תולדוט אתר ההיסטוריה - כך מחוללים מדינה

פקידו של מלך פרס שבא לשקם את 'עיר קברות אבותיו' הפך למנהיג של מדינה-בדרך ושל כוח מגן מכורח הנסיבות, ובעיקר מכוח תגובתו אליהן, שהתאפיינה במסירות אישית יוצאת דופן, בניקיון כפיים גמור ובאומץ

עזרא ונחמיה היו שילוב מנצח בהנהגת העם דורות ספורים לאחר שיבת ציון. עזרא היה איש רוח, סופר וגדול בתורה, ענק על פי כל קנה מידה. הוא היה דמות נערצת על המלך, האימפרטור הפרסי, וגם על אחיו היהודים. נחמיה, לעומתו, היה מנהיג מדיני.

לא בכל דור שני אישים בעלי שיעור קומה שמייצגים נקודות מבט שונות באומה פועלים בהרמוניה ובשיתוף פעולה. בדור הראשון לשיבת ציון היה שיתוף פעולה מבורך בין זרובבל המנהיג ליהושע הכהן הגדול, אך הוא היה מלווה במתיחות לא פשוטה, שבאה לידי ביטוי בנבואות זכריה. בין עזרא לנחמיה לא הייתה כל מתיחות. היה רק שיתוף פעולה, והוא נתן תוצאות.

במאמר זה נדון רק בנחמיה, המנהיג המדיני, המצביא, מייסד תשתיתה של המדינה היהודית של ימי הבית השני, בונה חומות ירושלים. נדון בשאלה איך הופך שר משקים למייסד העיר ירושלים. נדון בשאלה איך מי שבא 'רק' לבנות את עיר קברות אבותיו, מקים יסודות יציבים למדינה, לצבא ולחברה צודקת ההולכת בדרך ה'.

אך ראשית יש להקדים ולהעיר בעניין התארוך. ערפל סמיך למדי רובץ על הכרוניקה של ראשית ימי הבית השני, על ימי שיבת ציון תחת חסות הממלכה הפרסית. כמה שנים עברו מימי כורש ושיבת ציון, ומימי דריוֶש ובניין הבית השני, ועד אלכסנדר מוקדון? מי היו המלכים הפרסים בימי האירועים השונים שבספרי עזרא ונחמיה? מיהו אחשורוש ממגילת אסתר, ועם איזה מלך פרסי הידוע לנו מרשימות מלכיהם הוא מזוהה? לא נפזר כאן את הערפל, אלא נלך בדרך המוכרת. דרך סבירה, אך לא ודאית. לצורך זה ניאלץ להשתמש בתיארוך הנוצרי, שאיננו אוהבים אותו, משום שהערפל הנזכר גורם לחוסר תיאום משווע בין התאריך הנדון לבין התיארוך העברי. נסקור בקצרה את המלכים ואת זמנם על פי דרך זו.

כורש נתן את הצהרתו על שיבת ציון ובניית המקדש בשנת 539 לפנה"ס. כבר בשנה הראשונה לבנייתו בוטל הרישיון לכך, והמקום עמד בשיממונו 18 שנה. הוא החל להיבנות מחדש בשנת שתיים לדריוֶש הראשון, היא שנת 521, ונחנך כעבור למעלה מארבע שנים, בשנת 516. כעבור 26 שנים הפסיד דריוֶש בקרב מרתון ליוונים, וארבע שנים אחר כך (486) עלה לשלטון בשושן חשיארש-כסרכסס, המזוהה בדרך כלל עם אחשורוש ממגילת אסתר. הוא הוכה מכה אנושה בידי היוונים בתרמופילי (בקרב יבשה ב-480) ובסאלאמיס (בקרב ימי ב-479) ושב מובס לארצו מ'אם כל המלחמות' שרצה לנהל. אפשר שזה פשר 'ירידתו לבונקר' ומינוי המן במקומו לנהל את הממלכה, בעת שהוא עצמו חשש להיראות בציבור. אפשר שזה פשר האנטישמיות שצמחה באמצעות הסתת המן ומקורביו. יש סיבות לשער שהיו יהודים בעלי תפקידים בכירים בצבאה של בעלת בריתו של כסרכסס - קרתגו. אחרי התבוסה ניתן היה להעביר באמצעות הסתה מתאימה את כובד האשמה אליהם. בדומה לכך, יהודים הצטיינו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וכשגרמניה ניגפה בה, הועבר באמצעות הסתה מתאימה כובד האשמה אליהם.

בשנת 465 לפנה"ס נרצח אחשורוש בידי ארטבנוס, מפקדם של שומרי ראשו, ובאימפריה הפרסית עלה לשלטון המלך ארתחשסתא הראשון. מלחמותיו במשך שנים ארוכות במצרים, שמרדה בו ושיתפה פעולה עם היוונים נגדו, ושלום קליאס שחתם עם אתונה, אינם מענייננו. מכל מקום, על פי המקובל אצל רוב ההיסטוריונים, הוא ארתחשסתא המלך המוזכר בספרי עזרא ונחמיה, והוא שמינה את עזרא - עוד בהיותו בפרס - למנהיג הרוחני של יהודי ארץ ישראל. בשנת שבע למולכו (458) הייתה 'העלייה השנייה' של שבי ציון בהנהגת עזרא מפרס לארץ ישראל. ייתכן שהמלך רצה לחזק בכך את נאמניו במרחב שבין סוריה, שנלחמה בשמו במורדים המצרים, לבין מצרים שמרדה בו.

שר המשקים

בשנת עשרים למולכו של ארתחשסתא (445) אנחנו שומעים לראשונה על שר המשקים שלו, נחמיה בן חכליה.

הקורא תמה מן הסתם, ולא פעם ראשונה במקרא, איך הופך 'ברמן', מוזג משקים, לשר. מה למי שמכין יין או משקה אחר למלך ולתואר כה נכבד?

בימי המלוכה האבסולוטית לטשו רבים את עיניהם לכיסא המלכות. אחרים רצו להיפטר מן המלך המכהן מסיבות אחרות, והמלך היה בסיכון גבוה שלא יסיים את מלכותו על מיטת זקנתו בדרך טבעית. פרשת בגתן ותרש במגילת אסתר תוכיח זאת. כאמור, סופו של חשיארש- כסרכסס-אחשורוש היה בהתנקשות של מפקד שומרי ראשו בו. אחת מן הדרכים המקובלות להתנקשות בשליטים בעולם העתיק הייתה דרך החדרת רעל למזונו או למשקהו של המלך, ושליטים לא מעטים סיימו את חייהם בדרך זו. בימינו קיים חשד שכך סיים את חייו סלובודן מילושוביץ, נשיא סרביה, בכלא, בעת משפטו בהאג.

החשש מהתנקשות גרם לכך שתפקיד האחראי על מאכלו ועל משקהו של המלך היה בעל רגישות רבה. האחראים היו צריכים להיות אנשים נאמנים מאוד למלך כשלעצמם, ובעלי תבונה ויכולת לפקח היטב על עובדיהם, ולהבטיח את ביטחון מזונו של המלך ושל אורחיו. רגישות זו מסבירה את השלכתם לכלא המצרי של שר המשקים ושר האופים, את תלייתו של שר האופים מאוחר יותר, וכן את העובדה ששר המשקים הצליח להמתיק סוד עם פרעה בעת מבוכתו לאחר חלומו. נחמיה, שר המשקים של המלך ארתחשסתא, היה אמור להיות נאמנו, וממילא ידידו הטוב. דווקא משום כך, כשפעם אחת נכנס למלך ומצב רוחו הרע ניכר על פניו, נחשד מיד בעוון, שהיה עלול להסתיים מבחינתו בדרך רעה מאוד (עיין נחמיה ב').

המפתח: ירושלים

רעתם ושפלותם של אחיו היהודים של נחמיה ביהודה, וחרפתה של ירושלים הפרוצה והשרופה עוד מאז החורבן, לא נתנו מנוח לשר המשקים של מלך פרס. לאחר שביקש עזרה מהקדוש ברוך הוא בתפילתו בשברון לב, הוא פונה לבקש עזרה גם ממלך בשר ודם. לימים, כעבור 2,300 שנה, חיפש גם השר משה מונטיפיורי פתרון לבעיית שפלותם של יושבי ירושלים. הוא מצא את הפתרון דווקא בפריצת החומות וביציאה אל מחוץ להן, אל שכונות חדשות במערב ירושלים. אך בימי נחמיה עדיין לא הגיעה העת להתגשמות נבואת זכריה על "פרזות תשב ירושלים". כשחומות העיר היו פרוצות עוד מימי חורבנה בידי נבוכדנאצר, אנשים לא ישבו בה, והיא לא היוותה מרכז רוחני למרות המקדש שכבר נבנה. היהודים שנותרו בארץ - ואפשר שרבים ברחו ממנה בעת השטנה עליהם בראשית מלכות אחשורוש (עיין עזרא ד') - נטמעו בחרפה ובשפלות בסביבתם הנכרית, שהורגלה למרכזה שבשומרון.

נחמיה שם את האצבע על גורם הכשל של שיבת ציון הראשונה: ירושלים.

כל עוד לא יהיה ליהודים לב פועם של מרכז מלכותי ורוחני בעיר המקדש והנצח, קומתם לא תיזקף. הם יוותרו קהילות בודדות ויהודים בודדים בקרב עמי הנכר שבסביבתם. מנגינת שירת 'התקווה' - "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" - רחשה באוזניו. קדם לנחמיה דוד מלכנו, שבאמצעות כיבוש ירושלים ובניינה הפך את עם ישראל מאוסף שבטים לעם מגובש.

לימים יחשוב מנהיג נוסף, דוד בן גוריון, בדרך דומה: את המשקל העיקרי של צבאו במלחמת השחרור הוא יטיל למערכה על הצלת ירושלים. מבצע נחשון, דרך בורמה לאחר כישלון מבצעי בן נון בקרבות לטרון, המערכה ההרואית על גוש עציון, כולם נועדו למשימת הצלתה של ירושלים. בן גוריון ידע: בלא ירושלים הוא לא יצליח להפוך את היישוב היהודי בארץ ישראל לאבן שואבת לאחיו שנותרו בגולה. הללו התפללו כל ימיהם לא על ארץ ישראל כי אם על ירושלים. לשם היו כיסופיהם. הוא ידע שבלא זיקה חזקה בין היישוב היהודי בארץ לבין אחיו שבגולה, לא תהיה ליישוב תקומה מול האוקיינוס המוסלמי העוטף אותו.

בן גוריון, כמונטיפיורי שקדם לו, אהב יותר את שכונות ירושלים שממערב לחומות ושמחוץ להן. המאבק על הרובע היהודי ועל ירושלים המקראית, זו של דוד, שלמה ונחמיה, נאלץ להמתין 19 שנים נוספות.

דיפלומטיה עוקפת

נחמיה לא ראה תקווה לירושלים בלא חומותיה. הוא רצה עיר מוגנת, שנשלטת בידי יהודים השומרים על שעריה. בניית ירושלים מנקודת מבטו הייתה בניית חומותיה. חומות אלה הגדירו גם את קדושתה מבחינה הלכתית, אך לא נאריך בכך.

נחמיה לא יכול היה לדבר עם המלך על שיקום עיר מלכותם של היהודים. אחרי שנות המרידה במצרים, ובעת הנשיפה בעורפו מפיה של יוון הסמוכה והלוטשת את עיניה לרשת את ההגמוניה הפרסית באזור, הדבר האחרון שמלך פרס היה זקוק לו היה מלכות יהודה עצמאית. נחמיה מדבר עם המלך על שיקום "עיר קברות אבותיי". משהו כמו נוסטלגיה ארכיאולוגית לשורשים עתיקים. ירושלים קטנה, שתשמר זיכרונות של ימי זוהר שחלפו לבלי שוב. הוא נוטל חופשה מוגבלת בזמן מתפקידו כשר המשקים, צו מלכותי ל'שומר הפרדס' בארץ הקודש שיספק לו עצים וחומרי בנייה, חיל מגנים ועוזרים מלכותי, ועולה לירושלים החרבה.

בהגיעו לירושלים הוא אינו מאבד רגע. זמן חופשתו מתפקידו בארמון המלך הפרסי מוגבל. הוא גם יודע שמפעלו לא יעבור בשתיקה ויקומו לו מקטרגים. המפתח להצלחתו טמון ביתרון ההפתעה ובמהירות הפעולה.

באזור מלא סכנות לא מקובל לצאת לטיולי בדד באישון לילה. נחמיה עושה זאת עם צוות עוזרים מצומצם. הוא סוקר בלילה את חומות ירושלים המנותצות והשרופות, במטרה להחליט היכן יש צורך לשקם, היכן ניתן לחזק, והיכן צריך לבנות חלקים מחדש.

מרגע שנחמיה החליט לבנות את חומות ירושלים, ברור לו שהוא עובד על זמן שאול. צרי יהודה, אלה שהתיישבו כאן לאחר החורבן, ועוד קודם לחורבן בעקבות גלות עשרת השבטים, לא אהבו את שיבת היהודים לארץ אבותיהם. הם מנעו בזמנו את המשך בניית המקדש בכתב מלשינות למלך הפרסי. הם היו אמורים גם למנוע מן היהודים בכוח הנשק או בכוח המלשינות את בניית החומה. ברגע שמלך פרס יבין את משמעות בניית החומה ואת הקשר בינה לבין עצמאותה של ירושלים, הוא ימנע את המשך בנייתה, וכפי שקרה לבית המקדש בימי זרובבל ושיבת ציון הראשונה. קביעת עובדות מהירה בשטח וסיום בניית החומה עוד לפני המלשינות הצפויה, עשויה לכונן את ירושלים.

מפתיע (ואולי לא כל כך), אך ראשי צרי יהודה, שהתנגדו לבניית ירושלים וחומתה, היו דווקא מנהיגים מיוחסים שקשורים לעם ישראל, מעין יהודים למחצ'. סנבלט החורוני (חורון של סנבלט מזוהה היום בסמוך לכפר חווארה שבין צומת תפוח לשכם) היה מושל מחוז שומרון. הוא היה כנראה מן הכותים שהתגיירו בעל כורחם לאחר שהובאו לשומרון על ידי מלך אשור. היה זה כידוע גיור מפוקפק, שהותיר את הכותים בתחום האפור באשר ליהדותם. האויב השני היה טוביה העמוני, שעלה כנראה בעליית שבי ציון הראשונה ומוצאו היה מפוקפק ובלתי ידוע (עיין עזרא ב', ס'). הוא היה מושל רבת עמון, והיה קשור במשפחות המיוחסות של שבי ציון.

מכל מקום, שני מלשינים ומציקים אלה התעוררו מעט מאוחר. הם ראו את הבנייה החפוזה כבר מתחילתה, אך לעגו לה:

מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים, הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ? הַיְכַלּוּ בַיּוֹם? הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת? וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ, וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם. שְׁמַע א'-והינו כִּי הָיִינוּ בוּזָה וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל רֹאשָׁם, וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה. וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה, כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים (נחמיה ג', ל"ד-ל"ז).

הלעג היה מעליב, משפיל ומכעיס. הוא היה עלול לגרום לרפיון ידיים. אך הייתה לו גם מעלה גדולה: הוא הרדים את צרי יהודה, והם לא נקטו צעדים של ממש נגד הבונים עד שמבחינתם כבר היה מאוחר מדי.

כך לא בונים חומה

מבחינה מסוימת היה לעגם של צרי יהודה מוצדק. דומה, שכל מי מאתנו שהיה רואה את בניית החומה היה זועק: כך לא בונים חומה! דרכו המפתיעה של נחמיה בבניית החומה הייתה לחלק את הקטעים ההרוסים - והם היו רבים מאוד - למשפחות, ולתת לכל משפחה משימה לבנות את החומה ליד ביתה או במקום אחר. על כל משפחה היה להתעסק בקטע נפרד ולבנותו באמצעיה, בדרכה ובסגנונה.

בדרך הטבע חומה כזאת, שאין בה תכנון אחיד, אמורה להיות מכוערת לבלי גבול. היא גם אמורה להיות חלשה יחסית בשל קווי התפר הרבים בין החלקים השונים. אך נחמיה לא ויתר על יתרונה של דרך זו - המהירות. זו הייתה כאמור קריטית יותר מכל גורם אחר.

ואכן, מהירות בניית החומה הייתה מפתיעה, כמעט בלתי אפשרית. חומת ירושלים נבנתה במשך 52 ימים (נחמיה ו', ט"ו). יותר מהר אפילו מבניית מערך הרכבת הקלה בירושלים... בנייתה החלה בג' באב ונסתיימה בכ"ה באלול. היה זה חודש אוגוסט שבו איש לא יצא לחופשה. בנייה כזו דרשה ריכוז מאמץ עצום ביום ובלילה, ומדובר על ימי קיץ החמים.

אך לא רק לחופשה הבונים לא יצאו. הם גם לא יכלו לעבוד לפרנסתם, שהייתה בלאו הכי קשה ודחוקה. עוד קודם לבנייה הם נאלצו ללוות כסף כדי לאכול, ועתה, בשל הבנייה והמסים הכבדים גדלו חובותיהם, והם לא יכלו לפורעם. כל מי שרצה לקנות לחם היה צריך למשכן את חפציו. מי שלא היו לו חפצי ערך למשכן, נאלץ למשכן את ביתו ואת שדהו, שהיה מקור פרנסתו. מי שכבר משכן אותם בעבר, נאלץ עתה למשכן את בניו ואת בנותיו להיות עבדים בבית המלווים בעלי ההון.

נחמיה עמד כאן בפני בעיה מוסרית וחברתית ראשונה במעלה. דומה שיותר מכל החריד החשש שחומתה החיצונית של ירושלים נבנתה על חשבון חומתה הפנימית - גיבוש אנשיה לחברה אחת. גורלה המשותף של החברה בירושלים - החשש מפני אויביה - אמור היה לגבש אותה לקהילה מוצקה. אך מחמת המצוקה של דלת העם, שמכרו את בתיהם ומשכנו את בניהם לעבדים, היא הפכה לחברה של מנצלים ומנוצלים, לחברה של אדונים ועבדים. היא הפכה לחברה שסדקיה הפנימיים העמוקים עלולים להיות לה לרועץ יותר מחומת מגן סדוקה או בלתי גמורה, ולהוות סכנה קיומית.

וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה, אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים, וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים, וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ, שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵנוּ. וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים (נחמיה ה', א'-ה')

מעשה כיבוש הלויים לעבדים בשל החובות עמד גם בסתירה לאחד המפעלים החברתיים החשובים שייסד נחמיה בימיו הראשונים. הוא דאג לפדות את היהודים שנמכרו מחמת דוחק פרנסה לגויי הסביבה, ועתה נמכרו לנגד עיניו יהודים לאחיהם. נחמיה ידע שהאשמים העיקריים בפער החברתי המסוכן שנוצר בעת בניית החומה היו המקורבים לו ביותר - אנשי המנגנון, השרים, הסגנים והכהנים.

כך לא בונים חומה. נחמיה ידע זאת.

שמיטה אישית

נחמיה עמד כאן נגד המנגנון והשרים ונגד ההיגיון הכלכלי המקובל, שנותן לעשירים את האמצעים להשיב אליהם את כספם או את תמורתו. הוא החליט לפעול בנחישות ובמלוא עוצמתו, אך לא עוצמתו החוקית כשליח המלך אלא עוצמתו המוסרית.

הוא פעל בדרך כמעט חסרת תקדים, והחליט לתת דוגמה אישית מכיסו הפרטי. הוא הודיע על שמיטת חובות למפרע שלו ושל נעריו (עוזריו) של כל הכסף שהלוו לבוני החומה העניים ולבני משפחותיהם. רק לאחר שעשה זאת, הוא בא בתקיפות שאין דומה לה אל שריו ואל הכהנים ודרש מהם והשביע אותם על שמיטת חובות דומה - השבת הבתים והשדות ללויים ושחרור כל היהודים מעבדותם. הוא הכריז למעשה על שמיטת כספים ועל שנת יובל שלא על פי החשבון ההלכתי, אלא רק מכוח החשבון הלאומי והמוסרי. השרים לא יכלו לעמוד מול העוצמה המוסרית של מנהיגותו, והצטרפו לשמיטת הכספים וליובל שהנהיג. הסדקים שבחומה הפנימית החברתית תוקנו, והטקס - שנעשה לעיני כל העם בירושלים - הסתיים בתפילת הלל ציבורית לה'.

כתבנו: דרך כמעט חסרת תקדים. אך היה תקדים אחד: שאול, המלך הראשון. הוא פעל בדרך שהצדיקה במידה רבה את ייסוד המלכות בישראל, לאחר שזו הייתה נתונה בוויכוח קשה בין העם לבין שמואל. יום אחד הגיעה שמועה על יבש גלעד שנמצאת במצוקה - מלך בני עמון עומד להפוך את כל תושביה לעבדים מושפלים במיוחד. לשאול, המלך החדש, עדיין לא היה צבא. היה עליו לגייס צבא מילואים ללא כל מנגנון גיוס, צבא של אנשים שכל אחד דואג בו למשקו שלו. שאול, ששב משדהו, שחט את צמד הבקר הפרטי שלו, והבהיר בכך לעם את תביעתו החד משמעית, שעל כל אחד מוטל לעזוב כרגע את משקו הפרטי ולהצטרף למשימת ההצלה הלאומית (ראה שמואל א', י"א).

זה עבד. 330 אלף איש התגייסו כאיש אחד. פי עשרה ויותר ממה שהצליחו לגייס גדולי השופטים לפניו. על הרצף ההיסטורי הזה אפשר שניתן לשים היום את מייקל בלומברג, איש העסקים היהודי שמכהן כבר קדנציה שלישית כראש עיריית ניו יורק. הוא עושה זאת במשכורת של דולר אחד לשנה, ותורם רבות מכספו האישי למטרות ציבוריות נכונות. נציין גם שהאיש הגיע לביקור בישראל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', ותמך בפומבי בזכותה של ישראל להגן על עצמה.

מגל וחרב

הזכרנו שקיים כנראה פער בין בקשתו התמימה של נחמיה מהמלך הפרסי לבנות את 'עיר קברות אבותיי', לבין בניית ירושלים מבוצרת שעתידה לעמוד כבירת הממלכה היהודית עוד מאות שנים. האמנם התכוון נחמיה להערים על מלכו ולנצל את אמונו, את תמימותו ואת מרחקו הרב מזירת ההתרחשות ולבנות דבר שונה מן המוסכם ברישיון שביקש?

עיון בספרי עזרא ונחמיה מעלה שכך סברו צרי יהודה בראשותם של סנבלט החורוני וטוביה העמוני. נראה שהיו להם תומכים גם בקרב היהודים, וביניהם 'נביאים' כביכול, כמו שמעיה ונועדיה:

גַּם בַּיָּמִים הָהֵם מַרְבִּים חֹרֵי יְהוּדָה אִגְּרֹתֵיהֶם הוֹלְכוֹת עַל טוֹבִיָּה, וַאֲשֶׁר לְטוֹבִיָּה בָּאוֹת אֲלֵיהֶם. כִּי רַבִּים בִּיהוּדָה בַּעֲלֵי שְׁבוּעָה לוֹ כִּי חָתָן הוּא לִשְׁכַנְיָה בֶן אָרַח, וִיהוֹחָנָן בְּנוֹ לָקַח אֶת בַּת מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה. גַּם טוֹבֹתָיו הָיוּ אֹמְרִים לְפָנַי וּדְבָרַי הָיוּ מוֹצִיאִים לוֹ, אִגְּרוֹת שָׁלַח טוֹבִיָּה לְיָרְאֵנִי (נחמיה ו', י"ז-י"ט).

כך נראה גם מאיגרת המלשינות שנשלחה לארתחשסתא על בניית חומות ירושלים (עזרא ד'). לא ברור איך הגיב עליה המלך. מסתבר שתגובתו הגיעה אחרי שהושלמה החומה, ולכן לא הייתה רלוונטית.

לעומת זאת, קריאה פשוטה של תגובות נחמיה לטענה זו מעלה שנחמיה פעל בתום לב, בנאמנות ובביטחון גמור בצדקתו על פי חוקי הממלכה כשבנה את חומת ירושלים. הוא כנראה ראה בה, ובמידה רבה של צדק, תנאי הכרחי לבניין עיר קברות אבותיו על פי הסכמת המלך הפרסי. איך הפכה אפוא 'עיר קברות אבותיי' לבירה מבוצרת ולתשתית להגמוניה יהודית, חלקית או מלאה, בימי הבית השני?

לא נוכל להתעלם מחלקם של סנבלט מושל שומרון ושל טוביה מושל רבת עמון עצמם במהלך זה. בניית החומה הייתה מלווה בתחילתה בלעגם של השניים ותומכיהם לבנייה החפוזה והלא מקצועית. המשך בניית החומה היה מלווה בטענותיהם ובאיומיהם שהבנייה היא מרד במלך הפרסי ולא לכך ניתן רישיונו של נחמיה. היא התעצמה בעת שהללו גייסו את כנופיות תומכיהם - הערבים, העמונים והאשדודים - כדי להפסיק את הבנייה בדרכים אלימות (נחמיה ד').

האיום על ירושלים ועל בוניה גדל, והבונים החלו להתייאש מיכולתם לסיים את החומה תחת האיום הצבאי של כנופיות הגויים יושבי הארץ. יהודים שגרו בכפרים בין הגויים התחננו לפני יושבי ירושלים לחדול מלהתגרות בגויים, והפצירו בהם לצאת מירושלים אליהם. אך נחמיה לא ויתר. תגובתו לאיום האלימות כלפי ירושלים לא הייתה נסיגה מן התכנית אלא הקמת צבא שיוכל להתמודד עם האיום.

הדבר לא היה פשוט. כוח האדם המצומצם שהיה ברשותו לא הותיר בידו אפשרות סבירה להמשיך את הבנייה בקצב החיוני לסיום החומה, ובה בעת לכונן כוח מגן. נחמיה פעל שוב בדרך של מחויבות אישית עמוקה: הוא ארגן וחילק מחדש את העבודה כך שרוב העומס הוטל עליו ועל נעריו. במשך כל ימי העבודה הם לא פשטו את בגדיהם מעליהם ולא כיבסו אותם. הם היו בכוננות צבאית מתמדת, עבדו בבנייה והגנו עליה כאחד:

הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים, וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי (נחמיה ד', י"א-י"ב)

העבודה הייתה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ובלילה כולם שמרו. מתי ישנו? קשה לדעת.

מכל מקום, בדרך זו פעלו לא רק נחמיה ונעריו. נחמיה הצליח לגייס למאמץ גם את שאר תושבי העיר:

וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם, אֶת ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכֹרוּ
וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם (שם, ח').

המלחמה לא פרצה. נחישות הבונים הרתיעה את האויבים והם נסוגו. אז הפכה ירושלים מ'עיר קברות אבותיי' למוצב צבאי הנחוש להגן על יושביו. תושביה הפכו ללוחמים, החברה בירושלים הפכה לחברה מגובשת היודעת לתמוך בחלשים שבה, ומנהיגה של העיר הפך משר משקים למצביא בעל שיעור קומה. על כך כנראה לא חשב המלך הפרסי כשנתן את רישיון הבנייה בירושלים. את ה'אשמה' בתוצאה השונה מתכניתו יש להטיל לא רק על נחמיה, אלא בראש ובראשונה על סנבלט וטוביה, ועל תכניתם האלימה שהביאה להקמת הצבא היהודי העצמאי בירושלים.

מרדכי כטרומפלדור

איך הפכו שבי ציון ללוחמים שמרתיעים את אויביהם למרות היותם מעטים נגד רבים, אחרי גלות של שבעים שנה שבה היו סמוכים על שולחנו של שלטון זר?

שמא טמונה התשובה בדור הקודם, כשלושים שנה קודם בניית החומה על פי החשבון המקובל (נזכיר שוב: יש גם חשבון אחר, ובו סדרי זמנים אחרים). באותו דור הזירה העיקרית הייתה בשושן ולא בירושלים. המנהיג המדיני והצבאי היה מרדכי היהודי ולא נחמיה, ובני ישראל היו עם אחד המפוזר ומפורד בין העמים ללא מרכז ברור וללא לב פועם.

אך משהו התחולל סביב פרשת אסתר ומרדכי:

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ ... וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם (אסתר ח', ט').

גם המן, כזכור, שלח ספרים אל כל המדינות. אולם בפסוק המקביל במכתבו של המן נזכרו כתב ולשון של כל עם ומדינה, אך לא של היהודים. מכתבו של מרדכי נכתב בשפה נוספת - בעברית. הכרתה של שפת היהודים כלשון רשמית בממלכת פרס היא הכרה בזכותם של היהודים להגדרה עצמית כתרבות לאומית נפרדת מן העמים האחרים. תחת שלטונו של המן לא הייתה להם זכות זו. הם היו עם המפוזר ומפורד בין העמים. הקשר בין יהודים הנמצאים בתוך לאומים שונים נחשד כקשר מחתרתי ולא לגיטימי, בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון.

אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז (שם, י"א).

אין כל טעם לתת לאדם רשות להגן על עצמו בעת שבאים להורגו. זכות ההגנה העצמית היא זכות טבעית, שניחנו בה גם בעלי החיים. מי שיכול, יגן על עצמו גם בלא רישיון המלכות. רישיונו של המלך היה להיקהל ולהגן על עצמם כקהילה. בקהילה יש ערבות הדדית, ולוחם רשאי להרוג שונא ישראל שמנסה לפגוע גם במישהו אחר שאינו המתגונן או מי מבני משפחתו.

ליהודים הותר גם "להשמיד להרוג ולאבד". כלומר, גם לצאת להתקפת נגד ולמלחמת מנע נגד דורשי רעתם. משמע, הם הוכרו כעם הרשאי להקים צבא ולפעול על פי דיני המלחמה, ולא רק על פי הלכות פיקוח נפש פרטיות. מהמשך הצו עולה שגם הותר להם "להינקם מאויביהם", וזוהי הרחבת זכויות מלאה לכל דיני עם ומלחמה.

וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים, כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם (אסתר ט', ג').

היהודים קיבלו כנראה את ערי המבצר ('מוקפות חומה') המעורבות לשלטונם, יחד עם הביצורים, כלי הנשק וחיל המצב שבעיר, וכך יכלו לממש את יכולתם הצבאית. נראה שגויי ערים אלה התייהדו "כי נפל פחד היהודים עליהם". מיום שנחתמה גזרת מרדכי בכ"ג בסיון, ועד לעימות בי"ג באדר, היו להם כתשעה חודשים. אפשר שיכלו להתאמן בתקופה זו ולהקים יחידות צבאיות של ממש. בלא זה, קשה להבין את ניצחונם החד משמעי בהריגת 75 אלף משונאיהם, ואת המשמעת הצבאית הנוקשה שבה נהגו בעת ש"בביזה לא שלחו את ידם".

שם, בגלות הדוויה בשושן, ייסד מרדכי את מדינת היהודים. כמו הגדודים העבריים של טרומפלדור וז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, וכמו הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, נוסד גם צבאו של מרדכי אד הוק בגלות. אך ברגע שנוסד לצורך עניין מסוים, נוצרה התשתית לצבא יהודי שיוכל להכריע את גורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל ביום פקודה. כך בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, החל מתל חי של טרומפלדור ומן ההגנה שארגן ז'בוטינסקי בפרעות תר"ף, וכך בימי נחמיה, בדור שאחרי מרדכי בירושלים. ובמשמעות 'מוקפות חומה' לעניין מגילת אסתר, דאגו חז"ל שגם ירושלים תיחשב מוקפת חומה, אף שהוקפה רק דור אחר כך, בימי נחמיה.

על כוח פוליטי ועל עוצמה מוסרית

יסודות מלכות ישראל בימי הבית השני הונחו בימי נחמיה, גם אם נחמיה לא זכה לראות זאת, ולא היה אלא מושל פחוות 'יהוד' ושר שנקרא לשוב אל חצרו של המלך הפרסי. היו להישג הזה גם שותפים, שמרדכי שבו עסקנו היה אחד מהם. לא נגענו בשותפו הגדול של נחמיה - האחראי הגדול על גיבושו הרוחני של עם יהודה בתחום הקדושה - עזרא הסופר, ועמו אנשי כנסת הגדולה. ולא אמרנו מלה על תקנות נחמיה בענייני תורה ומצוות. נחתום את מאמרנו במה שנראה לנו כסוד עוצמתו של נחמיה, מושל יהודה:

גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ, שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת א'-והים. וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ, וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה. וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי. וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה, וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה (נחמיה ה', י"ד-י"ח).

נחמיה לא ביקש לעצמו שום טובות הנאה אישיות משלטונו. בראותו את מצב העם הוא שילם את הוצאותיו כמנהיג מכיסו הפרטי. נחמיה לא קידם איש מבני משפחתו לשום תפקיד. כולו היה למען המשימה, ללא שום שיור פרוטה לעצמו או למשפחתו.

למנהיג פוליטי הוא צמח מכוח קשריו עם המלך; למנהיג מוסרי הוא צמח מכוח אישיותו ומהלכיו שלו.