נולדתי לאִמִי ציפורה ואכשטוק ולאבי צבי בורנשטיין בשנת 1923. בשנות התבגרותי המוקדמת שמעתי מפי אִמִי, למקוטעין, על היכרותה ונישואיה עם אבי. משפחות אבי ואִמִי היו משפחות אורתודוקסיות וכמנהג הימים ההם קשרי שידוכים בין צעירים נקשרו בחוג משפחתי רחב ומסועף. כך גם במקרה של הורי. האירוסין נערכו ב- 1914. באַלבום משפחתי בביתנו הישן נשתמרה תמונת אבי מאותו זמן. צילום חום על קרטון עבֶה. אבא עטור זקנקן קצר ישוב בכורסה, ידיו נחות על המיסעד ועל חזייתו שמתחת הז'אקט הפתוח, משתלשלת שרשרת המחוברת לשעון שבכיס החזייה. בתקופה שבין האירוסין והנישואין פרצה מלחמת העולם הראשונה. באותו זמן היו הורי בגיל 25 ואבא שהיה מועמד לגיוס לצבא אוסטריה ולא היה להוט להילחם למען הקיסר, עזב את קראקוב והגיע בדרך כלשהי להולאנד ואִמִי נשארה בקראקוב, ארוסה רחוק והיא ממתינה בבית הוריה.
את הורי אִמִי, את הסבא שמואל ואת הסבתא שיינדל זכיתי להכיר. על הוריהם של הסבא והסבתא אני יודע מעט מאוד. סבי שמואל (ואכשטוק) מוצאו ממשפחה שישבה דורות בקראקוב ובמשפחה נשתמר סיפור על סבו של סבא, "שלום דוקטור" רופא נשים, באמצע המאה התשע עשרה, יהודי דתי שלמד רפואה באוניברסיטה היאגעלונית בקראקוב. סופר שהיה נוסע במרכבה רתומה לשני סוסים, סמל לחשיבותו. סיפור גוזמא או אמת, אלא אף אם גוזמא יש בו כדי להעיד. כפי הידוע לי סבא שמואל לא נימנה עם חוג חסידים כלשהו אלא על המתנגדים. בשנות ילדותי היה סבא שמואל כבר יהודי זקן. באַלבום הצילומים המשפחתי נשתמרה תמונתו משנות העמידה שלו, מתקופת מלחמת העולם הראשונה. העיר קראקוב הוכרזה אז כעיר מבצר וכדי לקבל רשיון שהייה בה חייב היה להצטייד בתעודה המזהה את בעליה. מתוך רשיון זה שנשתמר הגיעה התמונה לאלבום המשפחתי שלנו. אבל אז היתה כבר מושחתת כי סבא שמואל ניקר בה את עיניו למען לא לעבור ח"ו על האיסור "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" (שמות כ',ד').
כשנסתיימה המלחמה, אמי ואבי המאורסים ושמערכות המלחמה הפרידו ביניהם, חָברו מחדש. אמי עזבה את פולין, את בית הוריה, ונסעה אל ארוסה. לא ידוע לי אם הגיעה להולאנד. אבי עבר לפראנקפורט על נהר מיין ושם, כנראה, התחתנו השניים. על צעדיהם הראשונים, על מגוריהם בשכונה היהודית של האוסט-יודען בפראנקפורט נשאר בזכרוני מספורי אמא זיכרון עמום בלבד. בפראקפורט גר ענף משפחת אבי וכנראה נעזרו הורי על-ידם בצעדיהם הראשונים בעיר הזאת. אחותי היחידה שנקראה על שֵם אֵם אבי, טייבעלע, כבר נולדה בברלין בשנת 1921, לשם העתיקו הורי את מגוריהם. בתעודת הלידה הגרמנית נקראה אחותי בשם תיאו פיליה, שֵם בומבאסתי במקצת, כי הרי לא עלתה על הדעת אפשרות לרשום את הילדה בתעודה הגרמנית בשמה היִידי. אמי הַרגישה והדומינאנטית בבית לא רצתה וגם לא יכלה להסתגל לאווירה, לא בחברה הגרמנית ומה שנראה מוזר יותר, אף לא בחברה היהודית המקומית, למרות שכנערה למדה אמי בבית-ספר ששפת ההוראה שלו הייתה גרמנית ושלטה בשפה זאת על בוריה. אני זוכר שעוד הרבה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בטרם הכרנו את האנטישמיות הברוטאלית והרצחנית, הייתה מזכירה את ביטויי האנטישמיות הגרמנית בצורתם הסרקאסטית המרושעת והעוקצנית, שהייתה נפגעת מהם.
בשנת 1922 חזרו הורי לפולין, לקראקוב, והתיישבו בפרבר פודגוז'ה, שמעבר לנהר הוויסלה, שם כבר נולדתי אני.
לחלקים נוספים של המאמר:
שורשים (חלק זה)
ילדות
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומיפגש עם החיים
