קלצל היה מוקסם מיופיה של העיר סלוניקי, מתושביה הססגוניים ומן הצבעים המרהיבים שראה בכל מקום – מן הים הכחול, מן העצים הירוקים, מהאור הבהיר והזוהר,¹² ומהלבוש הססגוני של האנשים:

הים שריצד אתמול לאורו המכושף של הירח התגלה עכשיו, באור היום, בכל הדרו. כחול שאין לתארו, ולמעלה שמים גבוהים ובמרכזה עומדת לה השמש. שמים כאלה!שמש כזו!... מליון חצי אור אצו בשמים. עולים ויורדים אל הים, יוצרים בקסמיהם זהב נוזל פוגעים באבק הרחוב וזוהרים כיהלומים. לבדה שלטת השמש בחלל העולם, ואורה זוהר בין תכלת הרקיע לתכלת השמים.¹³

ובמקום אחר הוא אומר כך:

יצאתי לרחוב אפוף חגיגיות מסוימת שהתמזגה והתמוססה בהמולה העליזה של הרחוב. תחילה לא ראיתי אלא צבעים, צבעים מרהיבים וזוהרים כל כך עד שהם ממש מכאיבים לעין הרגילה בצבעי הפסטל של הטבע בצפון. בוהק הלובן זוהר מקירות הבתים, ירוק עז מופז בניצוצות השמש, שובר ברווחים קצובים את הבוהק הלבן (של קירות הבתים).

אלה היו הסוככים שהצלו על חלונות החדרים ומנעו מחום היום להיכנס פנימה, מעל לחנויות מותקנים סוככי השמש בצבעים ססגוניים ביותר, ושלל צבעים מתחלפים גם בהמון, שמציף את הרחוב ואת רציף הנמל.

ממדרגות המלון¹⁴ נראה ההמון כולו כתמים אדומים. אלה היו הפ'ז, התרבושים שלראשי הגברים שמהם מתנדנדים בעליצות גדילים קטנים כחולים או שחורים.¹⁵

יהודי סלוניקי

את הרושם העז ביותר עשו על קלצל הצעיר תושביה היהודים של סלוניקי, ששבו את לבו. כמו נוסעים רבים לפניו התפעל גם קלצל מלבושם המיוחד, ובעיקר מיופיים של יהודים אלה, מעמידתם הגאה ומגופם החסון; וכך הוא מתארם בספרו:

הגברים לבשו כתונת משי ארוכה ומעליה מעיל משי ששוליו מעוטרים בפרוות.¹⁶ הנשים לבשו חצאיות ססגוניות רחבות מאוד, רדיד לבן על חזן ומין בולרו עשוי משי שחור מעוטר בפרווה.¹⁷ ראשון היה מכוסה במטפחת ירוקה, שנקשרה מאחור בצורה של כובע...¹⁸

יופיים המיוחד והופעתם האצילית משכו את העין יותר מכול. קומה גבוהה ויציבה גאה, פנים כהות ועינים שחורות ושערות שגונן כחול שחור, שלא ראיתי כדוגמתם מימי – אלה אנשים מגזע מיוחד, גא ואוהב חיים.¹⁹

אולם חזקל קלצל הציוני ראה ביהודי סלוניקי משהו נוסף וחדש: תקווה וחיזוק לאמונתו הציונית. שכן, בניגוד ליהודים שהכיר בצפון אירופה היו יהודי סלוניקי ברובם בעלי מלאכה ועובדי כפיים. מכאן הסיק כי ניתן להקים דור חדש וגא של יהודים כמו היהודים של סלוניקי, שהם אנשים חופשים, הגרים היכן שהם רוצים ועובדים בכל עבודות הכפיים:

הבודק את מקצועות היהודים בערים הגדולות באירופה ימצא כי הרוב הגדול של היהודים עוסק במסחר, אם כסוחרים עצמאיים ואם כעוזרים לסוחרים. יתרם בוחרים בדרך כלל במקצועות החופשיים שיש בהם צורך בידע בלבד ולא בחומרי גלם הנחוצים לבעל המלאכה או הון הדרוש לסוחר. לכן יש בין יהודי אירופה רופאים, עורכי דין ועיתונאים יותר ממספרם בין בני עמים אחרים. לעומת זאת אין מוצאים באירופה הרבה יהודים במקצועות הדורשים כוח גופני רב וגמישות. במערב אירופה מעטים באופן יחסי הם האיכרים היהודים בכפרים ופועלי התעשייה היהודים בערים...²⁰

מובן שגם בסלוניקי יש סוחרים יהודים. שמותיהם של כמה מהם היו ידועים בתקופות מסוימות באזור הים התיכון, ועד היום נמנים הסוחרים הסלוניקאים בין החשובים שבלבנט.²¹ אולם לצד בעלי העסקים היהודיים ישנה שיכבה רחבה של בעלי מלאכה מכל הסוגים, מנפח הנחושת ועד לעושה האוכפים, מהחייט ועד לבנאי, שגם הם כולם יהודים.²² כן, נדמה כי אצל יהודים אלה גדולה השמחה דווקא בעבודה גופנית קשה, כי דווקא הגילדה של החמאליס²³ – הסבלים בנמל – כולה יהודים, ובין הדייגים, הימאים והספנים בולט מספר היהודים. מי שראה פעם חמאל אמיתי, כיצד הוא נושא משאות כבדים ביותר על גבו, מי שראה את הספנים היהודים בספינותיהם הקטנות במזג אוויר סוער, יודע כי חיים יהודיים אינם צריכים להיות חיים של חולשה ושל חלשים.²⁴

בתיאור של יהודי סלוניקי ובהשוואתם ליהודי אירופה האחרים עומד קלצל על אחד הנושאים הבוערים והכואבים של אותם ימים, דהיינו הדימוי השלילי של היהודי הגלותי. נושא זה הטריד מאוד את קלצל הצעיר; לכן, כמו מחברים אחרים של ספרי מסעות ציוניים הוא מדבר נגד החיים בגלות שהביאו לדימוי הנלעג של היהודי. בספרו מובעת הדעה כי החיים בגולה, ובעיקר בגטו, הם הסיבה המרכזית לדימוי הבזוי של היהודי; החיים בגולה הם גם הסיבה להיות היהודים מדוכאים, כפופי גב ונעדרי חזות אומרת הדר, ומראם כמראה אנשים מסכנים וחלשים, ללא כל כבוד.²⁵ קלצל מדגיש כי רק חיים בארץ חופשית, שבה יהודים יכולים לעסוק בעבודות כפיים ובחקלאות, תיישר את גבם הכפוף ותהפוך אותם שוב לאנשים יפים וחזקים.

הוכחה לטענתו הוא מוצא במושבות החדשות בארץ ישראל ובסלוניקי. קלצל חוזר ומדגיש נקודה זו בספרו, כשהוא מתאר את היהודים היפים, החזקים והגאים בסלוניקי, אשר שונים הם מיהודי צפון אירופה שהכיר:

מי שטייל לפני המלחמה ברחובות העיר סלוניקי בעיניים פקוחות היה יכול ללמוד פרק בהיסטוריה היהודית. הוא היה יכול להבין עד כמה השפיע הגטו לרעה על היהודים. מי ששהה רק יום אחד בין היהודים הסלוניקאים היפים האלה, הגאים והחזקים, מי שהתבונן וראה כי אנשים בריאים הם כאן הכלל ולא היוצא מן הכלל, וכי המסכנים והחלשים הם היוצאים מן הכלל, נזכר בכעס ובבושה ביהודי צפון אירופה ובתבנית דמותם האומללה של יהודי מזרח אירופה הגרים בערים הגדולות. סופר נוצרי²⁶ אמר פעם כי אילו היה יהודי, היה עושה את סלוניקי מקום מושבו כדי לחזק את גאוותו הלאומית ואת התקווה לעתיד מאושר יותר, שכן בריאות היחיד מעידה על בריאות העם כולו והמדינה.²⁷

גולת הכותרת של התיאור המרשים של היהודי החדש, החזק והגא, הוא סיפור שמספר קלצל על אירוע שאירע בשבת אחת בסלוניקי. חלק מהצי התורכי נכנס לעיר בשבת והיה זקוק באופן דחוף לטעון פחם בנמל. האדמירל התורכי ציווה לטעון את הפחם, אולם הסבלים בנמל, שכמעט כולם היו יהודים, סירבו לעבוד ביום הקדוש. לא נותרה לאדמירל ברירה אלא לפנות לרב הראשי של סלוניקי שיתיר לסבלים לעבוד בשבת. רק לאחר שהרב התיר לסבלים לעבוד בגלל הצורך הצבאי יוצא הדופן, באו הסבלים היהודים וטענו את הפחם על אוניות הצי התורכי.

הסיפור כל כך הרשים את קלצל עד חזר עליו מאוחר יותר בספרו "קלמבוס איש תל אביב" (ראו לעיל, הערה 4). בספר זה מביא קלצל את הסיפור כהוכחה עד כמה היתה העיר סלוניקי עיר יהודית;²⁸ לדבריו אירע האירוע הזה בימים שישב בסלוניקי. הסיפור המסופר בדרמטיות בספר "בסלוניקי" נוטה להגזמה ב"קלמבוס איש תל אביב". בתיאור של קלצל מסתתרת גאווה לאומית לא מעטה – יהודי החי תחת שלטון זר ועושה בעיר כבתוך שלו, ואפילו אינו שומע לאדמירל ואינו מוכן לחלל שבת עד שיקבל צו מפורש מהרב הראשי, או עד שתצא השבת, הוא יהודי שראוי להיות דוגמה.

האירוע כשלעצמו לא רק מעיד כאלף עדים לדעת קלצל על סלוניקי כעיר יהודית, אלא הוא חשוב במיוחד להעלאת הדימוי היהודי העצמי, לכן לדעת קלצל, יש להציג את האירוע בפני הקורא היהודי כדי שיזקוף את קומתו ותתעורר בו גאווה לאומית. בעזרת אירוע זה רצה קלצל, שהיה גם מחנך וציוני, לחזק את יהדותם של קוראיו הצעירים והמבוגרים כאחד.

קוראים יהודים בגלות של אותם הימים יכולים היו להזדהות בקלות עם אחיהם הסלוניקאים החזקים, העצמאיים והגאים, הזוקפים אף את קומתם שלהם ומאפשרים להם להיות שוב גאים ביהדותם ולהינצל מן הדימוי של היהודי המסכן.

לא רק תושביה היהודים של סלוניקי הרשימו את קלצל, אלא גם שפתם המיוחדת, שפת הלדינו שלא הכיר, אשר נכתבו בה העיתונים ואף השלטים של החנויות, הכרוזים וההודעות:

כבר בטיולי הראשון בעיר שמתי לבי לכך שרבים משלטי החנויות, הכרזות וההודעות כתובים באותיות עבריות,²⁹ אך בלשון שהתקשיתי לפענח אותה, ושהתרשמתי שזו צריכה להיות שפה ממקור רומאני כלשהו. לא עבר זמן רב כדי לגלות כי גם רוב העיתונים כתובים בשפה זו. חבריי החדשים הסבירו לי: "האם לא הרגשת כי שני שלישים מהתושבים שבמחציתם אתה נמצא הם יהודים? השפה המתנגנת באופן מתמיד באוזניך היא ספרדית-יהודית, גוון של שפה שנוצרה מן הספרדית העתיקה בדומה להתהוות היידיש מן הגרמנית וגם היא, כמו היידיש, נכתבת באותיות עבריות".³⁰

לחלקים נוספים של המאמר:

סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: העיר סלוניקי (פריט זה)
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: השבת בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: בית הספר היהודי של חברת "עזרה"
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: החיים החברתיים בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: אישים יהודיים בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: סיכום

הערות שוליים: 

12. חוויה דומה של האור הגדול והחזק מתאר נוסע גרמני אחר בן זמנו של קלצל, יוסף פונטן (Josef Ponten; 1883-1940) בספרו Griechische Landschaften (1914). גם הוא מדבר על האור החזק שראה ביוון: "קלאסי בנוף הדרומי הוא האור הבהיר והאוויר השקוף... האור המפריע לעתים, הופך את צורת הנוף היווני לשקוף, לקסום" (הדברים מצוטטים אצל בוגוסבלג'ביק, עמ' 198; ועיינו שם, עמ' 193).
13. בסלוניקי, עמ' 20. התרגום כאן ובכל המאמר הוא שלי. בכוונתי להוציא את הספר בתרגום עברי עם מבוא והערות.
14. הלבנט נראה לנוסעים הגרמנים כצבעוני ביותר ומלא אור לעומת האפרוריות של המולדת. כדי לתאר צבעוניות זו היה הנוסע מחפש לו עמדת תצפית שממנה יכול היה להשקיף על המראה הצבעוני שלפניו. עמדת התצפית היתה סיפון האוניה, חלון הרכבת, או המרפסת של המלון; קלצל בחר לו כעמדת תצפית את מדרגות המלון. על תופעה זו בספרות המסעות הגרמנית ראו זונאבנט, עמ' 4.
15. בסלוניקי, עמ' 24-23.
16. הערת המחבר: "זה היה בשנת 1912, כאשר סלוניקי עדיין היתה תחת שלטון התורכים. היו אלה רק הזקנים שלבשו תלבושת זו. הצעירים העדיפו כבר אז תלבושת אירופאית, ועל כך עוד ידובר". יש לציין כי לבוש כזה מתאר גם הנוסע ויבורג כלבוש של הספנים והסבלים היהודים, שלבשוהו בשבת. כתונת המשי נקראת "אנטארי" והמעיל שעליה נקרא "קירים", והוא מבוטן בפרווה מבריקה כמשי. אחרים לבשו "ג'ובין" או "ג'ובי" – גלימה דקה כחולה מפשתן ובעלת שרוולים רחבים; הדברים מובאים אצל י' עוזיאל, המגדל הלבן, עמ' 10. על ה"אנטארי" ראו גם יוהס, עמ' 134, 137; על ה"ג'ובין" שם, עמ' 134. על הלבוש היהודי המיוחד ראו עוד בוניס, עמ' 194-193.
17. על לבוש הנשים היהודיות ראו יוהס, עמ' 152-145.
18. הנוסע ג'קסון מתאר בספרו את ביקורו בסלוניקי בשנת 1910. בין היתר הוא מתאר בקצרה את היהודים בעיר, ואומר כי היהודים לא התרברבו. לגברים, עד כמה שראה, לא היה לבוש מיוחד אך הם חבשו לראשם פ'ז. לנשים לעומת זאת היתה תלבושת יפה והן לבשו את תלבושתן בצורה מיוחדת שהוסיפה להן הדרת כבוד. שערן היה אסוף לצמה. מאחר שאסור לאשה נשואה לגלות את שערה, היה השיער נתון בתוך כיס משי ירוק תלוי על גבן כמו סרט שרוחבו היה ארבעה-חמישה אינטשים, והיה רקום בחוטי זהב בסופו.
    הנשים, כך הוא אומר, היו יפות מאוד (ג'קסון, עמ' 133). סטוורולקיס מציין שעל כיס המשי היו רקומות גם פנינים (סטברולקיס, עמ' 20-19; כן ראו שם על יתר פרטי הלבוש של האשה היהודיה). דיהל, עמ' 8, אומר כי היהודים שמרו בנאמנות על הבגדים הציוריים של העבר – הם עשו את סלוניקי לפינה של חצי האי האיברי היהודי של ימי הביניים.
19. בסלוניקי, עמ' 30, על יופיים של היהודים הסלוניקאים הגאים דיברו גם מבקרים אחרים בעיר, כגון הנורבגי אלכסנדר קיילנד (Alexander Kielland), שפירסם את רשמי נסיעתו במזרח בעתון אפטנפוסט, וכן הנוסע גוסטב ויברג, הנוקט כמעט אותן מילים. דבריהם מתפרסמים אצל י' עוזיאל, המגדל הלבן, עמ' 14-9.
20. בסלוניקי, עמ' 50.
21. ההגמוניה על המסחר היתה בידי שתי משפחות יהודיות אצילות: אלאטיני ומודיאנו; וראו קוואטארט, עמ' 321, 325-324. על משפחות אלאטיני ומודיאנו ראו עוד לוי, עמ' 201-198. על סלוניקי המסחרית ועל המקדונים ראו: יעקובסון; בנבנישתי, יהודי שאלוניקי, עמ' 159-157. סלוניקי היתה מרכז של תורכיה האירופית. הסוחרים היהודים רכשו להם שפות זרות והכירו בנסיעותיהם הכופות את כל דרכי המסחר החדשות. הם באו בקשרים עם תעשיינים ויצרנים בארצות אחרות, ייצאו טבק, צמר, צמר גפן וייבאו סחורה מתוצרת חוץ. המחסנים והחנויות של מצרכי מזון בסלוניקי היו שייכים ליהודים. אזורי המסחר הסיטונאי ריכזו כל ענף ברחוב לעצמו. איזורי המסחר הסיטונאי העיקריים היו "אישטירה" ו"סיב'י" בכיכר הבזאר. ב"אישטירה" רוכזו בעיקר יבואני הדגנים והסוחרים בה – חיטה, שעורה ותירס; איזור זה היה בקרבת הנמל. ב"סיבי" רוכזו סיטונאי המזון, כגון הקטניות, השמנים, הגבינות, השימורים, הדגים המלוחים, בצל יבש, סוכר, פרי הדר, שום, קפה, תבלינים וכדומה. וראו טולידנו, היהודים בחיי המסחר, עמ' 206-202. בד בבד עם פריחת המסחר נוסדו בנקים רבים והחשוב בהם היה "הבנק של סלוניקי", שנוסד בשנת 1886 – ראו מולכו, תולדות, עמ' 21. על המסחר ראו עוד בנבנישתי, יהודי שאלוניקי, עמ' 155-151.
22. היהודים עסקו גם בעבודות גסות ומפרכות. ביניהם היו אומנים ופועלים, פחחים, נגרים, חייטים, מדפיסים, כורכי ספרים, צורפים, ספרים, סתתים, נפחים, סורגים, אורגים, סנדלרים, רפדים, עגלונים, שוחטים, צבעים, סבלים, דייגים, בעלי סירות וסירות משא, עובדי ים באוניות וטוענים ופורקים סחורות מהאוניות. וראו: מולכו, תולדות, עמ' 23-22; בנבנישתי, יהודי שאלוניקי, עמ' 157-153; בן סאנג'י, עמ' 210-208.
23. "חמאל" – מילה בערבית שהתקבלה בלדינו ופירושה "סבל". על הסבלים ראו למשל ברודו, מלאכת הסבלות, עמ' 76-74; ברודו, הסבלים, עמ' 243-242.
24. בסלוניקי, עמ' 52-51. על הספנים ראו: בורלא, עמ' 214-211; י' עוזיאל, המגדל הלבן, עמ' 19-17. על היהודים הסלוניקאים החזקים והמשולים ל"מכבים" ניתן למצוא עדויות רבות בקרב ניצולי השואה המתארים את בואם של הסלוניקאים החסונים למחנות המוות – ראו למשל, רפאל, בנתיבי שאול. על החאמאליס ועל הדייגים ראו גם "תל-אביב".
25. השוואה דומה באותה תקופה עורכים גם שני סופרים אחרים המשווים את צורתם המושפלת של יהודי אירופה לעומת יהודי סלוניקי הגאים. האחד הוא אלכסנדר קיילנד, סופר נורבגי מפורסם ששהה בסלוניקי בתחילת המאה – וכך הוא אומר: "אילו יהודי הייתי וגרתי בצפון אירופה, במקום שהיהודים מרגישים בוודאי כי שחורים הם וקטנים הם ושוקיהם עקומות [ההדגשות שלי – י"ד] כי אז הייתי מעניק לעצמי בכל שנה נסיעה לסלוניקי... הייתי מבקש מקרוביי לגזע אלה להשאיל לי לאיזה ימים את ה'גובי' הרחבה ואת ה'אנטרי' הדק והבהיר שלהם, ומתוך שמחה והתגאות על יופיו המיוחד של עם הסגולה... הייתי מיישר את שוקי, מזקף [זוקף] את גבי וממלא את נפשי בוז לתושבי הצפון בעלי הכובעים הגבוהים והעיניים המימיות" (הדברים מובאים על ידי י' עוזיאל, המגדל הלבן, עמ' 11).
    הנוסע השני הוא גוסטב ויבורג שכתב בשישה במרס 1900 לידידו ורמונד ש"כשאני זוכר את אותם המתלמדים היהודים המעטים שהיו אתנו באוניברסיטה של כריסטיאניה, את קרובי ברסלב היפה אבל הגיבן למחצה, את כהן בן החלפן עם שוקיו העקומות ואת בני רוסיה עם החזה הצר שלהם, ואותי ואותך עם לחיינו בלי טיפת דם בהן, וכשאני מעביר לנגד עיני את האנשים שראו עיני כיום (הכוונה ליהודים הסלוניקאים – י"ד), אין אני יכול להבין כיצד אנו בני עם אחד. יהודי! לפעמים תכופות שם זה מצייר בדמיוני גוף קטן בעל ראש גדול, ידים קצרות עם אצבעות מתעקמות מאליהן כאלו של ילד חולה באפילפסיה. ופה ראיתי פתאם שרירים ופנים שזופים ומבנה גו מחוטב כפסל ברונזה... אם יכולים להיות גם ליהודי בריאות ועליזות ופקחות לא חולנית אז אולי העם הזה לא אמר את מלתו האחרונה כפי שחשבנו" (הדברים מובאים שם, עמ' 22-21).
26. הכוונה אולי לסופר הנורבגי אלכסנדר קיילנד, ראו לעיל הערה 25. על רשמים נוספים של מבקרים בסלוניקי ראו עמנואל, עמ' 174-173.
27. בסלוניקי, עמ' 50-49.
28. בספר קלמבוס איש תל אביב מספר קלצל על אירוע שארע בסלוניקי בעת ששהה בעיר [כלומר סביב שנת 1911]: "מעשה היה בימים ההם בימי שבתי בסלוניקי, ולנמל הגיעה פלגת אניות של צי מלחמה. האדמירל נתן צו להעמיד לרשותו, ותכף ומיד, כמה מאות אנשים סבלים למלא את אוצרות הפחם באניותיו. ואולם היום יום שבת, יום מנוחה וקדשה לכל עם ישראל במושבותיו – שבת שבתון בנמל וסבל צא יראה ולא ימצא. לעת כזאת, יצוה לו האדמירל כרצונו, יחרף ויקלל ככל אוות נפשו מבקר ועד ערב. ושומע לא יהיה לו... ורק במוצאי שבת, אחרי אשר הנצו הכוכבים בשמים, ועם ישראל הבדיל בין קדש לחל, יצאו האנשים לפעלם ולעבודתם בנמל הפחם נטען" (עמ' 11-10). ייתכן, שבספר קולמבוס איש תל אביב מתאר קלצל אירוע נוסף על זה המתואר כאן, או שמא זהו אותו אירוע, אך ממרחק הזמן נשכחו הפרטים ולכן חוסר ההתאמה. וראו עוד להלן בסעיף "השבת בסלוניקי".
29. על כך ששלטים של חנויות נכתבו באותיות עבריות עיינו גם י' עוזיאל, המגדל הלבן, עמ' 24, שם מתאר שלטים כאלה הנוסע גוסטב ויבורג שביקר בסלוניקי בשנת 1900. וראו עוד בוניס, עמ' 66, 70.
30. בסלוניקי, עמ' 40.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel