ראובן נולד למשפחה יהודית חסידית בגליציה שבפולין. בעודו ילד, כשנשקפה סכנה לחיי היהודים, העבירו אותו הוריו למשפחה גרמנית בשם לרר, והוא קיבל על עצמו את שם משפחתם כאות תודה. בשלב כלשהו בחייו הגיע לרוסיה. באודסה רכש אחוזה גדולה למדי וניהל אותה בהצלחה. הוא היה לאיש עשיר - יהודי בעל אחוזה ברוסיה הצארית, יהודי חסיד עם זקן ופאות, מאוהדי חב"ד אבל גם מתומכי חובבי ציון.
כשכבר היה נשוי לפייגה שלו והיה אב לילדים, פגש את גוסטב רייסלר - גרמני שהתיישב באיזור מוכה ביצות וקדחת בארץ הקודש, שנקרא ואדי אל-חאנין, ונכשל במאמציו להרוויח מהאחוזה שלו. גוסטב רייסלר רצה להיפטר מאחוזתו הכושלת, ונסע לאודסה כי היו לו שם מכרים. במקרה, הוא פגש ביהודי בעל האחוזה, ראובן לרר. הוא סיפר לראובן לרר שהאחוזה נמצאת סמוך לירושלים, ולרר התלהב וחתם על חוזה בו במקום: האחוזה הטובה והגדולה ברוסיה, תמורת האחוזה הקטנה והכושלת בואדי אל חאנין, שמאוחר יותר התברר שהייתה סמוכה לגדרה ולרחובות ולא לירושלים. אשתו, פייגה, הייתה מטופלת באביה הערירי, וסירבה לבוא. הבעל הגיע עם בנו משה, ומצא שם אחוזה מוזנחת, ובה רק עבד סודאני, שהיה שייך לגוסטב רייסלר.
השנה-1882. ראובן, משה והעבד עשו שיפוצים בבית, וראובן חזר לרוסיה כדי להביא את הרעייה והאם פייגה. היא עדיין סירבה לבוא ולהשאיר את אביה ולא רצתה לסכן את התינוקות. ראובן לקח אותה אל הרבי מלובביץ' הראשון, שניאור זלמן מלאדי, ושאל: איזו מצווה מן השתיים חשובה יותר: מצוות כיבוד אב או מצוות יישוב ארץ ישראל? הרבי קבע כי שתי המצוות חשובות כאחת, אך נתן את ברכת הדרך. ראובן רכש כלים, זרעים, בהמות וכל הדרוש, והכבודה הזאת נסעה שוב לואדי אל-חאנין - עמק השושנים - והתחילה לעבוד. עד מהרה הפסידו את כל כספם עד לפרוטה האחרונה, ונאלצו ללוות כספים מן הברון רוטשילד.
ענייני האחוזה התאוששו, וראובן - בניגוד גמור לחוק התורכי, ותוך סיכון ניכר - הפיץ כרוז ביפו, והזמין אנשים לבוא ולהתיישב באחוזה, שקרא לה "נחלת ראובן", ולרכוש בה קרקעות במחירים נמוכים. הוא קיווה לאסוף לפחות, מניין לתפילה. תייר שביקר במקום ב-1889 תיאר את האחוזה במלים הבאות: "ואדי חאנין... המושבה שם קטנה... איכריה הם רק אחד-עשר במספר".
כך התחילה המושבה נס ציונה, שהפכה במרוצת השנים לעיר, וכיום חיים בה כעשרים אלף תושבים. ההתחלה הייתה קבוצת חלוצים שעברה את הקשיים ביחד, ובראשה איש עקשן אחד שהניע את הקבוצה כולה. כך העיד עליהם הרופא-החלוץ ד"ר חיים חיסין, אשר ביקר במושבה ב-1891, ופרסם כתבה (אחת מתוך סדרת כתבות על
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל במאה הקודמת, עבור העיתון הרוסי "ווסחוד").
לרר לא היה פופולרי בין שכניו, שבאו לגור באחוזתו; כלומר, אפילו הנחמה הנעימה של חברים ושכנים טובים לא הייתה לו. האנשים שגרו באחוזתו כעסו עליו, משום שהתחייב לבנות להם בתים, ולא יכול היה למלא הבטחתו במשך זמן רב, ולכן לא יכלו האנשים לבסס משקים עם בעלי-חיים. בנוסף לכך, באחוזה המבודדת הזאת לא היו שירותי רופא או בית-מרקחת, ולכן מתו רוב ילדיהם של בני הזוג לרר. מתוך שבעה-עשר בנים ובנות שנולדו להם, הגיעו לבגרות חמישה בלבד.
מהו הכוח האדיר, הגורם לאדם להחזיק מעמד מול כל המכות הללו, להמשיך לחרוק שיניים ולעבוד? האם הייתה זו אמונתו הדתית העמוקה במצוות יישוב הארץ? או שמא התעקש ראובן לרר להשלים משימה שייעד לעצמו? ואולי סייעה כאן גם הידיעה, שאחוזתו בחוץ-לארץ כבר שייכת לאייזלר, ואין לו לאן לחזור? רוב החלוצים בני תקופתו התייאשו, ועזבו את המושבות החקלאיות. הם עברו ליפו, לירושלים, לצפת או לחברון, או ירדו מן הארץ. התנאים היו קשים מאוד, ואפשר לומר שהיו כמעט גיהנום. בשנים הראשונות, על-פי עדותו של ד"ר חיסין, חיו בני משפחת לרר בסגנון נעים ופזרני; אך לאחר שאיבדו את כל רכושם ונאלצו לקחת הלוואה נעשו זהירים וחסכנים מאוד. פייגה לרר, שהאריכה חיים ימים רבים אחרי בעלה, - היא נפטרה בשנת 1933 בגיל מאה ושש-עשרה – ניהלה את האחוזה בכוחות עצמה כמעט עד סוף ימיה; על-פי עדותו של יעקב לרר, נין לראובן ולפייגה, זכתה בסוף ימיה ליחס של כבוד, חיבה והערצה, שנמנעו ממנה במשך כל השנים הראשונות. לדבריו, כאשר סבתא פייגה עברה במושבה, חדלו הכל ממעשיהם, קמו לכבודה ועמדו לברכה, ולא חזרו לעיסוקיהם עד לאחר שעברה. הוא מספר, כי בני משפחתה העניפה ברחבי הארץ רבו על הזכות לארח אותה בשבתות, וכי הייתה חריפה, מפולפלת ונמרצת עד יומה האחרון.
עם כל הקשיים, המקום גדל והתרחב. מתיאוריהם של תיירים, שביקרו במקום בתקופות שונות, עולה שבשנת 1889 היו במקום אחד-עשר איש; ב-1893 – שלושים; ב-1900 - מאה ותשעה-עשר; ב-1921 (אחרי מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הבריטי) - מאתיים ; ב-1931 - אלף ושלושה-עשר תושבים יהודיים, ומאתיים ושמונים תושבים ערביים; וב-1948, עם הקמת המדינה - כבר היו שם כמעט אלפיים תושבים יהודיים (ערביי המקום נמלטו במלחמת השחרור).
ביבליוגרפיה:
- טכסט החזיון האורקולי, בית הראשונים, נס ציונה.
- יעקב לרר, עדות בעל-פה.
- ד"ר חיים חיסין, מסע לארץ המובטחת, אוניברסיטת תל-אביב, 1982; ע"מ 159-155.
- אנציקלופדיה "אריאל", ע"מ 5190-5186.
© הזכויות שמורות למטח ולאקו"ם. http://www.acum.org.il
