תולדוט אתר ההיסטוריה - גשרים בין אתמול ומחר: בין תרבות הארץ לתרבות הגולה

ההקשר האסוציאטיווי המידי של המונח גולה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, היה הקונצפצייה של שלילת הגולה, מרכיב מרכזי בשיח הציוני של אותם ימים.¹⁸ רבים היו הפירושים שניתנו לה, וכל המפרשים הסכימו על עצמם הצורך לראות בדפוסי החיים היהודיים שנוצרו בגולה אופצייה לא רצויה, אך נחלקו באשר ליחס המעשי לתופעה.¹⁹

לאור כוונת התנועה הציונית ליצור יהודי חדש נדרשו סוכניה האידיאולוגיים, וביניהם תנועות הנוער ומערכת החינוך העברי, לקבוע עמדה ביחס לתרבות הגולה ולמקומה בחיי אותה בריאה אשר ביקשו ליצור. בזרם החינוך הכללי שלטה בשנות השלושים והארבעים גישתו של בן-ציון דינבורג (דינור), אשר ביקש להבחין בין שלילת הגולה לשלילת הגלות, כלומר בין שלילת הגולה כאורח חיים לבין שלילת היהודים הגלותיים ויצירותיהם.²⁰ עיקרון זה היה מקובל גם על אנשי החינוך של זרם העובדים. אולם אופיו האידיאולוגי של החינוך בזרם העובדים יצר בפועל מערכת ש'שרפה את הגשרים אל העבר היהודי', וששללה את דפוסי קיומם ותרבותם של יהודי הגולה.²¹ זרם החינוך הנוסף באותם ימים, זה של 'המזרחי', האמין כי ניתן ליצור יהודי חדש בארץ-ישראל מבלי להפנות עורף למסורת וליצירה היהודית התרבותית שנוצרה בגולה, אולם השפעתו של זרם זה על הגישה הרווחת ביישוב לענייני מסורת ותרבות הגולה הייתה זניחה.²²

מה היה טיבו של אותו יהודי חדש? לדעת שאול טשרניחובסקי הוא היה אמור להיות 'יהודי חילוני, ייצרי, מעשי, קרוב לטבע ובונה ארץ', בהמשך נוצרו דגמים הנוספים, שכללו כישורים ספורטיביים, שאיפה לצדק ומהפכנות, ושנחלקו באשר ליחס לקיום היהודי בגולה – אם ראוי שיהיה זה יחס של המשכיות או של ניתוק.²³ אמנם החברה היהודית שהלכה ונבנתה בארץ הייתה הטרוגנית וכך גם הדור הצעיר שלה.²⁴ אולם לבסוף נוצרה דמות היהודי החדש האולטימטיווי, הלוא הוא הצבר המיתולוגי, שהתאפיין בחספוס ובהיעדר נימוסים, בקנאות לשפה העברית (המהולה בביטויים בערבית), במהפכנות ובחלוציות, בגבורה פיזית, בזלזול במסורת ובדור המבוגר, בדגש על יחסים בלתי-פורמליים, על הרעות כגורם חברתי מלכד ואף על לבוש מיוחד: חולצה ומכנסיים קצרים, אשר היו לסמלי תנועות הנוער והחלוציות.²⁵ לכך יש להוסיף יחס מורכב אל הגולה היהודית ותרבותה, יחס שהתאפיין לעתים בתחושה של ניכור, זרות ואף הטפת מוסר, בייחוד בקרב תלמידי זרם העובדים וחניכי תנועות הנוער שהיו קרובות אליו. ברם בצד שלילת הגולה חש לעתים הצבר דאגה ואמפתיה מסוימת למצוקת היהודים בגולה ולעולים.²⁶ הצעיר הארץ-ישראלי ביקש להפוך אפוא לא ליהודי חדש, זהות אשר כללה עדיין את היסוד היהודי כפי שמשתמע מן המונח, אלא לצבר, שהצטיין בהפניית עורף לכל התכונות – הפיזיות, הרוחניות וההתנהגותיות – אשר אפיינו את יהודי הגולה.

חרף השעות הרבות שבילה הצעיר הארץ-ישראלי במסגרת מערכת החינוך, עוצב היהודי החדש לא רק מתוך התרבות הבית ספרית אלא גם באמצעות סוכני חברות שפעלו במסגרות אחרות. ביטא זאת יפה ברוך בן-יהודה, שהיה לימים מנהל גימנסיה 'הרצליה', בכתבו בשלהי 1937 כי הנוער הארץ-ישראלי – אותו יהודי חדש – קיבל את צורתו מחיכוך מתמיד בין ארבעה גורמים: הבית, בית הספר, תנועת הנוער והרחוב.²⁷

ההתייחסות של תנועות הנוער למושגים גולה, יהודי הגולה ותרבות הגולה הייתה דומה לזו ששלטה במערכות החינוך השונות. תנועות הנוער של זרם העובדים היו הקיצוניות ביותר ביחסן השלילי לתרבות הגולה, אך גם תנועות אחרות הדגישו את הצורך ליצור יהודי חדש המתאים מבחינה פיזית ונפשית להשתלבות במולדתו החדשה ולהגנה עליה. תנועות הנוער ומאוחר יותר גם הפלמ"ח שימשו כבתי גידול של הצבריות, אותו אידאל שהוצב לנגד עיני העולים הצעירים, ושהיה אמור להיות מושא שאיפותיהם.²⁸

לכאורה אמורה הייתה השפעת בתי הספר על כלל האוכלוסייה הצעירה בעניין היחס לגולה לעלות על השפעת תנועות הנוער, מאחר שמרבית בני הנוער ביישוב לא השתייכו לתנועות נוער מאורגנות.²⁹ אולם בתי הספר התקשו לתרגם את האידאל החינוכי שהציגו למציאות יומיומית, ולכן היה המשקל החינוכי של תנועות הנוער ושל יתר סוכני החברה היישובית (המחתרות, תנועות ההתיישבות וכדומה) מכריע.³⁰ אין להתעלם גם משני הגורמים הנוספים שציין בן-יהודה, הבית והרחוב, וארחיב את הדיון עליהם בהמשך.

סוגיית תרבות הגולה הייתה סוגיה מורכבת ובעייתית בהגות הציונית, במערכת החינוך הארץ-ישראלית ובקרב מדריכי תנועות הנוער הציוניות בשנות השלושים ובעיקר בראשית שנות הארבעים, לאחר שהגיעו ליישוב דיווחים על חורבן יהדות אירופה. רבים מאנשי החינוך וממנהיגי תנועות הנוער הכו על חטא באותם ימים כשחשו את יחס הזרות והניכור של בני הארץ לגורל אחיהם באירופה, ומשנוכחו בהשמדתו של הציבור העיקרי שעליו ביססה התנועה הציונית את ציפיותיה – מיליוני היהודים שחיו במזרח אירופה.³¹ אמנם המונח גולה ציין את כל תפוצות ישראל, אך האסוציאציה הרווחת ביישוב הייתה למזרח אירופה ולתרבות השטעטל, אותה תרבות של העיירה היהודית שממנה צמחה הלאומיות היהודית החדשה במאה התשע-עשרה. והנה בצד תרבות בו הייתה תרבות גולה שנוצרה בקרב יהודי מרכז אירופה ומערבה, ושעברה משם לארצות אחרות דוגמת הונגריה. גם תרבות זו הייתה שונה מהתרבות הארץ-ישראלית, אך נעדרו ממנה חלק מהאלמנטים המסורתיים שהיו קשורים להווי היהודי המזרח אירופי, וששימשו בסיס לחלק מהתרבות העממית היישובית. בדומה לתרבות הארץ-ישראלית, בזה תרבות זו לתרבות העיירה. אולם היא בזה באותה מידה לתרבות העברית החדשה, שהייתה בעיניה נחותה ופרימיטיווית. היו כמובן גם יהודים משכילים, מתבוללים ובעלי מעמד גבוה במזרח אירופה שבזו לתרבות העיירה המזרח אירופית ולתרבות העברית החדשה כאחת. אולם בנות השלושים קשה היה למצוא עולים ממזרח אירופה – ובייחוד משפחות שלמות – שהחזיקו בדעות מעין אלו, ושעלו לארץ-ישראל; מרבית עולי מזרח אירופה באותם ימים היו מקורבים לציונות, למסורת או לשניהם.³² לא כך לגבי העלייה מגרמניה, שבה ניתן היה למצוא אלפי משפחות יהודיות פטריוטיות גרמניות, מתבוללות ועשירות או עשירות לשעבר שמצאו מקלט בעל כורחן בארץ-ישראל אך המשיכו לבוז לתרבות העיירה המסורתית ולתרבות הארץ-ישראלית-הציונית כאחת.³³

הווריאציה של תרבות הגולה שבתוכה צמחו בן-ארי ופולד בגרמניה וסנש בהונגריה, זו של היהודים מהמעמד הבינוני המרכז אירופי, הייתה תרבות יהודית מתבוללת לרוב, רחוקה מהמסורת היהודית נוסח מזרח אירופה ומהרוסית ומהיידיש, שתרמו רבות לעברית המודרנית.³⁴ מדובר בתרבות שהייתה בנויה בחלקה הגדול ממרכיבים שאומצו מתרבות ההשכלה הכללית, ושעברו דרך מסננים יהודיים וקיבלו גוון מיוחד ולעתים מודגש מדיי בהשוואה למקובל באוכלוסייה המקומית הלא יהודית – דוגמת הצייתנות והדייקנות הגרמנית – ועל מרכיבים אלה נוספו ביטויים ומאכלים שהיו ספציפיים לכל ארץ מוצא.

התרבות היהודית המזרח אירופית הייתה זרה כאמור לחלק גדול מהצעירים הארץ-ישראלים בתקופה הנדונה ואף הושמה ללעג, אך התרבות היהודית המתבוללת של חלק גדול מעולי מרכז אירופה, שהייתה נטולת מה שנראה בעיני צעירי היישוב כסממנים יהודיים, כלל לא הייתה ניתנת לתפיסה. ולהפך, גם אם העולים ממזרח אירופה הרגישו עצמם פתאום בארץ חדשה, הרי מאחר שמרביתם היו מקורבים למסורת היהודית או לציונות, היו להם לרוב לפחות כמה נקודות אחיזה בתרבות המקומית. לא כך אצל חלק גדול מהעולים מארצות מרכז אירופה והדומים להם, שהרגישו עצמם זרים לחלוטין בתרבות העברית החדשה ולא הכירו אף לא חלק מנקודות המפתח הגורמות לאדם לחוש ולו מידה קטנה של שייכות למקום.

דברים אלה היו ברורים לבני היישוב מבלי שאיש ידבר על כך בפומבי. החרטה על מחנכים ומדריכים בשנות המלחמה על עולל שנגרם לנוער הארץ-ישראלי עקב הניתוק משפת היהודים הייתה מכוונת ליידיש, לא לגרמנית או להונגרית.³⁵ הקריאה להבנת התרבות היהודית בגולה לא הייתה מכוונת לדייקנות הגרמנית או לפפריקש ההונגרי, אלא לאותה תרבות השטעטל שמתוכה יצאו חלוצי העלייה השנייה והשלישית. גם עולי פולין בעליה הרביעית והחמישית, שהיו עירוניים ברובם, עוד הכירו את הדקויות של החיים בעיירה, אף כי לעגו או אפילו בזו להם. לעומתם עולי העלייה החמישית שבאו מארצות בעלות תרבות מרכז אירופית מצאו עצמם במלכוד כפול. תרבות היישוב, שהייתה נחותה בעיניהם, הייתה זרה להם לחלוטין, הרבה יותר מאשר לעולים ממזרח אירופה, ובעיני בני היישוב הם היו זרים כפליים: לא רק כבני הגולה אלא כבני גולה לא מוכרת בעלת תרבות יהודית לא-יהודית, ועל כן סומנו כ'אאוטסיידרס'. היה זה רק אחד המלכודים שאליהם נקלעו שלוש הדמויות שבהן עוסק מאמרי.

לחלקים נוספים של המאמר:
גשרים בין אתמול למחר: מבוא
גשרים בין אתמול למחר: זהות והגירה
גשרים בין אתמול למחר: בין תרבות הארץ לתרבות הגולה (פריט זה)
גשרים בין אתמול למחר: שלש הגיבורות- שלוש דפוסים של עולות בעלייה החמישית
גשרים בין אתמול למחר: תרבות הגולה בחיי הגיבורה
גשרים בין אתמול למחר: סיכום

הערות שוליים:

לא אעסוק כאן לעומק בהבדלים בין שלילת הגולה ושלילת הגלות. לפי אחת הגישות הביטוי גלות מציין את ראשית עיצובה של תודעה דתית-היסטורית קולקטיבית חדשה לעם ישראל. ראו: א' רז-קרקוצקין, 'גלות בתוך ריבונות: לביקורת "שלילת הגלות" בתרבות הישראלית', תיאוריה וביקורת, 4 (1994), עמ' 55-23.
על הגאולה הציונית כשלילת הגלות ראו: א' חלמיש, 'מדיניות העליה בשנות השלושים: בין "גאולה" ל"הצלה" ', זמנים, 58 (אביב 1997), עמ' 98-86; א' שביד, 'שתי גישות לרעיון "שלילת הגולה" באידיאולוגיה הציונית', הציונות, ט (1984), עמ' 44-21; ט' תדמור-שמעוני, 'גולה ותפוצה בתמונת העבר: תוכנית הלימודים "ידע עם" ', דוד לדור, יט (2002), עמ' 213-195; נ' רוטנשטריין, 'שלילת הגולה אז ועתה', גשר, 85 (112), עמ' 13-7.
ביטא זאת היטב אליעזר ריגר, שסייע לדינבורג בניהול בית המדרש למורים והיה לאחר מכן מנכ"ל משרד החינוך, בכתבו כי אין לחנך לשנאת הגלות אלא יש להתייחס אל התפוצות 'כאל היקפה של ארץ-ישראל' ובמקביל לחנך את הנוער כי 'ארץ-ישראל היא בית חיינו', ראו: א' ריגר, החינוך העברית בארץ ישראל, א. תל-אביב ת"ש, עמ' 242. בזרם הכללי למדו למעלה מ-50 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודיים, וקרוב ל-90 אחוז מתלמידי בתי הספר התיכוניים. ראו: ש' רשף וי' דרור, החינוך העברי בימי הבית הלאומי 1948-1919, ירושלים 1999, עמ' 48.
י' דרור, 'החינוך החברתי-ערכי ב"זרם העובדים" בתקופת המנדט הבריטי (1948-1921) – מעבר לחינוך עכשווי', דור לדור, ו (תשנ"ד), עמ' 88.
ע' הלמן, 'תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית', קתדרה,105 (תשרי תשס"ג), עמ' 110-85.
א' שפירא, 'דמותו של 'היהודי החדש' בחברה היישובית', י' גוטמן (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 423-411; י' גלבר, ' "היהודי החדש" ועיצובו בחברה הארצישראלית', שם, עמ' 442-425; מ' רוזנשטיין, ' "היהודי החדש": האידיאל של מיפעל מהחינוך הציוני בארץ-ישראל עד קום המדינה', עיונים בחינוך-יהודי, ג (תשמ"ח), עמ'
פה-פו; הנ"ל, ' "היהודי החדש": הזיקה למסורת היהודית בחינוך התיכוני הציוני הכללי בארץ-ישראל מראשיתו ועד קום המדינה', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ה.
גלבר (שם), עמ' 438-437.
ע' אלמוג, הצבר: דיוקן, תל-אביב תשנ"ז.
י' דרור, 'סוגיות אישיות ולאומיות בזהות הנוער היהודי החילוני בארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים כפי שהן משתקפות בעיתוני הגימנסיות העבריות העירוניות', עיונים בתקומת ישראל, 11 (תשס"ב), עמ' 305-259.
ב' בן-יהודה, 'לבעיית הנוער וחנוכו', ג' חנוך (עורך), דרכי הנוער: קובץ לעניני הנוער בציונות, ירושלים 1937, עמ' 194-169.
גלבר (לעיל, הערה 23), עמ' 442-440.
רק כ-15,000 מתוך 80,000 הצעירים עד גיל תשע-עשרה שהיו ביישוב בשנת 1939 השתייכו לאחת משלוש-עשרה תנועות הנוער שפעלו בארץ. תזכיר של ע' סרגי ומ' גולדשטיין, שכותרתו 'תפקידי מרכז הנוער הארצישראלי ופעולותיו', אצ"מ, ג S53/170/, מצוטט אצל: גלבר (שם), עמ' 438.
השפעת תנועות הנוער על בני הנוער הבוגרים יותר הייתה גדולה מזו של הגימנסיות מאחר שרק מיעוט המשיכו את לימודיהם לאחר סיום בית הספר היסודי, אך חלק מבין היוצאים לעבודה נשארו חברים בתנועת הנוער. בשנת הלימודים תרצ"ג (1932/3) היו בארץ רק 1,654 תלמידי בתי ספר תיכוניים, ואילו בבתי הספר העממיים למדו 16,522 ילדים, לעומת זאת בשנת תש"ה (1944/5) למדו בבתי ספר תיכוניים 9,527 תלמידים, ובבתי הספר העממיים למדו אותה שנה 55,471. במילים אחרות, היחס בין תלמידי בתי ספר תיכוניים לתלמידי בית הספר היסודי בשני העשורים הראשונים של המנדט היה 1:10, ועד תום תקופת המנדט הוא הצטמצם ל-1:5. ראו: רשף ודרור (לעיל, הערה 20), עמ' 53.
הייתה זו רק ראשיתה של תפנית ביחס אל יהודי הגולה ותרבותם, יחס שעתיד היה לעבור כמה מטמורפוזות בתחום החינוכי והספרותי בשני העשורים שלאחר מכן. ראו: י' דרור, 'מ"שלילת הגולה" ל"טיפוח התודעה היהודית" במערכת החינוך הישראלית משנות ה-40 ועד ה-60', דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות, חטיבה ה: החברה היהודית בת זמננו, ירושלים תשס"א, עמ' 236-225; ד' לאור, 'מ"הדרשה" ל"כתב אל הנוער העברי": הערות למושג "שלילת הגולה" ', אלפיים, 21 (2001), עמ' 186-171; ע' בוכהולץ (ברמור), "אחדות מול קרע – בני הארץ והגולה', דפים לחקר תקופת השואה, טו (תשנ"ח), עמ' 278-261; א' רונן, 'הקול האחר: בעקבות מאמרה של עליזה בוכהולץ', שם, עמ' 290-279; ד' פורת, 'שאלת ההצלה בתקופת השואה על רקע "שלילת הגולה" ביישוב הארץ-ישראלי', הציונות, כג (2001), עמ' 192-175; י' ויץ, 'יישוב, גולה, שואה: מיתוס ומציאות', יהדות זמננו, 6 (תש"ן), עמ' 150-133.
א' חלמיש, 'מדיניות העלייה והקליטה של ההסתדרות הציונית 1937-1931', עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ה (דצמבר 1995).
גלבר (לעיל, הערה 4); ג' שחטל, 'העלייה היהודית מגרמניה לארץ-ישראל בשנים 1939-1933 ומפגשה עם החברה ההישראלית מנקודת מבטם של העולים', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ה.
כגון ביטויים עממיים ואף סיומות מוכרות דוגמת 'ניק' ו'ציק' ('קיבוצניק' ו'קטנציק'). ראו: א' אבן-זהר, 'הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית ילידית בארץ ישראל 1948-1882', קתדרה, 16 (תמוז תש"ם), עמ' 189-165; הנ"ל, 'תהליכי מגע והתערבות בהיווצרות התרבות העברית החדשה', נ' גרץ (עורכת), נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ-ישראל, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 140-129.
בוכהולץ (לעיל, הערה 31).