ועדת השופטים של פרס ישראל בתשמ"א (1981), בתחום התרומה המיוחדת לחברה ולמדינה, העניקה לרחה פריאר את הפרס על תרומתה בשירותי רווחה, קהילה ונוער. הפרס ניתן לה על שיזמה והניחה את היסודות הראשונים למפעל עליית הנוער, ולהצלת ילדים מהשואה. בהתייחסם למפעל עליית הנוער שיזמה והקימה פריאר, ציינו השופטים כי יעדו של המפעל היה "חינוך הנוער בחיי לימודים ועבודה בהתיישבות החלוצית. מפעל זה בכללותו הציל רבבות מהשמדה וחינך כ- 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, לרבות בני הארץ".¹ הוועדה העניקה פרס בתחום התרומה המיוחדת גם לקבוצת דגניה א', חלוצת התנועה הקיבוצית, על תרומתה בחלוציות חברתית-אנושית. שני הפרסים יצאו כרוכים זה בזה תודות לרעיונה המקורי של פריאר, משנת 1932, להפנות את הנוער העולה להכשרה וקליטה בקיבוצים.

הענקת הפרס הייתה סוף פסוק לתקופה סוערת, במהלכה נאלצה רחה להיאבק על מעמדה כמייסדת עליית הנוער. בתחילה נתקלה בהתנגדות לתוכניתה מצד אישים בהנהגה הציונית בגרמניה ובארץ, בהם הנרייטה סאלד (סוֹלד). הם לא ראו כל צורך להביא ארצה נוער מגרמניה, ולא האמינו ביכולתם של הקיבוצים לקלוט נוער עולה ולחנכו. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה פקחה לבסוף את עיניהם. רק בנובמבר 1933, שנה לאחר שפריאר שלחה ארצה את הקבוצה הראשונה, הוקמה בארץ "הלשכה לעליית הנוער" שבראשה עמדה הנרייטה סאלד. יוקרתה הרבה של סאלד כמייסדת ארגון "הדסה" בארה"ב, ופעילותה הנמרצת מאז הקמת הלשכה, הביאו להכרה בה כמקימת המפעל ולהכתרתה כ"אם עליית הנוער". בכורתה של פריאר ותרומותיה הודחקו שנים רבות, וזכו להכרה מלאה רק עם קבלת הפרס.

את קורות חייה של רחה פריאר ניתן לחלק לשלוש תקופות, על פי זיקתן לפעילותה בעליית הנוער. החלק הראשון בחייה (1892 עד 1932) קדם להקמת עליית הנוער. החלק השני (1932 עד 1941) מתייחס לפעילותה בעליית הנוער. החלק השלישי (1941 עד 1984) מתייחס למאבקה על הכרה בה כמייסדת עליית הנוער, מיום הרחקתה מהמפעל כשעלתה ארצה, ועד לזכייתה בפרס.

תקופה ראשונה (1892 עד 1932) – הכתובת בשלט הלבן

רחה פריאר נולדה ב- 29.10.1892 בעיירה נורדן (Norden), בצפון-מערב גרמניה, על חוף הים הצפוני. אביה מנשה שוויצר היה 'כלי-קודש' של הקהילה היהודית הקטנה בנורדן, שנשא בתפקידים שונים הקשורים לחיי הקהילה. כמו כן היה מורה ללימודים כלליים בית-הספר העממי במקום. אימה ברטה לוי-שוויצר הייתה מורה פרטית לשפות זרות, צרפתית ואנגלית.

מנשה שוויצר קרא לבתו הראשונה רחה, כשם בתו המאומצת של נתן החכם, גיבורו של המשורר והמחזאי גוטהולד אפרים לסינג. נתן החכם, שעוצב בדמותו של הפילוסוף משה מנדלסון, מייצג את היהודי הגרמני החדש, שבאישיותו מתמזגות יחדיו השמירה על מצוות הדת היהודית, הבקיאות בתרבות החילונית, והסובלנות לדתות אחרות. מנשה שוויצר, שדבק בעקרונותיו של נתן החכם, חינך את ארבעת ילדיו – וילי, רחה, אדי וארתור – ללכת בדרכו. ההורים נהגו לחנך את ילדיהם בבית, ולא לשלחם לבית-הספר, בשנים הראשונות ללימודים.

כשהייתה רחה בת שלוש וחצי, יצאה עם הוריה לטייל בגן העיר. בהגיעם לשער הגן, ראו עליו שלט לבן במסגרת שחורה ובו הכתובת: "הכניסה אסורה לכלבים וליהודים".² השלטונות אמנם הסירו את השלט הלא-רשמי בו ביום, אך הוא נשאר חרות בלבה של הפעוטה. פגישה ראשונה זו עם גילויי האנטישמיות גרמה לרחה התרגשות וכעס רב, והשפיעה על מהלך חייה. בעקבות הגילוי הבוטה, הרחיקה המשפחה נדוד ב- 1897 לעיר גלוֹגאוּ (Glogau) בחבל שלזיה, בדרום-מזרח גרמניה. אולם גם שם נתקלה רחה ביחס אנטישמי ממורתה ומילדי כיתתה בבית-הספר. תחושת הניכור שנגרמה לה, הוסיפה ללוותה כל שנותיה בגרמניה.

בהגיעה לגיל 18 רצתה רחה לצאת ללימודים באוניברסיטה, אך מצבה הכלכלי של משפחתה אִפשֵר רק לאחד מהילדים לימודים אקדמאיים. רחה הבכורה ויתרה לאחיה הצעיר ארתור שלמד באוניברסיטת ברלין. היא הסתפקה בלימודים בסמינר למורים בעיר ברסלאו (היום, וורוצלאב). שם הוסמכה כמורה לשפות, והכירה את בעלה לעתיד, הרב דר' מוריץ (משה יששכר) פריאר.

מותו של אחיה ארתור, שנהרג במלחמת העולם הראשונה כפטריוט גרמני, וכחבר תא הסטודנטים הציוניים באוניברסיטה, גרם לרחה זעזוע נוסף שהשפיע על דרכה. לאחר המלחמה, כשמלאו לה 27 שנים, נישאה לרב דר' מוריץ פריאר, שדמה מבחינות רבות לאביה. כאימה ואביה, נאלצה גם היא לנדוד עם בעלה ממקום עבודה אחד לשני. את משרתו הראשונה כרב קיבל מוריץ בעיירה אֶשווֶגה (Eschwege) שליד קאסל, בחבל הֶסֶה. שם נולד לזוג בנם הבכור שלהבת ב- 1920. ההורים העניקו שמות יוצאי דופן לארבעת ילדיהם: הבנים שלהבת, עמוד וזרם, והבת מעין. שמות אלה מזכירים את כוחות הטבע שליוו את שבי גלויות מצרים ובבל: השלהבת ועמוד האש ליוו את יוצאי מצרים במדבר (שמות י"ג, 21), וזרם המים והמעיינות הובטחו לשבי ציון להרוות את צימאונם בשובם מבבל (ישעיה מ"א, 18). בבחירתם נתנו ביטוי לחלומם, לרתום את כוחות הטבע לתקומת העם היהודי במולדתו – חלום שהתגשם בתרומותיו של בנם הבכור שלהבת לרתימת האנרגיה³ הגרעינית לצרכי מדינת ישראל.

כשנולד הבן שלהבת ב- 1920, מצאה רחה חוברת ובה "מכתבי ב' בורוכוב". מקריאתה נודעה לה משנתו של בורוכוב, שטען כי מקור שנאת היהודים הוא 'הפירמידה ההפוכה' של מקצועותיהם. על כן עליהם לעלות לארץ-ישראל ולהיות בה עובדי אדמה, כשתגיע שעת הכושר. רחה שמרה את הדברים בלבה, וחיכתה לאות.

ב- 1922 קיבל מוריץ פריאר הזמנה לכהן כרב אשכנזי בסופיה בירת בולגריה, לצידו של הרב הספרדי הראשי. מוריץ ורחה השתלטו במהרה על שפת הלאדינו (ה"ספניולית") המדוברת בפי יהודי בולגריה. הדבר סייע לרחה כשנתבקשה להקים בסופיה סניף של ארגוןויצ"ו העולמי.⁴ היא קיבלה זאת ברצון למרות היותה מטופלת בשני עוללים, שלהבת ועמוד שנולד לאחר בואה לסופיה. כשנודע לרחה כי לרוב הנשים היהודיות בסופיה אין עניין בציונות, פעלה בדרך מקורית, בנצלה לשם כך את החוג לספרות שהכריזה ברבים על הקמתו. בערב הפתיחה של החוג פנתה אל קהל הנשים באיספניולית שוטפת, בהרצאה על המעמד הנחות של האישה היהודייה בבולגריה. בסוף דבריה הציעה לנוכחות להצטרף אליה בהקמת סניף של ארגון עולמי הפועל לשיפור מעמד האישה. רק דרך אגב, הזכירה את אופיו הציוני של הארגון.

ב- 1926 נתמנה מוריץ פריאר לרב אורתודוקסי בשלושה בתי כנסת אורתודוקסיים בברלין, בשכונות המאוכלסות ביהודים יוצאי מזרח אירופה. לאחר שנולדו בגרמניה הילדים זרם ב- 1926 ומעין ב- 1929, התפנתה רחה לעסוק במחקרים על אגדות עם, ופרסמה מאמרים בנושא. אולם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו סביבה לא הותירו לה זמן להוסיף לעסוק במחקריה. ב- 1930 התפרסם הספר "דברי פועלות", שערכה רחל כצנלסון-רובשוב.⁵ היה זה קובץ רשימות שנכתבו על-ידי עשרות פועלות, בנות העלייה השנייה והשלישית, רובן חברות הקיבוצים הראשונים. הספר עורר הדים רבים, והפך לאחד מספרי היסוד במערכת החינוכית של תנועות הנוער והחלוץ בגולה. רחה מצאה בספר תשובה לדאגה שהטרידה אותה בדבר הדרך הנכונה לקליטת נוער עולה בארץ. התחוור לה בהארה פתאומית שהקיבוצים מתאימים ביותר לקליטת הנוער. רעיון זה השתלט על מחשבותיה והעסיקה מאז ללא הרף. ב- 1935 תרגמה רחה את הספר לגרמנית, לפי בקשת תנועת "החלוץ".⁶

בשנת 1931, כשגבר המשבר הכלכלי והפוליטי בגרמניה, נזכרה בדברי בורוכוב על "המציאות הדוחפת את האדם אל שורשיו". היא הבינה כי התעצמותה של התנועה הנאצית היא "המציאות הדוחפת" לפעילות ציונית. "כאשר השמעתי דברים אלה נפגשתי בחוסר אמון ובלגלוג", סיפרה רחה במאמרה "שלט לבן אחד".⁷ היא הבינה שזו העת לפעול למען עלייתם של בני הנוער מגרמניה.

בשנת 1932, כשמלאו לרחה 40 שנה, החל השלב החשוב ביותר בחייה – הקמת "עליית הנוער" בברלין. בהקדמה לספר "אודים מן האש", שפורסם על-ידי הוועדה לעליית הנוער באנגליה, כתבה:⁸

אני מודעת לכך שתנועת "עליית הנוער" צמחה מתוך עובדות שקרו לי בעבר, והגורל הכין אותי במשך שנים רבות לאתגר שציפה לי.

תקופה שנייה (1932 עד 1941) – הצלה ללא גבולות

מניעים לאומיים ולא סוציאליים דחפו את רחה פריאר לצאת לעזרת הנוער היהודי בגרמניה. שני מבצעים זיכו אותה בתואר מייסדת "עליית הנוער": שליחת קבוצת הנערים הראשונה מברלין לכפר הנוער בן-שמן ב- 12.10.1932, והעברת ההחלטה על ייסוד האגודה לעליית הנוער בברלין ב- 30.1.1933. האגודה נקראה בתחילה בשם "עזרה לנוער יהודי", להסוותה כארגון פילנתרופי ולהסתיר את מטרותיה הציוניות.

רחה פריאר השכילה לשלב רעיונות ששאלה מגופים שונים שעסקו בהעלאת נוער. מהאיגודים הפילנתרופיים בגרמניה, "אהבה" ו"האיגוד היהודי לסיוע ליתומים", נטלה את הרעיון שאפשר להפריד ילדים ובני נוער מהוריהם ולהשרישם בארץ. מתנועות הנוער החלוציות, "הבונים" ו"השומר הצעיר" (שהשתייכו לארגון "החלוץ"), נטלה את רעיון ההכשרה כהכנה להתיישבות בקיבוצים. החידוש שהנהיגה היה העיקרון שיש לשלוח בהקדם את בני הנוער ארצה בטרם הגיעם לבגרות, כדי לחנכם ולהכשירם בקיבוצים, בניגוד לנוהג המקובל לפיו ההכשרה נעשתה בגרמניה. כך יכלה רחה להתגבר על מכשול שהערימו שלטונות המנדט הבריטי על עליית צעירים ארצה. היא גילתה שניתן להשיג לנערים בגילים 14 עד 17 רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) מיוחדים כתלמידים, בניגוד להגבלות החמורות שחלו על מבוגרים.

עקרונותיה של פריאר אומצו למעשה על-ידי הארגונים שקמו בעקבותיה בגרמניה ובארץ לטיפול בעליית הנוער, אם כי פה ושם נאלצו לסטות מהם מסיבות פרקטיות. כמה מקבוצות הנוער עברו הכשרה חלקית במחנות בגרמניה לפני עלייתם ארצה. הוצאות מחייתם של מרבית הנערים שזכו לעלות, שולמו על-ידי הוריהם בשנתיים הראשונות לשהייתם בארץ. המוסדות הלאומיים בארץ נשאו בהוצאותיהם של ילדי משפחות חסרות אמצעים. בתום השנתיים הועמס הנטל על כתפי הקיבוצים הקולטים. ילדים בגילים צעירים יותר נקלטו במסגרתם של כפר הנוער בן שמן ושל מוסד "אהבה", שנדד מגרמניה לקריית ביאליק בארץ.

האירוע המכונן, שהוביל להקמת עליית הנוער ושליחת הקבוצה הראשונה ארצה ב- 12.10.1932, חל בתחילת 1932. הדבר קרה כאשר שישה נערים מברלין, שפוטרו מעבודתם בגלל יהדותם, באו לרחה לבקש את עזרתה. השישה היוו מעין חתך זעיר של הנוער החלוצי: נתן הקסטר ומאיר נורנברגר באו מ"ברית עולים"; ישעיהו לובלסקי וצבי שנל באו מ"השומר הצעיר"; משה הרלס ודוד שוורץ היו מהבלתי-תלויים. רחה פריאר ראתה בפניית הנערים אליה אות משמיים, סימן לתחילת שליחותה.

בספרה "ישרש" תיארה פריאר כיצד מצאה פתרון לבעיית הנערים המפוטרים בהארה פתאומית:⁹

לילה אחד האיר לי רעיון פשוט וברור פתרון לבעיה: על הנערים להגיע לארץ ישראל, למשקי ההתיישבות העובדת, שם יוכשרו לעבודה ולחיים... ידוע ידעתי כי רעיון זה בר ביצוע הוא, כי הוא רצוף אמת ושעתו הגיעה.

האיש הראשון, לו גילתה רחה את תוכניתה לשלוח את הנערים לקיבוצים, היה שליח תנועת "ברית עולים" מארץ-ישראל, אנצו סירני. אנצו, חבר קיבוץ גבעת ברנר, בא לברלין כדי למזג את תנועתו עם "קדימה" לתנועה אחת, בשם "הבונים". בעידודו החליטה רחה לצאת לפעולה. היא פנתה בעצתו להסתדרות העובדים בארץ וביקשה לדעת אלו קיבוצים מוכנים לקבל נערים ונערות בגילים 17-15 להכשרה של שנתיים-שלוש. קיבוץ עין חרוד הסכים לקלוט את הקבוצה הראשונה.

ניסיונותיה הממושכים של רחה פריאר להשיג סרטיפיקטים לנערים שפנו אליה בינואר, שמספרם עלה בינתיים ל- 25, נתקלו בקשיים. אחד האישים אליהם פנתה הייתה הגב' הנרייטה סאלד, שעמדה בראש השרות לעבודה סוציאלית בוועד הלאומי בסוכנות היהודית בירושלים. בקשתה נתקלה בסירוב, בטענה כי הנערים העניים בארץ ישראל קודמים לבני הנוער הרוצים לעלות מברלין. הגב' סאלד שלחה מכתבים להסתדרות הציונית בברלין להודיעם שתכניתה של פריאר מועדת לכישלון ואין לתמוך ברעיון אבוד. פריאר נתקלה בלעג מצד המוסדות היהודיים בברלין. היו שדברו בזלזול על "מסע הצלב של ילדים" ועל "הזיות חסרות שחר של אישה אקסצנטרית". ההסתדרות הציונית בגרמניה והוועד הארצי של ויצ"ו שללו את מעשיה, כיוון שהיו בטוחים שתיכשל, וחששו שהכישלון ייזקף לרעתם. מנהיגות ויצ"ו הרחיקה לכת ודרשה מפריאר, שהייתה חברת הארגון, לפרוש ממנו.

קרן האור היחידה באה מדר' זיגפריד להמן, מייסד ומנהל כפר הנוער בן שמן. הוא בא לברלין, נפגש עם הנערים, והודיע לרחה כי הוא מעמיד לרשותה 12 סרטיפיקטים שנועדו לנערים שיתחנכו בבן שמן. פריאר חששה שאם הנערים יגיעו לבן שמן ולא לעין חרוד, יהיה מי שיטען כי מצבם דומה לזה של היתומים שנקלטו בבן שמן בעבר, אך בלית ברירה מיהרה לפעול. היא צרפה לששת הנערים שפנו אליה בתחילה עוד נערה, ו- 5 נערים מקניגסברג, ושלחה אותם ארצה באוקטובר 1932. הנערים, שנקראו בארץ בשם קבוצת "אלומות", התחנכו שנתיים בבן שמן. כשיצאו משם לשנת הכשרה בדגניה, הצטרפו אליהם רבים מחבריהם ללימודים. כך הפכה הקבוצה לגרעין גדול שמנה בשיאו 80 איש, אך הרכבו השתנה מדי פעם. בעוד הגרעין ממתין להקצאת קרקע להתיישבות, עסקו חבריו ב"כיבוש העבודה העברית" בזיכרון יעקב, וחיו שם בתנאים קשים כחמש שנים. רק בסוף 1940 עלו לקרקע ברמת פורייה והקימו את קיבוץ אלומות על אדמה פרטית.

בעקבות 12 נערי "אלומות" עלו ארצה 5,000 נערים ונערות במסגרת עליית הנוער עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אולם לא מספרם קבע את מעמדם בתולדות עליית הנוער, אלא עובדת היותם נחשונים. בכך דומה מעמדם לזה של 14 חברי קבוצת ביל"ו, שעלו ארצה חמישים שנה לפני כן, והיו למבשרי העליות הגדולות לארץ.

האירוע המכונן השני שיזמה רחה פריאר, היה הקמת אגודה רשמית לעליית הנוער, שתפעל בתיאום עם מוסדות היישוב בארץ. ישיבת היסוד הראשונה, בה הוחלט על הקמת האגודה, התקיימה אצל הנוטריון דר' הוגו פִירְט ב- 30.1.1933 (היום בו עלו הנאצים לשלטון). פירט הציע לשאר המשתתפים לקרוא לאגודה בשם "עזרה לנוער יהודי" (Jüdische Jugendhilfe), שמטרתה כביכול פילנתרופית, "לתת הכשרה מקצועית וסידור בארץ-ישראל לנערים יהודיים הנמצאים בגרמניה". כשבאו הנוכחים לחתום על הפרוטוקול, נתברר שרובם חברי תנועות נוער מתחת לגיל 21, הנדרש להקנות להם זכות חתימה. לפיכך נתכנסה ב- 5.2.1933 ישיבה שנייה בה נחתם הפרוטוקול הרשמי. נקובים בו שמות נושאי התפקידים: "הגברת רחה פריאר – יו"ר, והאדונים [אדם] סימונסון – מזכיר, וסאלי היילברון – גזבר"¹⁰. שאר החותמים היו הרב דר' פריאר, דר' הוגו פירט, הא' חנוך ריינהולד והגב' סולובייצ'יק.

במאי 1933 הגיעה רחה פריאר לביקור ראשון בארץ, ונפגשה עם ראשי הסתדרות העובדים שהתלהבו מפעולותיה והבטיחו לתמוך בה בעתיד. הכתובת הבאה אליה פנתה בלוויית מניה שוחט, הייתה הנרייטה סאלד, שכבר דחתה ב- 1932 את בקשתה לסרטיפיקטים. כששמעה את תוכניתה של פריאר, טענה סאלד כי אינה יכולה "להתגבר על פקפוקה לגבי העברת נוער למשקי העובדים בארץ". ¹¹ פגישתה הבאה עם ארתור רופין הייתה מעודדת יותר, בשל הבטחתו שחלומה יתגשם בקרוב. חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נאות לתרגם מיד את רעיונה של רחה פריאר למסגרות מדיניות וארגוניות. ב- 16.6.1933 יצא ארלוזורוב לבן שמן, לבקר את קבוצת "אלומות". הוא נפגש שם עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווֹקוֹפּ, ודן עמו על הקצאת סרטיפיקטים לעליית הנוער. לרוע המזל, שינתה ירייה בודדת את מהלך ההיסטוריה. ארלוזורוב נרצח באותו לילה, לאחר שובו מהפגישה.

בקונגרס הציוני ה- 18, שהתכנס בפראג באוגוסט 1933, הוחלט על הקמת "מחלקה להתיישבות יהודי גרמניה", שבראשה חיים וייצמן וארתור רופין. אחד מתפקידיה של המחלקה היה "העברת ילדים ונוער מגרמניה לארץ". רופין הטיל על סאלד את תפקיד ניהול הלשכה לעליית הנוער, שהוקמה למטרה זו.

בתחילה חילקה סאלד את העבודה עם פריאר. סאלד דאגה לסדרי העלייה בארץ, שכללו השגת סרטיפיקטים ועריכת חוזים עם הקיבוצים. פריאר דאגה להכנת הנערים לעלייה ארצה, במסגרת אגודת "עזרה לנוער יהודי" בגרמניה (שהצטרפו אליה ארגונים אחרים). הקבוצה הראשונה, שמנתה 43 בני נוער, עלתה ארצה לפי הסדר זה. עיכוב שחל בהשגת הסרטיפיקטים בארץ, אילץ את הקבוצה לעבור הכשרה מוקדמת קצרה באחוזת "גוט וינקל" ליד ברלין, שהועמדה לרשות פריאר על-ידי המו"ל זלמן שוקן. ¹² הקבוצה הגיעה ב- 19.2.1934 להכשרה בקיבוץ עין חרוד, שהתה שם שנתיים ושנה בקרית חרושת, ויצאה להגשמה בהקימה את קיבוץ אלונים ב- 1937.

יום בואה של הקבוצה לעין חרוד צוין לאחר שנים, בכתבי ההיסטוריה של המפעל, כ"יום הילד", היום בו החלה לפעול עליית הנוער. הדבר נעשה תוך התעלמות מקבוצת "אלומות" שקדמה לה, ומחלקה של רחה פריאר בארגון הקבוצה השנייה. לא כך נראו פני הדברים בתחילה. בקונגרס הציוני ה- 19, שהתכנס בלוצרן ב- 1935, העתירה סאלד דברים חמים על פריאר:¹³

רוצה אני בהזדמנות זו להביע תודה באופן מיוחד ליוזמת התנועה הזו, גב' רחה פריאר. היא זו שהגתה את הרעיון הגאוני הזה והגשימה אותו למרות הקשיים והעיכובים. מחויבים אנו להודות לה על שהקדישה עצמה במסירות נפש כה רבה לרעיון, שמצא תחילה הד רק אצל מעטים והתפתח אחר כך במידה רחבה.

סאלד לא טרחה לספר בלוצרן כי לא שעתה לפניותיה של פריאר לעזרה ב- 1932 וב- 1933, ואף אסרה עליה לפנות לאחרים לעזרה. גם באביב 1935 דחתה סאלד הצעה של פריאר להקים בירושלים קרן מתרומות קהילות יהודיות העולם, למען העלאת בני נוער מארצות מזרח אירופה, שאימת הכיבוש הנאצי ריחפה מעל ראשם. את סירובה נימקה סאלד בתואנה כי אין עדיין הוכחות שהמפעל הצליח בגרמניה. בספרה "ישרש" טענה פריאר, כי גישתה של סאלד הייתה "גישה בה שרר היסוד הפסיבי שבעזרה הסוציאלית",¹⁴ופעולתה הייתה מונעת על-ידי רגש אחריות שהמתין להוכחות.

פריאר לא הייתה זקוקה להוכחות. לדבריה, "לא היו כל ערובות להצלחה ולא יכלו להיות, כי כל ההוכחות היו טמונות בעתיד". היא דרשה מעשים. כך קרה שבפולין, שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ניצלו תודות לעליית הנוער רק כ- 850 נערים, שחלקם הגיע ארצה דרך טהרן רק ב- 1943. את ספרה "ישרש" הקדישה רחה ל"אותם הילדים אשר לא הגיעו לארץ החיים ואורם כבה באימים ובאפס ישע".¹⁵ דבריה רומזים בעקיפין על מחדליה של הנרייטה סאלד, שלא שעתה לקריאתם של יהודי מזרח אירופה לעזרה.

כשהתכנס הקונגרס הציוני ה- 20 בציריך באוגוסט 1937, התקיימה במקום הוועידה העולמית השנייה של עליית הנוער. פריאר הורשתה לנאום בוועידה, אך דבריה הושמטו מהפרוטוקול. מן הסתם, רב מספר מתנגדיה של פריאר, שפעלו להמעטת תרומתה למפעל.

אירועי פוגרום"ליל הבדולח" בגרמניה ב- 9.11.1938, שינו כליל את סדר היום. רחה פריאר פגשה באותו יום בברלין את דוד רמז, שהיה בדרכו ללונדון. הוא ביקש ממנה להצטרף אליו לישיבה חשובה בלונדון, בהשתתפות חיים ויצמן, דוד בן-גוריון וגולדה מאירסון (מאיר), בה ידונו בהצלת ילדי היהודים בגרמניה. כשחזרה לביתה, הודיעה לילדיה המודאגים כי היא חייבת לטוס למחרת ללונדון, לסדר מקלט לבני הנוער שנותרו בגרמניה. מעין, שהייתה אז בת 9, תיארה לאחר 50 שנה את תחושתה באותו ערב:

ידעתי שהעבודה קודמת לכל וצריך לבצע אותה בכל תנאי.

מאוכלוסיה של 60,000 בני נוער בגרמניה, ניצלו בסופו של דבר 30,000. לתושייתה של פריאר היה חלק נכבד בכך. כשליש מהניצולים הועבר לאנגליה ורבים מהנותרים – לארצות בנלוקס וסקנדינביה. על פעולת ההצלה העיבה עננה כבדה. 13,000 ילדים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה נקלטו במוסדות ובמשפחות נוצריות. רחה חששה שילדים אלה יאבדו את זהותם היהודית. לפיכך ניסתה לארגן מחנות הכשרה לילדים בקפריסין, בטורקיה וביוון, אך מאמציה לא נשאו פרי. הילדים אכן ניצלו, אך חלקם אבד לעם ישראל.

דווקא בתקופה קשה זו, פרץ הריב בין סאלד לפריאר על זכות הראשונים בהקמת עליית הנוער. נודע לרחה כי הנרייטה הוזמנה לנאום בקונגרס הציוני ה- 21, העומד להתכנס בז'נבה באוגוסט 1939. את סקירתה על תולדות עליית הנוער, עמדה סאלד להתחיל בעליית קבוצת הנוער לעין חרוד בפברואר 1934. כשהגיע הדו"ח על כך לפריאר, שלחה לסאלד ב- 11.7.1939 מכתב סרקסטי בו נאמר:¹⁶

גב' סאלד הנכבדה,

מאחר שנקבעה העובדה בחילוף המכתבים שבינינו, כי הקבוצה הראשונה של עליית הנוער עלתה ארצה בשנת 1932, הריני מניחה שאין זאת אלא פליטת קולמוס בדו"ח שלך...

בתשובתה לפריאר מה- 26.7.1939, דחתה סאלד את טענותיה. לדעתה, הקבוצה ששלחה פריאר ב- 1932 אינה שייכת לעליית הנוער ודומה יותר ליתומים שהגיעו לבן שמן שנים לפני כן. על כך הוסיפה:

שוחחתי על שאלה זו עם המעוניינים בדבר שבארץ... כאן בירושלים עמדתנו היא שהתנועה התחילה עם הענקת רישיונות עליית הנוער בסתיו 1933... וקבלת הקבוצה שבאה בפברואר 1934 לעין חרוד. עמדתנו זו אינה פוגעת כמובן בדרישתך על הבעלות לרעיון עצמו.

חילופי המכתבים לעיל, השמורים בארכיון הציוני, מהווים עדות לתחרות האישית הקשה בין השתיים. פריאר השתתפה בקונגרס בז'נבה בתור ציר נבחר. שם ניסתה לשכנע את הממסד בצורך להציל ילדים רבים ככל האפשר גם מפולין, אך לא התגברה על הקשיים שהערימה בפניה הנרייטה סאלד. כשהסתיים הקונגרס ב- 25 לאוגוסט, שבה רחה לברלין בידיים ריקות. שבוע אחרי כן פלשה גרמניה לפולין.

תקופה זו הייתה תקופת משבר גם בחיי משפחת פריאר. שלהבת נאלץ לברוח מגרמניה לאנגליה עוד ב- 1937, לאחר השמעת נאום אנטי-נאצי בבית-ספרו. מסיבות דומות נאלץ גם האב מוריץ לברוח דרך מילאנו ללונדון. הצטרפו אליו עמוד ב- 1938 וזרם ב- 1939, וסיימו שם את לימודי הרפואה. שלהבת עלה ארצה ב- 1940, התגייס לצבא הבריטי, ומשם קצרה דרכו לפעילות ב"הגנה", בהעפלה ובביטחון המדינה. עמוד היגר לארה"ב, וזרם עלה ארצה ב- 1958, והיה למנהל מחלקת הילדים בבית-החולים "שערי-צדק" בירושלים. מוריץ פריאר, שנותר לבדו באנגליה, עבר לשוויץ לאחר המלחמה ועלה לישראל ב- 1967, שנתיים לפני פטירתו. אחותה של רחה, אדי שוויצר, שסיימה לימודי רפואה במינכן, עלתה ארצה ב- 1939 והייתה לרופאת ילדים ברחובות. האח וילי נספה באושוויץ, האם ברטה מתה מטיפוס בטרזיינשטט סמוך לסוף המלחמה, והאב מנשה שוויצר נפטר ב- 1929.

ב- 1939, כששהתה בברלין עם מעין, הצליחה רחה לשחרר ממחנה הריכוז זכסנהאוזן יהודים עצורים בעלי אזרחות פולנית "בדרך עקלקלה", כדבריה ב"ישרש". בראיון רדיו עימה לאחר זכייתה בפרס ישראל, התוודתה למה רמזו הדברים.¹⁷ כשחשה בסכנה האורבת לחיי העצירים, גנבה ממשרדי "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" 30 טופסי בקשה לאישורי הגירה מטעם הגסטאפו, והעבירה אותם לידי העצירים שהשתחררו בזכותם. כשנתגלה הדבר, דרשו ממנה מנהיגי ה"התאחדות", והרב ליאו בֶּק בראשם, להתפטר מראשות "עזרה לנוער יהודי", האגודה שהקימה במו ידיה שש שנים לפני כן. הם גם התלוננו עליה בגסטאפו. רחה זומנה להתייצב בפני הממונה בפועל על "הלשכה המרכזית להגירת יהודים מגרמניה" בגסטאפו, קצין אס-אס סרן אדולף אייכמן. לצדו ישב נציג ה"התאחדות", המזכיר פאול אפשטיין. אייכמן נטל ממנה את דרכונה, השליכו לרצפה ואסר עליה לצאת מברלין. רחה ובתה הצליחו ביולי 1940 להסתנן בעזרת מבריחים לזאגרב שביוגוסלביה, שהפכה למרכז החדש של פעילותה. משם שלחה מבריחים להעביר ליוגוסלביה קבוצה של 120 בני נוער, שאבותיהם נספו במחנות ריכוז בגרמניה. היא הצליחה להשיג רק 90 סרטיפיקטים מידי חיים בֶּרלָס, שליח הסוכנות באיסטנבול לענייני העלייה, בתנאי שהנרייטה סאלד לא תדע על כך. במרץ 1941 הגיעה רחה עם מעין דרך תורכיה לארץ-ישראל. רחה פנתה מייד לסאלד בבקשה שתתן לה את 30 הסרטיפיקטים שחסרו לה. למרות שהיה בידה מלאי מספיק של סרטיפיקטים, פסקה סאלד שומרת החוק:¹⁸

לא ידרכו רגלי הילדים אשר באו באופן בלתי חוקי ליוגוסלביה על אדמת ארץ-ישראל!

טרם עלותה ארצה, היססה רחה לצאת את זאגרב, כיוון שחששה להפקיר את 120 הנערים לגורלם. היא נעתרה לבסוף להפצרותיו של יושׁקו אינדיג (יוסף איתאי), חבר הנהגת "השומר הצעיר" בזאגרב, שהתחייב לדאוג לילדים ונשבע לה כי יביאם בשלום לארץ. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים ליוגוסלביה ב- 6.4.1941, העלה אינדיג את 90 הנערים נושאי הסרטיפיקטים על רכבת שיצאה מזאגרב וליווה אותם עד בלגרד, בדרכם לארץ. אינדיג נאלץ להישאר ביוגוסלביה הכבושה עם 30 הנערים הנותרים, שאליהם נוספו עוד נערים, שמספרם הגיע עד 70, וכן כמה מלווים מבוגרים. על תלאותיהם בארבע שנות נדודיהם באירופה, דרך סלובקיה האיטלקית ואיטליה, עד שמצאו מפלט בשוויץ, סיפר אינדיג בספרו "ילדי וילה אֶמָה.^19,20

כשהגיעה לארץ קבוצת 90 הנערים, סירבה סאלד ללכת לקבל את פניהם, ודרשה מרחה לעשות זאת במקומה. זמן מה אחרי כן, נקראה רחה לבוא ללשכתה של סאלד. מעין מספרת כי כאשר הגיעה רחה לשם בלוויית שלהבת, אמרה לו שלא ימתין לה כי השיחה תהיה ממושכת וקשה.²¹ לאחר דקות ספורות ירדה אל שלהבת שהעדיף להמתין, וסיפרה לו שסאלד הודיעה לה, בשם הלשכה, כי "אין כאן בארץ מקום לעבודתך בעליית הנוער". ספרה "ישרש", שנכתב לאחר שנים, מסתיים במילים הבאות המתייחסות להדחתה:²²

בזה הושם קץ לעולם לעבודתי אני במפעל עליית הנוער. אך המפעל כשהוא לעצמו הלך וגדל, הלך והקיף רבבות ילדים מכל חלקי תבל, והשריש אותם בארץ, בהתאם ליעודו.

תקופה שלישית (1941 עד 1984) – המאבק על הבכורה

תגובתה המיידית של רחה להדחתה הייתה נסערת. היא הפכה עולמות והזעיקה לעזרתה את דוד בן-גוריון ואת חיים וייצמן. בהתערבותם, הוסכם לתת לה חדר בלשכת עליית הנוער, עם משכורת וטלפון, בתנאי שרגלה לא תדרוך בחדרים אחרים. נאסר עליה לפרסם מסמכים המוכיחים שהיא זו שהקימה את עליית הנוער, כדי לא להרגיז את סאלד הקשישה. המשכורת העלובה שהוקצבה לפריאר נותרה ללא שינוי במשך כעשרים שנה, ללא עדכונים ותוספות יוקר כמקובל בימים ההם, וכך נאלצה להתקיים בדוחק.

נותרו לה שתי משימות עיקריות בחייה: השבת מעמדה שנגזל, ודאגה לילדי ישראל שנדחו והוזנחו על-ידי הוריהם. את כבודה האבוד ניסתה רחה להשיב בפרסום ספרה "ישרש" ב- 1953, שמונה שנים לאחר מותה של סאלד, ובתביעה המשפטית שניהלה ב- 1954 נגד משה קול, יורשה של סאלד בתפקיד.

את כבודם האבוד של ילדי ישראל העזובים השיבה פריאר במפעל חדש שהקימה בשנת 1943, וקראה לו בשם "המפעל להכשרת ילדי ישראל מייסודה של רחה פריאר". למודת ניסיון, דאגה להבטיח את זכויותיה בשלבה את שמה בשם המפעל בעודה בחיים. המפעל טיפל בילדים בגילים 11 עד 14, והיווה מעין שלב מוקדם לחטיבות החינוכיות של עליית הנוער. רחה העדיפה בתחילה לשלוח את הילדים לקיבוצים. הכוונה הייתה לא ליצור קבוצות נפרדות, אלא לקלוט את הילדים בכיתות יחד עם ילדי המשק. הקיבוצים הצעירים הסכימו להסדר זה כיוון שהכיתות בהם לא היו מלאות, והיה כדאי למלא אותן ולקבל את התשלום עבור הילדים.²³ בשנים מאוחרות יותר הלך ופחת מספר הילדים שנקלטו בקיבוצים. לכן התעורר הצורך לבנות כפרי נוער עם "משפחתונים" – בתים בהם דרים 12 ילדים בגילאים שונים, שעליהם מופקדים אם בית ואב בית – רצוי בני זוג נשואים. ילדים רבים התחנכו במשפחות אומנות בישובים חקלאיים, בהם פגשו באם ואב מתפקדים ואוהבים.

גדולתה של רחה הייתה בכך שידעה להתאים לכל ילד את המסגרת ההולמת אותו, ובמו ידיה הובילה אותו למקום שנועד לו. נוגעת ללב עדותה של ציונה פיורקו, בספר היובל למפעלהכשרת הילדים.²⁴ היא אינה שוכחת כיצד השכיבה אותה רחה לישון בבית משפחת אלברט (יצהר) במושב כפר חיים. המפעל מוסיף להתקיים ולשגשג עד היום, בתמיכת משרד החינוך. רחה עמדה בראש המפעל עד יום מותה.

כבר בשנים הראשונות לקיום הלשכה לעליית הנוער, טרחו הנרייטה סאלד ומקורביה לטשטש את תרומתה של פריאר בעזרת הפרסומים הרבים שיצאו לאור בהוצאת הספרים של עליית הנוער. הספר החשוב הראשון יצא לאור ב- 1941 בעריכת ברכה חבס, לכבוד יום הולדתה ה- 80 של סאלד ומלאות 7 שנים לעליית הנוער.²⁵ אנשים רבים נתבקשו לתרום מאמרים לספר, אך פריאר לא הייתה ביניהם. את דברי ההקדשה בפתח הספר כתבו גיאורג לנדאואר וארתור רופין, שנזהרו לא להזכיר את רחה כדי לא לפגוע ברגשות כלת השמחה. פרק שלם בספר הוקדש לחברת הנוער הראשונה שנקלטה ב- 1934 ונחשבה על-ידי ההיסטוריונים של המפעל כקבוצה הראשונה של עליית הנוער. היחיד שהזכיר את פריאר בספר היה ו. גרוס, במאמרו על קורות עליית הנוער. הוא סיפר בו על הקבוצה שנשלחה לבן שמן ועל יסוד האגודה בברלין, אך הוסיף לדבוק בטענה כי הקבוצה שנשלחה לעין חרוד הייתה הראשונה בעליית הנוער. במאמרו טעה בתאריכי שני האירועים המיוחסים לרחה, וחזר על הטעות שרווחה בפרסומי עליית הנוער, לפיה מספר חברי קבוצתה של רחה היה 6 ולא 12.

פועלה של פריאר לא זכה להכרה הראויה גם בספרו של העסקן הבינלאומי פרופ' נורמן בנטוויץ', ששרת בתפקיד הנכבד של יו"ר הנציבות העליונה לפליטים מטעם חבר הלאומים בשנים 1933 עד 1935. בשנת 1944 פרסם ספר (באנגלית) על עליית הנוער, שגיבורתו הראשית מתחילת הסיפור היא הנרייטה סאלד.²⁶

באותה שנה, 1944, נערכה באולמות הסוכנות היהודית בירושלים חגיגה ובה תצוגה מרשימה על עליית הנוער, לרגל מלאות לה עשר שנים, אך לפריאר לא היה בה זכר. שנים אחר כך, לאחר זכייתה בפרס ישראל, כשהתבררו כבר הדברים לאשורם, התבטא על כך במלים חריפות שלמה אראל, שהיה מפעילי עליית הנוער בישראל ובאנגליה:²⁷

נביא כאן דוגמה קטנה לזיוף היסטורי... חגיגת עשור זו אמורה הייתה להתקיים בשנת 1942, שכן הקבוצה הראשונה שאורגנה ע"י רחה הגיעה לארץ-ישראל בשנת 1932. כתיבת ההיסטוריה של ימים עברו דחקה את רגלי האמת, מכיוון שהנרייטה סאלד וחוג מקורביה בעליית הנוער העמידו בצל את פעלה של רחה...

פריאר ציפתה לשמוע את האמת על חלקה בייסוד עליית הנוער לאחר פטירתה של הנרייטה סאלד ב- 1945, בגיל 85. תקוותה התבדתה עד מהרה כשנתקלה במדיניותו הנוקשה של משה קול (קולודני), שעמד בראש עליית הנוער בשנים 1947 עד 1966. במשך 19 שנות מנהיגותו, אסור היה להזכיר את זכות הבכורה שלה בהקמת המפעל. על כך העיד מאיר גוטסמן, שהתחיל לעבוד בעליית הנוער ב- 1957 כמדריך וסיים כמנהל המפעל בשנים 1978 עד 1984, בכתבו:²⁸

עצם אזכור שמה של רחה פריאר עורר מבוכה וגרם אי נוחות במשך שנים רבות. אי אפשר היה כמובן להכחיש את זכות ראשוניותה בייסוד עליית הנוער. הרי מסמכים קבעו זאת, דור שלם היה ערב לכך. אולם אישיותה ופועלה של הנרייטה סאלד... הטביעו את חותמה במשך 12 שנות כהונתה במידה כזאת, שהאפילה על עובדת ראשוניותה של רחה פריאר. הנרייטה סאלד זכתה בפי כל לתואר "אם עליית הנוער".

ב- 1950 יצא לאור ספרו של אריה ליפשיץ, דוברה הרשמי של עליית הנוער, בהוצאת המחלקה לילדים ונוער. בספר שכותרתו "מפעל עליית הנוער, דרכו בקליטה ובחינוך", ציין ליפשיץ שתחילתו של המפעל להלכה בגרמניה ב- 1933-1932 ויוזמתו היא רחה פריאר, אך למעשה תחילתו ביום 19.2.1934, שנחשב למועד עליית הקבוצה הראשונה. על הנרייטה סאלד אמר כי "נתנה ידה למעשה הקליטה הראשון, שהפך למעשה חינוכי חדש".²⁹ לא נזכרים בספרו עלייתה של הקבוצה ששלחה פריאר ב- 1932, ייסוד האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, והתנגדותה של סאלד להעלאת בני נוער מגרמניה לפני מינויה לראשות המפעל.

ב- 1953 יצא לאור ספרו של חנוך ריינהולד (רִנות), "נוער בונה ביתו". חנוך, שהדריך את הקבוצה שעלתה לעין חרוד בפברואר 1934, היה ידידה של רחה בברלין, ונמנה עם שבעת החותמים על פרוטוקול ייסוד "עזרה לנוער יהודי". למרות זאת שמר אמונים לסאלד, שקידמה אותו בתפקידיו השונים במפעל (מהם העפיל למשרת מנכ"ל משרד החינוך בשנות ה- 60). על נאמנותו הכפולה, התבטא במילים: "כולנו היינו ביגמיסטים אז". בספרו הזכיר את הנערים שעלו לבן שמן ב- 1932, והודה כי "אז נתלכדה בבן שמן החוליה הראשונה של עליית הנוער מיסודה של רחה פריאר". הוא הזכיר את הקמת האגודה "עזרה לנוער יהודי", ולא שכח את סירובה של סאלד לעזור לפריאר, אולם דבק בטענה כי הקבוצה שהביא עמו לעין חרוד ב- 1934 היא "ראשית המפעל למעשה".³⁰

מכאן ואילך עוצבה דמותה המקורית של עליית הנוער תוך רציפות בעלייה, בקליטה ובחינוך.

רחה פריאר לא הייתה מוכנה לעבור בשתיקה על פרסומים אלה, והחליטה לפרסם ברבים את גרסתה, ולהציג את המסמכים והתעודות המוכיחים את ראשוניותה. ב- 1947, שנתיים לאחר מות סאלד, כתבה מאמר שהתפרסם ב"רשומות" כרך ד', בשם "לקורות עליית הנוער", בו סקרה את פעולותיה בעליית הנוער בשנים 1932 עד 1935. ב- 1953 השלימה את כתיבת ספרה "ישרש", בו צרפה את המאמר מ"רשומות" לעוד ארבעה פרקים המתארים את המשך ההתרחשויות עד להדחתה ב- 1941. בדבריה לא חסכה שבטה מסאלד וממנהיגי הציונות בגרמניה. כשפנתה להוצאות ספרים בארץ לפרסמו, נתקלה בסירוב. הוצאת "מסדה" לא יכלה לסרב לה, בשל התערבותו של שר החוץ דאז משה שרת, ומצאה דרך לעקוף את החרם שהוטל עליה. הספר הודפס בהוצאה מיוחדת שהוקמה רק לצורך זה בשם "תמר", אך עותקיו נגנזו במחסני "מסדה" ולא הופצו למכירה. רחה שכרה עורך-דין שעזר לה לקבל לידיה את העותקים הגנוזים, אותם חילקה חינם לאישים, למוסדות ולספריות. ב- 1961 פורסם הספר באנגליה, בתרגום לאנגלית,³¹ אך עורר הדים קלושים בלבד. המוסדות הציוניים במקום לא עשו הרבה להגדיל את תפוצתו.

כשנתקלה בקשיים בפרסום ספרה בארץ, פנתה רחה לערכאות. תחילה פנתה לבית-דין של התנועה הציונית. אחרי כן פנתה לבית-משפט מחוזי ותבעה את משה קול על "התעלמות בכוונה ובזדון ממאמציה והישגיה כמייסדת עלית הנוער". היא דרשה פסק דין הצהרתי וצו מניעה בו יוגדר בדיוק חלקה בעליית הנוער. ב -13.4.1954 פורסם פסק הדין:³²

בהסכמת הצדדים ולאחר שבא-כוח הנתבע הצהיר בשם הנתבע כי הגב' רחה פריאר התובעת היא היוזמת של מפעל עליית הנוער והיא אשר הניחה את יסודותיו, אני דוחה את כל התביעה כמחוסלת.

הצו ניתן "במעמד התובעת ובא-כוחה עוה"ד ליאון ועוה"ד סטוינובסקי בא-כוח הנתבע". מסתבר שמשה קול לא הופיע בבית-המשפט כשהוקרא הצו.

פרסום הספר "ישרש" והזכייה במשפט נגד משה קול לא הביאו לפריאר את ההכרה לה ציפתה בארץ, למרות ששמה נודע כבר בעולם. אלברט איינשטיין הכיר את תרומת רחה פריאר לייסוד עליית הנוער, כאשר הציע ב- 1954 להעניק למפעל פרס נובל לשלום, אך הצעתו לא התקבלה. ב- 1956 הוענק פרס ישראל לזיגפריד להמן, מייסד ומנהל מוסד בן שמן. להמן, ידידה ובן-גילה של פריאר, הוא זה שסייע להעלאת חברי קבוצת "אלומות", ולקליטתם בבן שמן. היה ראוי להעניק לשני האישים יחדיו את הפרס, אך הדבר לא התאפשר כל עוד משה קול מכהן בתפקידו. הזדמנות נוספת להכיר בתרומתה של פריאר הוחמצה כאשר הוענק פרס ישראל למפעל עליית הנוער בשנת העשור למדינה, 1958.

בשנת המאה להולדת הנרייטה סאלד, 1961, פרסם משה קול את ספרו "מסכת עליית הנוער". בתחילת ספרו מנה בין השותפים להצלחת המפעל את רחה פריאר, "האישה אשר יזמה את עליית הנוער וקבעה יסודותיה הראשונים בגרמניה, הבינה, כי קליטת הנוער הנכונה מקומה במשק הקיבוצי".³³ בהמשך שב קול לסורו ומנה "את יוזמי המפעל בחו"ל הדר' ג.[גיאורג] לנדאואר שהיה מנהל המחלקה לישוב יהודי גרמניה בא"י, את דר' חיים ארלוזרוב ואת דר' ארתור רופין ז"ל ואחרים"³⁴ מבלי להזכיר את פריאר. מתקבל מכך הרושם כי המפעל הוקם רק על- ידי דוקטורים נושאי תפקידים רשמיים בתנועה הציונית. קול הזכיר בספרו שישה(!) בני נוער שעלו בנובמבר 1932 להתחנך בכפר הנוער בן- שמן, וסיפר על ישיבת הייסוד של "עזרה לנוער יהודי" בברלין. את תגובתה השלילית של סאלד לפנייתה של פראיר ב- 1932נימק בכך שלא האמינה באשפרות למצוא מקומות לקליטת הנוער, להעניק לו חינוך מקצועי ולמצוא לכך את התקציב הדרוש.

הפיחות בחשיבות תרומתה של פריאר, שבאה לביטוי בספריהם של חבס, ליפשיץ, רנות וקול, החל להשתנות ב- 1966, כשמשה קול פינה את כיסאו בעליית הנוער ליורשו יצחק ארצי. בשנת 1968 יצא הספר "עליית הנוער – קורות המפעל", בעריכת פנחס רוזנבליט, איש "הקיבוץ הדתי".³⁶ ברצותו לתקן את העוול שנעשה בעבר לפריאר, הזמין אותה העורך לכתוב מאמר קצר לספר. הייתה זו הפעם הראשונה בה העניקה הוצאת הספרים של עליית הנוער במה לדבריה של פריאר. המאמר שכתבה לספר, בשם "שלט לבן אחד", עוסק בתופעת האנטישמיות שנתקלה בה בילדותה, ובתיאור ראשית פעילותה בעליית הנוער. במאמר הפתיחה של הספר על "קורות עליית הנוער", אמר רוזנבליט על קבוצת "אלומות" ³⁷ "קבוצה קטנה זו עתידה לסלול את הדרך לרבים אחרים מבני הנוער היהודי". הוא מזכיר את התנגדותה של סאלד להעלאת הילדים ב- 1932, ואת הקמת "עזרה לנוער יהודי" על-ידי פריאר. ליפשיץ ורוזנבליט היו שניהם דוברים של עליית הנוער בימי סאלד וקול, אולם רוזנבליט הרגיש חובה לגלות את האמת ההיסטורית,כשהוסר החרם על פריאר.

פרסום הספר שערך רוזנבליט סלל את הדרך להכרה הרשמית במעמדה של פריאר. ב- 1975 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, וב- 1981 זכתה בפרס ישראל. משה קול, שכיהן כחבר הכנסת עד 1974 וכשר התיירות עד 1977, כבר לא היווה מכשול לזכייה בפרס. כשפורסמה החלטת השופטים, קיבל משה קול מכתב על כך מזאב רבהון, חבר קיבוץ לביא, שהקים וניהל את מוסד "הודיות" בו התחנך נוער דתי במסגרת עליית הנוער. רבהון היה אסיר תודה לרחה פריאר, שהצילה את אביו ממעצר במחנה הריכוז זכסנהאוזן (Sachsenhausen) שליד ברלין.³⁸ במכתבו הציע רבהון שעליית הנוער תערוך מסיבה לפריאר לרגל קבלת הפרס. בתשובתו מה- 26.2.1981 ענה לו קול:³⁹ "הצלחתי להביא להחלטה חיובית להעניק לרחה את הפרס". בדברים אלה חתם את הסכסוך הממושך בינו לבין פריאר.

לאחר פטירתה של רחה, התעוררה עיריית ברלין להנציח את שמה. אחד מלוחות ההוקרה שהציבה עיריית ברלין בחוצות העיר לזכר יקיריה, החל ב- 1986, מוקדש לזכרה של "מייסדת עליית הנוער רחה פריאר".⁴⁰ הלוח מוצב בבית הקהילה היהודית ברחוב פזאננשטראסה ברובע שרלוטנבורג. עיריית ברלין סייעה בסוף שנות ה- 80 להקמת יד רחה פריאר בקיבוץ יקום, שכמה מחבריו הוותיקים היו 'נערי רחה'

פעילותה של פריאר בשנותיה המתקדמות התרחבה לתחום התרבות. נוסף לכתיבת כמה ספרי שירה, הקימה קרן לתמיכה במלחינים צעירים. בשנות ה- 60 יזמה והקימה את מפעל "טסטימוניום" ("עדוּת") למופעי מוזיקה מודרנית על נושאים יהודיים, שמשך מלחינים מרחבי העולם וזכה להדים רבים. בהכנת מבצעים אלה לקחה חלק פעיל ביותר, לעתים ללא תמיכת המוסדות הציבוריים.⁴¹

גדולתה של רחה פריאר התגלתה גם ביכולתה לסלוח. זמן קצר לפני מותה באפריל 1984, בהיותה בת 91, שאל אותה מאיר גוטסמן: "איך את רואה את יריבותך עם הנרייטה סאלד?". על כך ענתה לו:⁴²

היא הייתה אישיות גדולה ותרמה רבות למען פיתוחה וחיזוקה של עליית הנוער. לפני זמן מה עליתי לקברה בהר הצופים ועשיתי שלום עמה.

בבואנו להעריך את תרומותיהן של שתי היריבות לעליית הנוער, עולה על הדעת מאמרו של אחד-העם, "כהן ונביא". רחה פריאר הייתה הנביאה אשת הקצוות, שחזתה את העומד להתרחש, והתוותה את הדרך הנכונה. הנרייטה סאלד הייתה הכוהנת, שהיטיבה להגשים את חזונה של יריבתה. כשם שנזקקו בני ישראל למשה ולאהרון בצאתם ממצרים, כך נזקקה הציונות לרחה ולהנרייטה בבואה לחלץ נוער יהודי מהשואה.

-------

*תודתי נתונה לאורה מלמד, הממונה על ארכיון בית "יד רחה פריאר" בקיבוץ יקום, ולבעלה דוד מלמד, מנהל הבית, על עזרתם המסורה; למעין לנדוי-פריאר ולזרם פריאר, ילדיה של רחה, על המידע, ההערות הרבות, השיחות המאלפות והעידוד; ולכל האחרים שסייעו לי באיתור עדים, באיסוף מידע ובתרגומים מגרמנית.

הערות :

1. נימוקי ועדת השופטים, פרס ישראל ה'תשמ"א; באדיבות משרד החינוך.
2. מאמר של שלהבת פריאר באינטרנט (בגרמנית):
Alijat ha'Noar: Recha Freier und Testimonium, von Shalhevet Freier, http://www.hagalil.com/israel/deutschland/freier.htm
3. ר' ספרו של מיכאל קרפין (באנגלית):
Michael Karpin, The Bomb in the Basement: How Israel Went Nuclear and What That Means for the World, Simon & Schuster, New York, 2006
4. אנציקלופדיה של גלויות, כרך 10: יהדות בולגריה (עורכים: אלברט א. רומנו, יוסף בן, נסים לוי), הוצאת אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967; עמ' 390-381.
5. רחל כצנלסון-רובשוב (עורכת), דברי פועלות (מאסף), הוצאת מועצת הפועלות, תל-אביב, תר"ץ (1930).
6. תמר שכטר, רחל כצנלסון-שזר – ביוגרפיה של מהפכנית תרבותית, חיבור לקבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2004; עמ' 268.
7. פנחס רוזנבליט (עורך), עליית הנוער – קורות המפעל, ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1968: מאמרה של רחה פריאר, "שלט לבן אחד", עמ' 110-108.
8. מנחם נבו (עורך), ספר היובל – המפעל להכשרת ילדי ישראל תש"ד-תשנ"ד, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, 1994: הקדמה של רחה פריאר למִקבץ "אודים מן האש", עמ' 26-25.
ההקדמה של רחה פריאר תורגמה לעברית ע"י רחל לרר ומאיר גוטסמן מהמקבץ המקורי:
Out of the Fire, collated by Meir Gottesman, edited by Alan Sillitoe, Children and Youth Aliyah Committee, London, 1979
9. רחה פריאר, ישרש: על יסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות, הוצאת תמר, תל-אביב, תשי"ג (1953) – להלן "ישרש"; עמ' 44.
10. ישרש, עמ' 74.
11. ישרש, עמ' 29.
12. ישרש, עמ' 32.
13. ישרש, עמ' 83-82 (הדברים לקוחים מפרוטוקול סטנוגראפי של הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן, עמ' 183 והלאה).
14. ישרש, עמ' 45.
15. ישרש, עמ' 71.
16. ההתכתבות בין פריאר לסאלד שמורה בתיק 5/75/749 בארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ). כמה מהמכתבים מופיעים ב"ישרש", בעמ' 81-77, בגרמנית ובתרגום לעברית.
17. הראיון עם פריאר הובא בשידור חוזר של התוכנית "רחה פריאר, שנים באירופה", ברשת "קול המוזיקה", לציון יום ה-30 למותה ב-1984; הפיק וערך: אבי חנני. תמליל הראיון מצוי בארכיון יד רחה פריאר, קיבוץ יקום.
ר' גם: ישרש, עמ' 61-60.
18. ישרש, עמ' 68.
19. יוסף איתאי (אינדיג), ילדי וילה אמה, מורשת וספריית פועלים, תל-אביב, 1983.
20. סיפורה של חבורת הנערים, בו חומר חדש שטרם פורסם, כולל יומנים ועדויות, וכן פרטים נוספים על חיי רחה פריאר, עומד לצאת לאור בספר חדש של המחברת:
שרה בן-ראובן, ילדי הר היער: הילדים שנסעו ברכבות לחיים, כתב יד (2009).
21. מעין לנדוי-פריאר, שיחה טלפונית, 14.11.2007.
22. ישרש, עמ' 70.
23. מכתב ממעין לנדוי-פריאר, 14.11.2007.
24. מנחם נבו, ספר היובל, ר' הערה 8 לעיל.
25. ברכה חבס (עורכת), ספר עלית הנוער, הלשכה לעלית הנוער ליד הסוכנות היהודית, ירושלים, תש"א (1941).
26. הספר של נורמן בנטוויץ' (באנגלית) על עליית הנוער:
Norman Bentwich, Jewish Youth Come Home, Gollanz, London, 1944
27. שלמה אראל, "היקים" – 50 שנות עליה (מהדורה שנייה), ראובן מס, ירושלים, 1989; עמ' 103.
28. מאיר גוטסמן, "רחה פריאר ועליית-הנוער", מאמר בספרו של מנחם נבו, ר' הערה 8 לעיל; עמ' 45.
29. אריה ליפשיץ, מפעל עלית הנוער – דרכו בקליטה ובחינוך, המחלקה לעלית ילדים ונוער, ירושלים, תש"י (1950).
30. חנוך ריינהולד (רִנות), נוער בונה ביתו, עם עובד, ירושלים, תשי"ג (1953)
31. התרגום לאנגלית של "ישרש" (ללא ציון שם המתרגם):
Recha Freier, Let the Children Come, Weidenfeld & Nicolson, London, 1961
32. פסק הדין שמור באצ"מ, תיק A 256/4/1;
ר' גם: יואב גלבר, מולדת חדשה, יד בן צבי, ירושלים, 1990; עמ' 188.
33. משה קול, מסכת עלית הנוער, הוצאת מ. ניומן, תל אביב, 1961; עמ' 26
34. שם, עמ' 154.
35. שם, עמ' 18.
36. פנחס רוזנבליט, עלית הנוער – קורות המפעל, ראה הערה 7 לעיל.
37. שם, עמ' 13.
38. מעין לנדוי-פריאר, שיחה טלפונית, 17.11.2007.
39. מכתב של משה קול לזאב רבהון מתאריך 26.2.1981, ארכיון יד רחה פריאר.
40. ר' אתר האינטרנט:http://commons.wikipedia.org/wiki/Berliner_Gedenktafel
41. ר' המאמר של שלהבת פריאר באינטרנט (הערה 2 לעיל), והמשכו:
http://www.hagalil.com/israel/deutschland/freier-recha.htm
שני חלקי המאמר תורגמו מגרמנית לעברית ע"י מעין לנדוי-פריאר.
42. מאיר גוטסמן, "רחה פריאר ועליית-הנוער", מאמר בספרו של מנחם נבו, ר' הערה 8 לעיל; עמ' 46.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel