תולדוט אתר ההיסטוריה - מחירות לעבדות: בגיטו "ברון הירש"

כאשר הערכנו המשפחה, שמתקרב תורנו להיות מועברים לגיטו "ברון הירש", עשינו הכנות לכך. התחלנו בריכוז ובאריזה של החפצים, שהיינו אמורים לקחת עימנו לפולין – בעיקר דברי לבוש חורפיים (שאת חלקם קנינו במיוחד), אשר יענו לתנאי מזג האוויר החורפי הקשה, שתיארנו לעצמנו ששוררים שם, אך לא חסרו גם כלי מטבח למיניהם, ספרים וכדומה – תוך שאנו מקפידים שלא לחרוג מן המשקל המותר, כמדומני 20 ק"ג לנפש. כפיש קורה במקרים כאלה, היה צורך לפתוח מדי פעם בפעם חבילה שכבר נקשרה, כדי להחליף חפץ כלשהו שהוכנס בה בחפץ אחר, שהערכנו כי יידרש לנו יותר. תוך כדי כך אספנו את סכום הכסף, שהיינו עתידים להחליפו לזלוטים פולניים. מלבד זאת נקטנו צעדים, כדי להציל מקצת מרכושנו ודברים אחרים יקרים לנו (על כך ביתר הרחבה בפרק "קץ הפלאות").

על פי צו, שפרסמו הגרמנים, נקבע יום א', ה- 5 בפאריל 1943, למעבר אנשי הגיטו שלנו ל"ברון הירש" בערב שלפני כן, טרם שפרשנו לישון, עשינו את ההכנות האחרונות לקראת המעבר. בין היתר קשרנו סופית את צרורינו, הכנו את הבגדים שהתעתדנו ללבוש למחרת הים ומסרנו העתק של מפתח דלת הכניסה לדירתנו לשכנים, שהתגוררו בקומה שמעלינו (הם הסכימו לקחתו למרות האיסור שהטילו הגרמנים לקחת חפצים מן היהודים והאזהרה לעונש).

בבוקרו של היום המיועד נוכחנו לדעת, כי חיילים גרמניים רבים מלאו את הרחובות של הגיטו שלנו. עת היציאה מן הבית הגיעה. אף כי ידענו, כי רגע העזיבה בוא יבוא, הינה כאשר הוא הגיע אחזו אותנו אי שקט ובהילות. הוצאנו את חפצינו החוצה ואימי נעלה את דלת הדירה. נישקנו את המזוזה, יצאנו אל פתח הבניין וחיכינו שהורי אימי ואחיה עם אשתו ותינוקם יעברו לאסוף אותנו (המרחק מהבתים שלנו ל"ברון הירש" היה גדול וסבי הצליח להשיג עגלה לצורך העברת החפצים). אחדים מן השכנים נפרדו מאיתנו במלים השגורות במקרים כאלה, תוך הבעת תקווה כי נתראה בקרוב. אינני יודע מה הרגישו אימי ואחותי באותם הרגעים. תחושתי הייתה, שלא יעבור זמן רב ואנו נחזור לביתנו. העגלה הגיעה. הייתה זו עגלה רתומה לסוס. העמסנו עליה את חפצינו. העגלה יצאה לדרכה, מתנהלת באיטיות, כשכל המשפחה משתרכת אחריה. סדרכנו פגשנו עוד יהודים, משפחות ויחידים, שעשו את דרכם אל "ברון הירש", מקצתם הובילו את חפציהם בעגלות, אחרים נשאו אותם על כתפיהם.

הגענו אל פתח הגיטו. הורדנו את החפצים מהעגלה וזו עזבה. דודי ואני נכנסנו לגיטו. התברר לנו, כי אין במקום יד מכוונת, מישהו שיפנה אותנו לאחד הבתים. אלה שהגיעו לגיטו, בין יחידים ובין משפחות, הסתובבו ברחובותיו תוך המולה וקריאות, כשהם תרים אחר מקום להשתכן בו. גם אנו חיפשנו לנו מקום. מצאנו בית קטן פנוי. ריק היה מכל חפץ. דודי ניגש והביא את שאר בני המשפחה. בהגיעם הם הניחו על הרצפה את החפצים שנשאו עימם. נפתחו חבילות אחדות, שמיכות נפרשו וכולנו ישבנו עליהן. בדרך כלשהי השיג דודי כמה מזרנים. אלה יודעדו כמובן, לנשים ולתינוק.

מנוחה קלה. בעוד שהנשים פנו לנקות את הבית ולסדר אותו ככל שניתן, דודי ואנוכי יצאנו לרחובות הגיטו. המראה שהתגלה לנגד עינינו לא היה מרהיב: בתים חד קומתיים רעועים, אחדים מהם מטים לנפול; צריפי פח; בית כנסת נעול. באנו אל אחד מקצות הגיטו. גדר גבוהה, שהוקמה כדי למנוע יציאה וכניסה, ניצבה לפנינו, אך פרצה בה רמזה, כי בכל זאת היו כאלה שהסתננו דרככה. חשרנו לבית "שלנו". ישבנו לאכול, על הרצפה, ממה שהבאנו עימנו: לחם, שימורים וירקות טריים. שעות אחר הצהריים חלפו באיטיות. היה זה בתחילת חודש אפריל, והחושך ירד די מוקדם. מנורת נפט הפיצה אור קלוש בחדר. דודי נעלם לשעות אחדות. כאשר הוא הופיע שוב סיפר, כי יצא מן הגיטו דרך אחת הפרצות, נפגש בחוץ עם מכר נוצרי, קיבל ממנו מצרכי מזון שונים וסיכם עימו, כי יבוא למחרת היום אל גדר הגיטו ויביא מצרכי מזון נוספים. הורי דודי גערו בו והזהירו אותו לבל יעז לצאת שוב אל מחוץ לגיטו. במעט הזמן ששהינו במקום הספקנו לשמוע סיפורים על עונשים כבדים, שהוטלו על מי שנתפס בכך. לילה. חושך. התנועה בחוצות הגיטו פסקה. סידרנו את המצעים ושכבנו לישון.

בבוקר שלמחרת התלוננו המבוגרים מבין בני המשפחה, כי לא עצמו עין במשך כל הלילה כמעט וכי כל הגוף כאב להם. האשימו בכך בעיקר את המזרנים, שלכמותם לא היו רגילים, אך הזכירו גם את הבכי שבכה התינוק, פעמים אחדות במשך הלילה בשבילי, ודומני שגם בשביל אחותי, השינה על הרצפה הייתה חוויה.

לאחר לילה זה, התגבשה במשפחה הדעה, כי עלינו לקצר ככל האפשר את משך שהייתנו במקום ולצאת לפולין. וכי מדוע להמשיך להתענות בגיטו? והרי, יהיה אשר יהיה, לא היה לנו ספק, כי המצב בפולין יהיה פחות קשה. אומנם ידענו על התנאים הבלתי נסבלים, בהם נצטרך להתנסות ברכבת בעת המסע לפולין, אך דווקא זו הייתה סיבה נוספת למהר ולעבור את התקופה הקשה הזאת.

וכך, כאשר נודע לנו, כי עומד לצאת משלוח לפולין בתוך יום או יומיים, היה ברור לנו, כי אנו נצטרף אליו, אף כי הייתה אפשרות להתחמק מכך במשך זמן מה.

לחלקים נוספים מתוך הפרק: