תולדוט אתר ההיסטוריה - מחירות לעבדות: כיבוש סלוניקי. מותו של אבי

הצבא הגרמני נכנס לסלוניקי, העיר הנודעת בישראל ועיר מגורי משפחתנו מזה דורות רבים, ביום ד' ה- 9 באפריל 1941 בבוקר, שלושה ימים לאחר שהביס את הצבא היווני, שהיה ערוך בגבול אלבניה ובגבול בולגריה להגנה על המדינה. היה זה שלושה ימים לפני חג הפסח, שחל באותה השנה ביום שבת, ה- 12 באפריל. באותה העת שכב אבי על ערש מדוהו זה כחודש ימים, לאחר שחלה בדלקת ריאות, שהביאה במרוצת הזמן להתפתחות צהבת, שלא נמצאה דרך להתגבר עליהן.

את סדר הפסח, מאליו יובן, ערכנו בעצב רב. אבי לא היה מסוגל אף לרדת ממיטתו, כדי להסב אל שולחן הסדר, אשר הוצב לידה. את ההגדה קראנו בחטף. אבי קרא בקול רפה כמה קטעים ממנה ובמאמץ רב ערך את טקס שפיכת טיפות היין בעת הזכרת מכות מצרים.

ביום ב' שלאחר מכן, היה זה חול המועד, החלה גסיסתו. היה ברור, כי הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. אחותי ואנוכי נלקחנו לבתי קרובים ללינת לילה. בבוקר בדרכי הביתה ידעתי, כי אבי מת. מצאתי את אימי בוכה ומקוננת ולידה הוריה ואחיותיה בוכים גם הם. "נפלנו מצמרת העץ" חזרה ואמרה. בן 40 לערך היה אבי במותו.

טוהרת המת נעשתה בבית. הלוויה ראויה לשמה לא נערכה לאבי. לאור המצב – הרי היו אלה הימים הראשונים שלאחר כיבוש העיר, והפחד שרר בכל – לא היה ניתן ללכת אחרי ארונו ללא שאיש יצעד מאחוריה. בני משפחה מעטים, ביניהם סבי, דודי – אחי אבי- וקובץ חברים ומכרים של אבי – בקושי מנייןף גברים בלבד, כי הנשים לא היו משתתפות בלוויות לפי מנהג עירנו – נסענו לבית הקברות בחשמלית. דודי יצחק, אחי אימי, שגויס עת פרצה המלחמה עם איטליה. כשתקפה זו את יוון מצד אלבניה ביום 28 באוקטובר 1940, לא נכח, כי טרם חזר מן החזית (לאחר ניצחונות ראשוניים של הצבא היווני וכיבוש שטחים באלבניה, תקף הצבא הגרמני את יוון והכריע בתוך ימים אחדים את צבא יוון, שחייליו פורקו מנשקם ושולחו לחזור לבתיהם בכוחות עצמם). בשטח בית הקברות נישא הארון על כתפיהם של ארבעה אנשים, לקיים את שנאמר "על כפיים ישאונך, פן תיגוף באבן רגלך". הארון הוצב על אחת המצבות, שליד הקבר הפתוח וכוסה בעפר. קריעה. אמרתי קדיש ביחד עם דודי חיים. חזרנו הביתה. לאחר צאת החג ישבה המשפחה שבעה.

אבי, זכרונו לברכה, היה איש צנום קמעה, גבה קומה, בעל נימוסין מעודנים. כבנו של רב, ניתן לו בילדותו חינוך יהודי מסורתי (אינני יודע באיזו מסגרת הוא למד). בשנים שלאחר מכן רכש תואר של חזן – הוא הכינוי שנתנו יהודי סלוניקי לשליח ציבור – וגם שימש בפועל ככזה במשך שנים אחדות, לא כמקצוע, דבר שפטר אותו משירות בצבא היווני. הוא שלט שליטה די טובה בשפה העברית – בדיבור, בקריאה ובכתיבה.

השכלה כללית הוא רכש בבית ספר תיכון מסחרי גרמני, ומוך כך הוא ספג את התרבות הגרמנית. במקביל הוא הרחיב את ידיעותיו בכוחות עצמו גם בתחומים אחרים, במיוחד בכימיה וברפואה. הוא שלט היטב בשפה הצרפתית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי העיר, וגם הייתה השפה הזרה המקובלת ביוון. אהב מוסיקה וניגן בעצמו במנדולינה (ממנו למדתי לפרוט על כלי זה). בהיות הקריאה אהובה עליו מאוד, רכש ספרים בכל הזדמנות, עד כי אוסף ספריו הגיע למאות, אם לא ליותר מזה. על פי כל קנה מידה הוא היה יכול להיחשב לאינטלקטואל ולמשכיל.

אבי עבד כמנהל חשבונות בחנות גדולה של כלי בית ומטבח. ככל שאני יכול להעריך כיום, הוא השתכר די טוב ופרנס את המשפחה ברווחה יחסית.

לימים, כאשר חשבתי על מותו של אבי – בראשונה בתקופת שהותי במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, כאשר נודע לי על דבר ההמתה בתאי הגזים וכאשר התנסיתי בעצמי באימים ובסבל שבחיים במחנות אלו, ופעמים רבות לאחר שחרורי מן המחנות – חלף במוחי הרהור, שאולי נעשה עימו חסד בכך שנפטר במיטתו. זאת מכיוון שבכך נחסכו ממנו התלאות של העקירה מן הבית ושל המעבר לפולין והייסורים שבחיי המחנות, במקרה שלא היה מחוסל ממש ביום ההגעה לשם, וגם זכה להיות מובא לקבר ישראל, שלא כמומתים במחנות המוות, שאפרם פוזר לכל עבר. ואולם, רק לפרק זמן קצר נותר אבי טמון בקבורתו. גורל קברו היה כגורל קברותיהם של מאות אלפי היהודים¹נטמנו בבית העלמין של העיר – העתיק והגדול מבין בתי העלמין היהודיים במזרח הקרוב²- במשך 450 שנה ויותר.

הערות שוליים:

1. יצחק עמנואל, בספרו "מצבות סלוניקי", מכון בן צבי, ירושלים, תשכ"ג (1963), כרך א', עמ' 11, מציין "... יש לאמוד את מספר היהודים שנקברו בו לארבע מאות אלף אנשים ונשים מי"ב שנה ומעלה וכנראה מספר לא קטן מזה של ילדים וילדות למטה מגיל י"ב." כן הוא מציין, שם, כי רבים לא יכלו לקנות אבן מצבה ולכן יש לשער, שמספר המצבות בשנת תש"ג לא עלה על 100,000.
2. מולכו, מ', "בית העלמין של יהודי שאלוניקי" המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תל אביב, תשל"ה (1974), עמ' 12.