בן-ארי, פולד וסנש היו כולן בנות העלייה החמישית, שלוש מבין כמעט 225,000 יהודים שעלו ארצה בשנים 1939-1932, ושהגדילו את האוכלוסייה היהודית ביישוב יותר מפי שתיים.³⁶ בראשית התקופה מנה היישוב כ- 192,000 נפש, כ- 42 אחוז מהם ילידי הארץ, ובסיומה היו בארץ כ- 445,000 יהודים, כ- 75 אחוז מהם ילידי הגולה. ההרכב האתני של היישוב השתנה אף הוא. בראשית התקופה היו כ-40 אחוז מכלל התושבים ילידי מזרח אירופה, ואחוז זעום בלבד היו ממוצא מרכז אירופי.³⁷ בסיומה, אף ששיעור ילידי מזרח אירופה נשאר כמעט כפי שהיה, עלייתם של קרוב ל- 70,000 יוצאי גרמניה באותן שנים העלתה את שיעור ילידי מרכז אירופה לכ- 16 אחוז מכלל התושבים.³⁸ ברם למרות תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק, החברה והתרבות, נשארו עולים אלה נטע זר בכל הקשור במערכות החברתיות והפוליטיות. אף שרבים מבין הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים, המוזיקאים ואנשי האקדמיה בארץ נמנו עם קבוצה זו, התרבות העממית השלטת וכן זו שבאה לידי ביטוי במוסדות היישוביים, החל מההסתדרות וכלה בתנועות הנוער, הייתה כאמור נגזרת ארץ-ישראלית של תרבות מזרח-אירופית. רק משנת 1939 ואילך, לאחר שהיישוב התנתק פיזית מאירופה עקב פרוץ המלחמה, הואצה התפתחות התרבות הארץ-ישראלית העצמאית.³⁹

בן-ארי, פולד וסנש מייצגות שלוש קבוצות שונות של עולים צעירים שהגיעו ארצה במסגרת העלייה החמישית. בדומה למרבית העולים עלו שלושתן באופן לגלי. בן-ארי (ששם נעוריה היה גלסשייפ) עלתה עם משפחתה מגרמניה בשנת 1933, בראשית התקופה, בעוד שפולד וסנש הגיעו בגפן (פולד מגרמניה וסנש מהונגריה) לקראת סיומה, בקיץ 1939. פולד הצטרפה לאמה, שהגיעה ארצה חודשים ספורים לפניה, ואל סנש הצטרף מאוחר יותר אחיה, גיורא, שהיה מבוגר ממנה בשנה. אף שפולד ובן-ארי החלו את דרכן בארץ בתל-אביב וסנש הלכה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל, ניתן לראות בשלוש הנערות נציגות של המעמד הבינוני, שביקש להעניק לצעיריו שתים-עשרה שנות לימוד לפחות. זאת בשעה שבתל-אביב הלכה והתפשטה תופעת 'ילדי הרחוב' – צעירים אשר נשרו ממערכת החינוך בגיל צעיר מאוד, ושחלקם היו עולים מאירופה, הסתובבו ברחובות העיר בשנות השלושים והארבעים וחיפשו עבודות מזדמנות.⁴⁰

תמצית סיפור חייהן של שלוש הצעירות ממקמת כל אחת מהן בתוך עמודה ציונית אחר. גלסשייפ-בן-ארי נולדה בגרמניה בשנת 1926 למשפחה יהודית אמידה. משפחתה הצטרפה בשנת 1933 לשורותיהם של ה'ציונים חדשים', אותם יהודים גרמנים שלא היו מקורבים קודם לכן לתנועה הציונית.⁴¹ זמן קצר לאחר מכן עלתה המשפחה המורחבת (שכללה הורים, דודים וסבא) ארצה כבעלי הון, והתיישבה בתל-אביב. עיר זו, של 50,000 תושביה, הייתה אז השנייה בגודלה ביישוב, ועד לסיום העשור עתידה הייתה לשלש את אוכלוסייתה.⁴² בדומה לרבים מהעולים בעלי המקצוע שנאלצו לעבור הסבה מקצועית, פתח אביה, ד"ר למשפטים, חנות טבק ברחוב בן-יהודה. פקידי בנק שהפכו למייצרי בלוקים לבניין ועורכי דין שהפכו לנגרים היו דבר שבשגרה ביישוב בשנות השלושים.⁴³

לעומת אביה, שלמד עברית בעבודה, אמה, שהייתה עקרת בית, לא הצליחה לרכוש את השפה, וגם סבה מעולם לא למד עברית, ובן-ארי דיברה אתם כל ימיה בגרמנית. חרף השנים שעברו על המשפחה בארץ ועובדת היותה מקורבת בקשרי חיתון לאחת המשפחות ה'ארץ-ישראליות' המובהקות, משפחת שרת, התנהל בית גלסשייפ כבית גרמני טיפוסי. הריהוט הכבד שהוא מגרמניה, ושלא הוחלף בארץ, השפה הגרמנית, הדרישה להתייצב לארוחות בזמן הקבוע לכך וחובת הצייתנות המוחלטת להורים היו מן הגורמים המרכזיים שעיצבו את בן-ארי בצעירותה.⁴⁴ הדייקנות והצייתנות היו מן היסודות של התרבות הגרמנית שיהודי גרמניה אימצו כחלק מתרבותם היהודית המקומית. שני יסודות אלה היו בעייתיים ביותר לרבים מבין הצעירים יוצאי גרמניה שעלו עם משפחותיהם, ושביקשו להשתלב בחיים בארץ, כפי שאראה בהמשך.

בדומה לרבים מן העולים הצעירים מגרמניה הייתה בן-ארי בת יחידה. היא החלה את לימודיה בגימנסיה 'בן-יהודה' (לימים 'שלווה'), בית ספר פרטי שהוקם ונוהל על ידי עולה מגרמניה, ד"ר לוינסון.⁴⁵ במהלך שנות השלושים הפך בית הספר, שחינך מכיתה א ועד יב, למקום לימודים מועדף לעולים מגרמניה בראשית דרכם בארץ, מאחר שלוינסון לא נהג להחזיר אותם כיתה כפי שנהגו בבתי ספר אחרים. שלא כמרבית חברותיה לכיתה לא הצטרפה בן-ארי לתנועת נוער אלא הייתה חלק ממה שכונה הנוער העירוני. בין תחביביה היה ספורט ובייחוד סיוף. 'היא השתייכה למה שכינינו אז "התנועה לשיפור הים", כלומר אותם צעירים שנפגשו כל יום בים מבלי לעשות 'דברים מועילים" ', נזכרה חברתה שולמית קפלן. 'אבל מירה הייתה בשלה, בעלת אופי חזק, עם נעליים יפות ושיער ארוך בבקבוקים, והיא צפצפה על כולם'.⁴⁶

אך לא לאורך זמן. בעת לימודיה התיכוניים בראשית שנות הארבעים הושפעה הצעירה מאוד ממורי בית הספר, ישראל שייב, לימים אלדד, והחלה לפעול בשורות הלח"י. הוריה לא ראו את הדבר בעין יפה, ובעקבות הסתבכות בפרשה כלשהי הוצאה בן-ארי במהרה מתל-אביב והועברה ליבנאל, ומשם לקיבוץ שורשים הסמוך, שהשתייך לתנועת 'הנוער הציוני'. שם, בגיל שבע-עשרה היא פגשה שוב כמה מחברותית לכיתה, שהיו ב'גדוד הבונים', אשר התאחד עם 'הנוער הציוני'.⁴⁷ כך נסגר מעגל – מי שהעדיפה שיעורי סיוף והליכה לים על תנועת נוער מצאה עצמה בלב העשייה החלוצית עם חברותיה לכיתה. בקיבוץ פגשה גם את מי שעתיד היה להיות בעלה, אליקים בן-ארי, שעלה מפולין בשנת 1936. עם פירוק הקיבוץ בשנת 1944 עברו השניים לקיבוץ ניצנים ונישאו, ושם נולד בנם, דני. בן-ארי הייתה ממונה על הנוי בקיבוץ.⁴⁸ בפרוץ מלחמת השחרור הוצא הילד יחד עם כל ילדי ניצנים ב'מבצע תינוק', אך בן-ארי, שהתאמנה כל הזמן בידי, נשארה בקיבוץ כדי לשמש קשרית.⁴⁹ במאי 1948, בעקבות ההתקפה המצרית על ניצנים והיעדר היכולת להעביר לשם תגבורת, החליטו המגנים להיכנע. בן-ארי יצאה יחד עם מפקד המקום, אברהם שוורצשטיין מגדוד 53 של גבעתי, לכיוון המצרים והשניים הניפו דגל לבן, למעשה גופייה לבנה. שוורצשטיין נורה ונפצע, ובן-ארי ירתה בתגובה בקולונל המצרי היורה, ואף היא נורתה ונהרגה במקום. הנותרים בניצנים יצאו לשבי המצרי, ולאחר שובם נאבקו שנים לשקם את תדמיתו של הקיבוץ, כיוון שחבריו הואשמו באחד מדפי הקרב שכתב אבא קובנר לחיילי גבעתי כי הם פחדנים ואף בוגדים.⁵⁰

בן-ארי מייצגת את העולה הצעירה בת העלייה החמישית האולטימטיווית, עולים אלה הגיעו בגיל צעיר מאוד, בראשית תקופת העלייה, השתלבו במהרה במרקם הלשוני והחברתי בארץ, והרגישו עצמם צברים לכל דבר. ואולם גם בחייהם של חלק מבני קבוצה זו תפסה תרבות הגולה מקום חשוב, אם כי מקום שונה מזה שהיה לי בחיי שתי הדמויות האחרות הנדונות כאן, פולד וסנש, שעלו מאוחר יותר ובגיל מבוגר יותר. תרבות הגולה ליוותה את חיי העולים הצעירים בבית, והכניסה בו אלמנט מתמיד של זרות, אף שהם עצמם כבר השתלבו היטב בתרבות הארץ-ישראלית. בקרב עולים צעירים מארצות מזרח אירופה שהגיעו עם משפחותיהם התמעט במשך הזמן ההתנגשויות בין הבית ובין החוץ, מאחר שנורמות ארץ-ישראליות חדרו בהתמדה לבתיהם של עולים אלה. לא כך בקרב יוצאי גרמניה, אשר בבתיהם המשיכו דפוסי החיים הגרמניים לקבוע את סדר היום לאורך זמן. זאת ועוד, נורמת הצייתנות שאפיינה את החינוך הגרמני הקשתה על צעירים אלה – הרבה יותר מאשר על יוצאי מזרח אירופה – לבקש מהוריהם גמישות כלשהי שתאפשר להרפות את המתחים בין הבית ובין החוץ.⁵¹ מאחר שבן-ארי הייתה עולה צעירה שהגיעה בראשית העלייה החמישית, עלה בידה ליצור לעצמה במשך הזמן מערכת פסיכולוגית שאפשרה לה לתמרן בין דרישות הבית לבין הסביבה הארץ-ישראלי. אולם למרות הצלחתה להתערות בחברה הארץ-ישראלית, היא המשיכה לחיות במתח מתמיד בין תרבות הגולה ששלטה בבית הוריה לבין החיים שבנתה לעצמה בבית הספר ובין חברותיה.

ברברה ננט פולד, בארבל או באבס בפי משפחתה, נולדה בברלין בשנת 1926, בת שנייה למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת.⁵² השנים הראשונות של הרייך השלישי כמעט לא השפיעו על משפחת פולד, אולם לאחר פיטורי האב בשנת 1937, הוחלט לשלוח את הבת הגדולה, הנלורה, לאחי אמה שהתגורר בארצות-הברית, כדי לאפשר לה לבנות שם חיים חדשים. הדבר יצא לפועל רק כעבור שנה, והנלורה נסעה בליווי אמה לוטה, שהתכוונה לשוב לגרמניה תוך זמן קצר, לאחר שתסדר את ענייני בתה. בעת שהאם שהתה בחניית ביניים בלונדון בדרכה חזרה התרחש פוגרום 'ליל הבדולח' (נובמבר 1938), ומתוך הלם האירועים שם אבי המשפחה קץ לחייו. פולד בת האחת-עשרה וחצי נשלחה ללונדון והצטרפה לאמה, ולוטה תכננה לעלות ארצה עם בתה במהירות האפשרית, מתוך חשבון פשוט שאמה, שהתגוררה בארץ, תוכל לסייע להן. הסבתא עלתה ארצה עוד בשנת 1934, לאחר שהתאלמנה, והקימה משק בית משותף עם חבר משפחה מברלין, פרופ' גאורג צונדק, אשר הוא ואחיו היו לבכירי השירות הרפואי בארץ.⁵³ לוטה פולד הצליחה להשיג לעצמה סרטיפיקט ולעלות כבר באביב 1939, ומצאה עבודה בתל-אביב כמוכרת בחנות שוקולד. אולם בתה נאלצה להישאר באנגליה, בפנימייה לילדים פליטים מגרמניה, עד קיץ 1939, ורק אז עלתה בגפה.⁵⁴ שלא כמשפחת גלסשייפ, ה'ציונים החדשים' שעלו בראשית העלייה החמישית, היו לוטה וברברה פולד פליטות לכל דבר, שהגיעו לארץ לא ממניעים ציוניים כלל.⁵⁵

בספטמבר 1939 החלה פולד את לימודיה בגימנסיה 'בן-יהודה', ושם עשתה את צעדיה הראשונים בארץ, עברתה את שמה לברכה, וגם הכירה את בן-ארי, שלמדה שנה מעליה. מאחר שלא הייתה מרוצה מהמשמעת הקפדנית בבית הספר הייקי, עברה כעבור שנה לגימנסיה 'בלפור' השכנה. תוך זמן קצר שלטה פולד בשפה העברית, אולם המשיכה לדבר גרמנית עם אמה, סבתה ובני משפחת צונדק. בדומה לרבים מבני גילה שעלו מגרמניה עם משפחתם התנהלו חייה של פולד בדואליות: בחוץ היא דיברה עברית וניסתה להתערות בתרבות הארץ-ישראלית המתפתחת ולהידמות לצברים הנערצים, בעוד שבבית המשיכה לדבר גרמנית ונאלצה לציית לקוד ההתנהגותי הנוקשה שאפיין את החינוך הגרמני. 'כל השאיפה שלנו הייתה להתמזג כמה שיותר מהר, שלא ירגישו שאנחנו חדשות, את המבטא שלנו', סיפרה שולמית קפלן, חברה של פולד ושל בן-ארי, שאף היא עלתה ארצה באותם ימים. 'למרות שבהתחלה לא הכרנו צברים, היה איזה טיפוס של צבר שניסינו להידמות לו. קשוח, יודע מה שהוא רוצה, חסר נימוסים, לא אומר תודה ובבקשה, לא מראה רגשות... יחד עם העניין הלאומי של בניית בניין הארץ ללא פשרות'.⁵⁶

לאחר שהאיטלקים הפציצו את תל-אביב ב- 11 בספטמבר 1940 עברו לוטה וברכה פולד להתגורר בביתם של סבתה וד"ר צונדק בתל-אביב, ושם לא הייתה כל התאמה לקצב החיים בארץ. לטיולי בית ספר הורשתה פולד לצאת מאחר שנחשבו לחלק ממערכת החינוך, אולם אמה הערימה קשיים בכל הנוגע לפעולות של תנועת הנוער וליציאה למחנה עבודה. קשה במיוחד הייתה העובדה שנאלצה לאחר לפגישות של 'גדוד הבונים' שהתקיימו בשבת אחר הצהריים, עקב היעדר גמישות בזמני הארוחות, ומשום כך כמעט נזרקה מהתנועה. המשטר הנוקשה בביתה גרם לה לקשיים אף בקרב חברותיה, שהיו בעצמן עולות. חברתה רחל ניר סיפרה: 'עמדנו בתור ברחוב העלייה שם היה נוטריון של הבריטים. היינו צריכות להוציא תעודות זהות מאחר שהיינו ב"הגנה" ועשינו מסע במהלכו ידענו שיבדקו אותנו בראש-פינה. עמדנו בתור שעתיים שלוש, אני, שולמית וברכה. בשלוש דקות לאחת היא לקחה את האופניים והודיעה שהיא צריכה לנסוע לאכול. היה לנו עוד רבע שעה להמתין ואמרנו לה "חכי רבע שעה", אבל היא ענתה "לא בא בחשבון", וטענה שבבית לא יבינו ויעשו לה צרות. היא התייצבה בבית לארוחה, חזרה ועמדה בתור שלוש שעות מחדש'.⁵⁷

פולד סיימה את לימודי התיכון בשנת 1944 ושקלה לנסוע לארצות-הברית כדי ללמוד רפואה. אך במקום זאת התגייסה לפלמ"ח, על אף התנגדות אמה וסבתה. היה זה צעד נוסף בניסיון להתרחק מהזרות של הבית הייקי ולהשתלב בחברה הארץ-ישראלית, צעד שלבסוף עלה לה בחייה. 'הגיוס לפלמ"ח היה שיא ההשתלבות שלה', העידה חברתה עדה רונן, שהתגייסה אף היא באותו זמן, 'המשפחה שלה קיבלה את זה רע מאוד, אבל היינו כולנו מגויסים לרעיון הציוני'.⁵⁸ פולד יצאה לאימונים בקריית-ענבים, ושם התאהבה בבן המקום; זמן קצר לאחר מכן נתפס הבחור על ידי הבריטים כשהוא מפקד על כיתה ונושא נשק, ונדון לשנות מאסר רבות. פולד עברה אימונים נוספים בעודה מחכה לאהובה שישתחרר מהכלא, ונבחרה להשתתף בכוח של הפלמ"ח שאמור היה לאבטח הורדת מעפילים מאניית 'אורד וינגייט' לחוף תל-אביב ב- 26 במרס 1946. האנייה נתפסה בלב ים על ידי שתי משחתות בריטיות, אך עקב תקלה לא הגיעה ההודעה על ביטול הפעולה לחוליית המאבטחים, ואנשיה המשיכו להמתין במקום. לפתע גילה חייל בריטי את החוליה, התפתח קרב יריות, ופולד בת התשע-עשרה נפגעה והחלה לדמם. חיילים בריטים העבירו אותם לבית חולים 'רוקח', אולם כעבור שלוש שעות היא מתה מפצעיה. על חבריה בפלמ"ח נאסר להשתתף בהלווייתה שמא תזהה אותם הבולשת, והיא נקברה בנוכחות בני המשפחה הקרובים, שלושה שוטרים יהודים, רב וחזן. בצאתם מבית הקברות ראו המשתתפים מאות בני נוער, תלמידי הגימנסיות בתל-אביב, אשר שמעו על נפילתה, ואף שלא הכירוה באו לחלוק לה כבוד אחרון. קשה לדעת אם איש מהם ידע שהיא הייתה עולה חדשה מגרמניה, שחייתה בארץ כחמש שנים בלבד.⁵⁹ שבעה חודשים לאחר מותה הונצחה פולד, הבחורה הראשונה בפלמ"ח שנפלה במסגרת תנועת המרי, על ידי המוסד לעלייה ב באניית מעפילים שנקראה על שמה, ב'טור השביעי', ולאחר מכן בספר 'עיר היונה', כתב עליה נתן אלתרמן מעין הספר שהסתיים במילים:

כזאת, בלי להוסיף ובלי לגרֹע, ינצֹר אותה הזמן לאין כמישה עם תו התֹם הזך מצריף הנֹער ועם ראשית חִנה של האשה ... כאִלו יד עליון אוחזת-חרט כִּונה את הזרקור והיריה כדי לחרֹת על לוח עת וקרת את דמות הנערה העבריה.60

ברכה פולד מייצגת קבוצה של עולים צעירים בני העלייה החמישית שהגיעו בשלהי התקופה, לרוב בראשית שנות התבגרותם, יחד עם בני משפחה. בגלל תהפוכות העתים לפעמים כבר לא היה מדובר במשפחה שלמה אלא בצירופים שונים – אם ובת, אב ובן, אחים ללא הורים וכדומה. שלא כמו העולים שהגיעו ארצה בגיל צעיר יותר ובראשית התקופה הנאצית, כדוגמת בן-ארי, חלק מבין הצעירים בקבוצה זו כבר עברו חוויות קשות באירופה, בייחוד אלה שהגיעו ארצה לאחר 'ליל הבדולח'. גם גילם המבוגר יותר היה להם לעתים לרועץ, לא רק בשל הקושי למחוק את הזיכרונות הקשים מאירופה אלא גם בתהליך קליטתם. לרוב התאמצו צעירים אלה להשתלב במהרה בסביבתם, אולם לא תמיד הצליחו בכך. לעומת בני הקבוצה שמייצגת בן-ארי, שבעבורם הייתה תרבות הגולה משהו שההורים ניסו להחדיר בהם בכוח ומשום כך מוקד למריבות ולמרד, היו צעירים אלה חצויים יותר ביחסם לתרבות זו. גם הוריהם המשיכו לטפחה ולדרוש שיחיו בבית על פיה. אולם הם עצמם היו חשופים לה שנים רבות יותר באירופה מאשר בני הקבוצה האחרת, ובתנאי מצוקה שעודדו הפנמת כל סמן תרבותי מלכד, ואי לכך לא נטו לדחותה בפשטות.

סיסמת הפלמ"ח ב'ליל וינגייט', הלילה שבו נפלה פולד, הייתה סנש-סירני, על שם שניים מצנחני היישוב שנהרגו באירופה במלחמת העולם השנייה. אנה סנש, אניקו בפי משפחתה, נולדה בבודפשט בשנת 1921 למשפחה אמידה ומתבוללת, שנה לאחר הולדת אחיה גיורי, אביה, בלה סנש, שנפטר בילדותה, היה סופר הונגרי ידוע. בשנות לימודיה בתיכון הכירה סנש מקרוב את האנטישמיות, וכתוצאה מכך התקרבה לשורשיה היהודיים והצטרפה לתנועת נוער ציונית. בשלהי קיץ 1939, לאחר שסיימה את לימודיה, עלתה סנש ארצה בגפה, החליפה את שמה לחנה, והחלה ללמוד בחווה החקלאית שהקימה חנה מייזל-שוחט בנהלל. כך הייתה לאחת מ- 1,100 עולים מהונגריה שהגיעו ארצה במסגרת העלייה החמישית.⁶¹ סנש החלה ללמוד עברית עוד בהונגריה, אך חודשים רבים לאחר עלייתה המשיכה לכתוב ביומנה בהונגרית. עם זאת בשנתה השנייה בארץ כתבה שירים בשפה החדשה. עם קרובי משפחתה בארץ דיברה עברית והונגרית, אולם אף שהגיעה לשליטה טובה בעברית, דבק בה משהו מהמבטא ההונגרי עד סוף ימיה.

לאחר שסיימה את לימודיה בנהלל בקיץ 1941 החליטה סנש להצטרף לקיבוץ. תחילה התלבטה אם להצטרף למעגן, קיבוץ צעיר על שפת הכינרת שמקימיו היו יוצאי הונגריה, אך לבסוף דחתה את ההצעה מאחר שידעה ששם תמיד תהיה 'הבת של בלה סנש'.⁶² במקום ללכת למוכר, היא בחרה להצטרף לקיבוץ שדות-ים שבקיסריה, שחבריו לא היו יוצאי הונגריה, ועבדה שם במכבסה ובמטבח.

הגעגועים לאמה ולאחיה התגברו, ההסתגלות לחיי הקיבוץ הייתה קשה, ועל אף ההכשרה החקלאית שהייתה אמורה להכין אותה לחיי צוותא, פעמים רבות בחרה להתבודד עם ספר ולא להצטרף לחברים בצריף האוכל. חרף ניסיונותיה להפנים את האתוס החלוצי, נמשכה סנש לעולם האינטלקטואלי שבו גדלה, ולא לעבודת כפיים. בינואר 1943 היא כתבה ביומנה: 'אני חיה בעולם שאני בונה אותו, בלי כל קשר עם העולם החיצוני. אני חיה כאן כטיפת שמן במים. אני בתוך המים, לפעמים צפה ועולה ולפעמים שוקעת בפנים, אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמו, בלי להתמזג עם אף טיפה אחרת'.⁶³

סנש לא מצאה את מקומה בשדות-ים, ובשנת 1943 הצטרפה לפלמ"ח והתנדבה למבצע מיוחד במסגרת הצבא הבריטי. מדובר היה במה שייקרא מאוחר יותר 'מבצע הצנחנים', שבו הוצנחו באירופה כמה עשרות צעירים, כמעט כולם ילידי אירופה. מטרתם הייתה כפולה: משימתם הבריטית הייתה לפעול כאלחוטאים ולסייע בחילוץ טייסים שנפלו בשטח האויב; משימתם היהודית הייתה לסייע לקהילות היהודיות ולשקם את התנועה הציונית באירופה. ערב צאתה של סנש מהארץ הגיע אחיה מאירופה, והשניים בילו יום אחד על חוף ימה של תל-אביב.

במרס 1944 צנחה קבוצת צנחנים, ובה סנש, ביוגוסלוויה, וביוני היא חצתה את הגבול להונגריה הכבושה. תוך שעות נתפסה סנש על ידי המשטרה ההונגרית ונשלחה לכלא, ושם עונתה בניסיון להוציא ממנה את צופן מכשיר האלחוט. כעבור זמן קצר הובאו לכלא גם שני הצנחנים הארץ-ישראלים שחצו את הגבול ההונגרי ימים ספורים אחריה. בניסיון לשבור את רוחה, הפגישו אותה ההונגרים עם אמה קטרינה, שלא ידעה כלל שבתה נמצאת בהונגריה. גם סנש הופתעה למראה אמה, מאחר שהובטח לה בארץ שבטרם יוצנחו הצנחנים, יוצאו הוריהם מאירופה. סנש לא נשברה, ואמה נכלאה עמה באותו בית סוהר למשך שלושה חודשים. אף ששהו במרחק של כמה עשרות מטרים זו מזו נאסר עליהן להיפגש, והן הצליחו לקיים רק קשר מועט בסתר.

לאחר ששוחררה בספטמבר 1944 ניסתה קטרינה סנש נואשות להשיג לבתה סיוע משפטי אך הדבר לא עלה בידה. בנובמבר הועמדה הצעירה לדון באשמת ריגול, ובמהלך המשפט נאמה סנש בפני שופטיה ההונגריים והזהירה אותם שקץ המלחמה קרב ואז יצטרכו לתת את הדין על מעשיהם. סנש נידונה למוות אך בית המשפט החליט שלא להוציא את גזר הדין לפועל. אף על פי כן הקצין הראשי בפרשה, אשר ראה בדבריה פגיעה אישית, ביקש לבצע אותו במו ידיו. השכם בבוקר ב- 7 בנובמבר 1944 הוא נכנס לתאה והציע לה שתי אפשרויות: בקשת חנינה או מוות בידי כיתת יורים. סנש לא ביקשה חנינה; היא כתבה מכתבים קצרים לאמה ולחבריה, והוצאה להורג ביריות בחצר המושלגת של בית הכלא לאחר שסירבה שיכסו את עיניה. גופתה של הנערה בת העשרים ושלוש נקברה על ידי אלמונים בבית הקברות בבודפשט.

קטרינה סנש ברחה מ'צעדת המוות' שיצאה מבודפשט בנובמבר 1944, והסתתרה בעיר עד ששוחררה בידי הצבא האדום. בראשית 1945 עלתה ארצה והצטרפה לבנה גיורא, ששהה בקיבוץ מעגן, ולאחר מכן עברה להתגורר בחיפה עד סוף ימיה. גם חנה סנש זכתה שאניית מעפילים נקראה על שמה, ותנועתה, 'הקיבוץ המאוחד', הוציאה לאור קובץ ובו שיריה ויומנה.⁶⁴ קבוצת עולים מהונגריה קראו על שמה את קיבוצם – יד-חנה – ובמרס 1950 הועלתה גופתה ארצה והיא נקברה בחלקת הצנחנים שבהר הרצל.⁶⁵

סנש מייצגת אף היא קבוצה של עולים צעירים בני העלייה החמישית – אלה עלו בסוף שנות ההתבגרות, בדרך כלל בגפם, רובם הגיעו סמוך לסיום התקופה, ומוצאם היה מארץ בעלת תרבות מערבית. חברי קבוצה זו, שמרביתם היו 'ציונים חדשים', אימצו בדרך כלל את האתוס הציוני וניסו להגשים אותו במסגרות המתאימות. אולם למרות מאמציהם להתאים עצמם לחיי חלוציות ולהשתלב כלפי חוץ בתרבות הארץ-ישראלית, לא תמיד עלה בידם להשתלב בנפשם בתרבות זו. תוך זמן קצר נראו עולים אלה כוותיקים, אולם הם לא הפכו לצברים. על אף הניתוק מהבית, המשיכו אלמנטים מתרבות הגולה שבה גדלו לפעם בקרבם ולתפוס מקום מרכזי בעולמם הפסיכולוגי, לעתים מתוך בחירה מודעת ולעתים כרפלקס שלחמו בו.

לחלקים נוספים של המאמר:
גשרים בין אתמול למחר: מבוא
גשרים בין אתמול למחר: זהות והגירה
גשרים בין אתמול למחר: בין תרבות הארץ לתרבות הגולה
גשרים בין אתמול למחר: שלש הגיבורות- שלוש דפוסים של עולות בעלייה החמישית (פריט זה)
גשרים בין אתמול למחר: תרבות הגולה בחיי הגיבורה
גשרים בין אתמול למחר: סיכום

הערות שוליים:

36. היסטוריונים חלוקים ביניהם באשר לתיחום הכרונולוגי של העלייה החמישית. ראו: חלמיש (לעיל, הערה 32), עמ' 29; נ' גרוס, 'הערה לעניין חלוקתן לתקופות של תולדות היישוב', קתדרה, 18 (טבת תשמ"א), עמ' 177-174; ש' רייכמן, 'פריודיזציה התיישבותית בתקופת היישוב והמדינה – אידיאולוגיה או נסיבות', גרץ (שם), עמ' 54-47; א' חלמיש, ' "עלייה סלקטיבית" ברעיון, במעשה ובהיסטוריוגרפיה הציוניים', א' שפירא, י' ריינהרץ וי' הריס (עורכים), עידן הציונות, ירושלים 2000, עמ' 202-185.
37. מספרם היה כ- 3,000 נפש. ראו: ד' נידרלנד, יהודי גרמניה – מהגרים או פליטים? עיון בדפוסי הגירה בין שתי מלחמות העולם, ירושלים תשנ"ו, עמ' 26.
38. הנתונים מתוך: גלבר (לעיל, הערה 4), עמ' 61-60.
39. שם, עמ' 61-60, 477-476; חלמיש (לעיל, הערה 32); D. Gurevich & A. Gertz (eds.), Statistical Handbook of Jewish Palestine 1947, Jerusalem 1947, pp. 98-105; ר' זריז, בריחה בטרם שואה: הגירה מגרמניה 1941-1938, תל-אביב 1990.
40. ד' רייפן, 'ילדי-רחוב בתל-אביב בשנים 1935 עד 1944', חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, ו (1984), עמ' 43-36.
41. גטר (לעיל, הערה 5); א' חלמיש, 'עליית בעלי הון לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם', ד' הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות: עלייה לארץ ישראל – מיתוס ומציאות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 232-193.
42. גורביץ וגרץ (לעיל, הערה 39), עמ' 48. אחוז גבוה במיוחד של התושבים החדשים של תל-אביב בשנים הראשונות של העלייה החמישית היו יוצאי גרמניה. ראו: י' ריינהרץ, 'פליטים יהודים מגרמניה בארץ ישראל: השנים הראשונות (1939-1932)', ב' פינקוס וא' טרואן (עורכים), סולידריות יהודית לאומית בעת החדשה, באר-שבע 1988, עמ' 179.
43. גלבר (לעיל, הערה 4), עמ' 223, 260.
44. ריאיון טלפוני של המחברת עם אסתר יונס, 10 בדצמבר 2002.
45. גלבר (לעיל, הערה 4), עמ' 293.
46. ריאיון טלפוני של המחברת עם שולמית קפלן, 15 בנובמבר 2002. על המקום המיוחד שמילא חוף תל-אביב בחיי הנוער העירוני בשנים הנדונות ראו: מ' עזריהו, ' "הטבע העניק לנו את הים" – מתווה להיסטוריה תרבותית של חוף תל-אביב 1948-1918 ', אופקים בגאוגרפיה, 53 (2002), עמ' 112-95.
47. 'גדוד הבונים' צמח מתוך 'הצופים הקשישים', אחד השבטים הגדולים של תל-אביב, ד"ר שאול לוין, מנהל מחלקת החינוך בעיריית תל-אביב, יסד את התנועה, ריאיון עם קפלן (שם).
48. ריאיון טלפוני של המחברת עם אליקים בן-ארי, 14 בנובמבר 2002.
49. ריאיון טלפוני עם נחמה בזורה, חברת קיבוץ ניצנים, 3 בנובמבר 2002
50. דליה קרפל, 'בת 22 ובת 23', העיר, 1 ביוני 1990, עמ' 17.
51. גלבר (לעיל, הערה 4), עמ' 316-222.
52. ש' גל, ברכה פולד, תל-אביב 1999.
53. על משפחה זו ראו: H. Zondek, Auf festem Fuisse: Erinnerungen eines jüdischen Kloinikers, Stuttgart 1973
54. על פרשת הילדים הפליטים בבריטניה ראו: J. Tydor-Baumel, "The Jewish Refugee Children in Great Britain 1938-1945', M.A. thesis, Bar-Ilan University, 1981
55. כך לפי הגדרתה של גטר (לעיל, הערה 5), וראו: נידרלנד (לעיל, הערה 37).
56. ריאיון עם קפלן (לעיל, הערה 46).
57. ריאיון טלפוני של המחברת עם רחל ניר, 14 בנובמבר 2002.
58. ריאיון טלפוני של המחברת עם עדה רונן, 26 בנובמבר 2002.
59. W. Laqueur, Generation Exodus: The Fate of Young Jewish Refugees from Nazi Germary, Hanover & London 2001, p. 107
60. נ' אלתרמן, 'סיפור מלילה', הנ"ל, עיר היונה, תל-אביב 1972, עמ' 47.
61. גורביץ וגרץ (לעיל, הערה 39), עמ' 100.
62. על לבטיה של סנש באשר לזהותה ראו תכתובת בינה לבין חברה מהונגריה, יוסף וייס, שלמד באותה תקופה באוניברסיטה העברית בירושלים, מ' צור, מפליג חלום, תל-אביב 1996.
63. סנש (לעיל, הערה 1), עמ' 125 (8 בינואר 1943).
64. עד היום יצא הספר בחמש-עשרה מהדורות, האחרונה בשנת 1994.
65. על סיפורה של סנש ראו בספרי (לעיל, הערה 2); J. Tydor-Baumel, 'The Heroism of Hannah Szenes: An Exercise in Creating Collective National Memory in the State of Israel', Journal of Contemporary History, 31 (1996), pp. 521-546

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel