הפולמוס בעניין כתיבת ספרי ההיסטוריה נוגע בנימים רגישות של סוגיות אידיאולוגיות ופוליטיות. שאלת המפתח העומדת למעשה לדיון נוגעת לכאורה לזהות האישית ולזהות הקולקטיבית של ילדי ישראל. כן, מיד תשאלו את עצמכם, מדוע כתבתי 'לכאורה?' כאשר ברור לכל שבהיות ההיסטוריה כלי להבניית הזהות היהודית / ישראלית / הומניסטית צריכה הייתי להימנע מן ההתנייה הכמו-משפטית של מלת המפתח 'לכאורה'. אולם, זה בדיוק מה שברצוני לומר; למרות הפולמוס הלוהט ושפע הנימוקים הלוגיים והרגשיים, ימי העיון וכן, גם גריסת הספרים – מדובר בוויכוח שבמהותו הוא תאורטי בלבד. שכן, הכיתה, הספר, המורה עליהם כתבה יוגב מצויים רק בדמיון (ואולי גם בכמה בתי ספר מצטיינים בערים הגדולות). ברוב רובה של הארץ אין פולמוס, אין דיון ואין גם (כמעט) לימוד היסטוריה. התלמידים בעלי המוטיבציה טורחים אמנם לשנן את תלמודם לפני הבחינות, אולם לימוד או חינוך אין כאן כלל ועיקר.
לדיון תיאורטי יש מקום בכתבי עת ובמוסדות החינוך הגבוה. אולם יישומו בשטח בעייתי ואף מזיק. מבחינה פוליטית – הוא גורר פירוק נוסף של מחנה השמאל הציוני והפוסט-ציוני הביקורתי והסוציאל-דמוקרטי. במקום שיבנו אולי רק לשעה היסטורית זו מחנה איתן, שייאבק להשגת תנאי לימוד מתקבלים על הדעת, עסוקים הם בטהרנות, בדוגמטיות, בווכחנות ובעיקר בהפקרת השטח לימין. וזאת כאשר שרת החינוך, לימור ליבנת, חותרת לדרדור ההשכלה בשלב הראשון ולהפרטתה בשלב השני. להמחשת גודל הפער בין הפולמוס העקרוני-רעיוני לבין המצב בשטח, אבקש לשתף אתכם לרגע קט בחוויות משפחתיות.
בחטיבת הביניים בה מבקר בני, יושבים בכיתה אחת ארבעים תלמידים, שמכל בחינה שהיא אין ביניהם קשר רב. מורה יגעה מתאמצת לומר את דברה בקור של 7 מעלות, מול תלמידים עייפים ואפילו עוינים לעתים. המטרה העיקרית של המורה חייבת להיות לצלוח את היום בשלום ולמנוע אלימות כמידת יכולתה. נשק קר אינו דבר נדיר בבית הספר הזה, גם לא אלימות בוטה וקשה, בין בתחומי בית הספר או בדרך חזרה הביתה.
לקראת המשך לימודיו של בני בבית הספר התיכון, זומנתי באחרונה לבית הספר כדי לשמוע מפיהן של שש מנהלות של בתי ספר תיכוניים באזור מגורי, מה ניתן ללמוד בבתי ספר אלה. הטמפרטורה במקום הייתה הרבה מתחת לסביר, והמנהלות של בתי הספר התיכוניים המיועדים לתלמידים שממוצע ציוניהם 80 לפחות, טרחו לספר להורים על המהפכה שהתחוללה בעת האחרונה במוסדות הלימוד שלהן, מהפכה המקנה כרטיס כניסה מעולה לחברה. הן התחייבו שהצבא והאוניברסיטאות יקלטו את בנינו ובנותינו בשמחה, שכן תהיה להם תעודת בגרות טכנולוגית או עיונית-מדעית עתירת יחידות בגרות. כן תובטח דרכם של ילדים אלה ללימודי המשך בהנדסאות ולתואר ראשון בטכנולוגיה. מילה אחת על חינוך, על שמחה, על תרבות ואמנות, על הומניות, על התמודדות עם הקשיים של תקופת ההתבגרות, לא נאמרה שם כל הערב. אין לי ברירה אפוא אלא לומר לאסתר יוגב שהיא כתבה טקסט נפלא, חכם, עשיר ובנוי היטב, אלא שהקשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
מוטב לדעתי להניח לעת עתה את הדיון על הזהות הלאומית והרב-תרבותית, או על הציונות והפוסט-ציונות. שכן בכיתה שבה אין לומדים, אין חשיבות רבה לאופיו של ספר הלימוד. עדיף לנהל ביחד, גם אם רק מתוך הסכמה חלקית, את המאבק על כיתות הלימוד ותנאי הלימוד, על מספר התלמידים בכיתה ועל מבנה בית הספר וכן על איכות המורים, שכרם, מבנה מערכת החינוך ותפקידיה. אחר כך נוכל להתפנות לדיונים התיאורטיים.
לחלקים נוספים של המאמר:
על הוראת היסטוריה בתיכון: אתגר הדיאלוג- הוראת היסטוריה כסיפור של התקשרות
על הוראת היסטוריה בתיכון: על הפער הבלתי נסבל שבין התאוריה לפרקטיקה(פריט זה)
על הוראת היסטוריה בתיכון: לחזור ללמד היסטוריה, לחזור לספר סיפור
על הוראת היסטוריה בתיכון: על הוראת היסטוריה
על הוראת היסטוריה בתיכון: קודם יש לצוד את הדוב
על הוראת היסטוריה בתיכון: הוראת היסטוריה למתבגרים
על הוראת היסטוריה בתיכון: לא הכל צריך להיות רלוונטי
על הוראת היסטוריה בתיכון: זיכרון קולקטיבי מול ריבוי קולות
על הוראת היסטוריה בתיכון: מעט על מכשלות הרלטביזם
על הוראת היסטוריה בתיכון: בין מחקר היסטורי לזכרון קיבוצי: הוראת ההיסטוריה והמאבק על הפרטת התודעה הישראלית
על הוראת היסטוריה בתיכון: בשבי הדיכוטומיות
