תולדוט אתר ההיסטוריה - מחירות לעבדות: במחנה אושוויץ

השעה היא עתה קרובה לחצות, ואולי אחרי חצות. מתוך החשיכה בוקע קול, שמתחיל להסביר לנו בלאדינו את העומד להתרחש, לאמור: אנו עומדים להיכנס לצריף, המשמש כמקלחת; עלינו להשאיר את כל מטלטלינו ליד דלת הכניסה; בתוך הצריף עלינו להתפשט ולצרור את בגדינו בחבילה; כל דבר ערך שברשותנו – כסף, תכשיטי זהב וכסף, שעונים וכיוצא באלה – עלינו למסור לידי האנשים שיפנו אלינו (מישהו שואל: מה עם טבעות הנישואין? והתשובה: גם אותן יש למסור). בעוד שנשמעים בקבוצה קולות מחאה, אנו מוזהרים, כי מי שיסתיר דבר מה, ייענש.

אנו עתה בהמתנה מחוץ לצריף. פעם אחר פעם מוכנסות לתוכו כמה עשרות של אנשים. דודי ואני נכנסים לצריף במסגרת אותה הקבוצה. חללו מלא אדים, כיאה לבית מרחץ. בינות לחיילים הגרמנים ולאנשים בעלי הבגדים המפוספסים, העוסקים בעבודות שונות, אני רואה את אנשי הקבוצה שקדמה לנו, הנמצאים עדיין בפנים. רובם ערומים. אלה מתקלחים, לאלה גוזזים את השיער – שערות הראש ושיער שאר חלקי הגוף – ואלה עוברים חיטוי. אחרים מתלבשים – בבגדי פסים! אלה שסיימו את כל התהליך מרוכזים ליד הדלת, בקצה האחר של הצריף, ממתינים כי יובילו אותם לאן שהוא.

מתחיל הטיפול בקבוצתנו. דורשים מאיתנו למסור את דברי הערך. אני מוסר את הטבעת, שאימי מסרה לי למשמרת. רגע של היסוס לפני שאני מסיר מידי ומוסר את השעון, שקיבלתי במתנה ביום בר המצווה. אחד החיילים הגרמנים רואה, שאינני מוסר כמה שטרות כסף שברשותי, וסוטר על פניי. בגרמנית הדלה שלי אני מנסה להסביר לו, שאלה שטרות כסף, שאין להם כל ערך (היו אלה שטרות כסף, הנקובים במיליונים ובמיליארדים של מרקים, שהונפקו על ידי גרמניה בתקופת האינפלציה שפקדה אותה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, אותם מצאתי במרתף חנותו של סבי ושימשו למשחק לי ולחבריי). הוא לוקח ממני את השטרות. מגיע הרגע להתפשט. אני, שלעולם לא עשיתי כן לעיני זרים בעבר, מרגיש איזשהו מעצור לעשות זאת. אך לא ניתן לי להתמהמה. אני מסיר את בגדיי ומטילם כמצווה אל תוך מיכל. לא נותר עימי חפץ כלשהו מאלה, שהבאתי מהבית, פרט לנעליים, נעלי עור שחורות גבוהות, שקניתי אותן בסלוניקי, ביחד עם סוגי לבוש חם אחרים, במסגרת הכנותינו לקראת הנסיעה לפולין. נרמז לי לגשת אל אחד הספרים. אך מתייצב אני לפניו, הוא מתחיל במלאכת גזיזת שערי. גזיזת שערות הראש לא גורמת לי אי נוחות כלשהי, בהיותי רגיל לכך. כי בנוהג שביוון תלמידי בית הספר, למעט אלה של שתי הכיתות הגבוהות של הגימנסיה, היו חייבים בגזיזת שיער ראשם (זה היה הדין גם אצל החיילים). לא כן לגבי גזיזת השערות של שאר חלקי גופי, שלאחריה אני מרגיש כמעין דקירות של קוצים, הרגשה בלתי נעימה, שלא הכרתי לפני כן. הכול נעשה במהירות, כבסרט נע: אני מתחת למקלחת, מתקלח ומתקדם אל פינת החיטוי, שם מתיזים נוזל כלשהו על גופי; עובר הלאה למקום בו מחלקים בגדים (איך התנגבתי?), שם נזרקים לעברי דברי לבוש – לאו דווקא במידות המתאימות – גופייה ותחתונים וכן מכנסיים, מעיל קצר וכומתה מבד פסים – אותו סוג בד ממנו נתפרו בגדיהם של כל מי שפגשנו מאז רדתנו מן הרכבת (פרט לחיילים); מתרחק כמעה, מתלבש איכשהו, נועל את נעליי; עתה ניצב אני ליד דלת היציאה. דודי מתקרב אליי. מסתכלים זה בזה, ובשאר האנשים שבקרבתנו. מנסים לתפוס מה קורה לנו, מה מתרחש בכלל. אין ספק, איש מאיתנו לא מעכל את מצבו. עם זאת, דבר אחד מתחיל לחדור לתודעה: כמוהם כלובשי הפסים אנחנו.

לחלקים נוספים מתוך הפרק: