האלגברה, ענף במתמטיקה, פותח בידי הערבים ונלמדת עד ימינו. אלגברה היא מילה ערבית (אַלְגַ'בְּר). בנוסף לה חדרו מילים נוספות מערבית לעברית, כבר בתקופת ימי הביניים, כגון המילים: אופק, הנדסה, חוקן, לחן, מֶרכז, קוֹטר, קוטב.

עם תחיית הדיבור העברי חידש אליעזר בן יהודה מילים על פי הערבית, כגון: אדיב, אהדה, בורג, גרביים, ליטף, נדיר, ריבּה, רציני, רשמי, תמרון. כמו כן, גם בעברית שלנו היום חדרו מילים שמקורן בערבית אל העברית העממית, כגון שמות מתחום המזון: בַּמיָה, בקלאווה, הֶל, חומוס, חִלבֶּה, חַלבָה, טחינה, לֶבֶּן, לַבָּנֶה, מלוואח, סומסום, עַרַק, פוּל, פלאפל, קוסקוס.

חלק מן המילים שחדרו מהערבית לערבית עברו תהליך של שינויי עיצורים ותנועות מתוך נוחות והתאמה למצוי בעברית. (להרחבה בנושא השפעת העברית על העברית ולעוד דוגמות – עברית בג'ינס, ניסן נצר, אוניברסיטת בן-גוריון תשס"ח. תודה לד"ר אורי מלמד מהאקדמיה ללשון העברית). להלן דוגמות אחדות בסדר אותיות הא"ב:

אַבּוּ (ומכאן: אַבּוּ-אַרְבַּע [=מִשְׁקָפוֹפֶר] ועוד) – בעלות או תכונה. ערבית: אַבּוּ (אָב).

אַהְבָּל – טיפש. ערבית: אַהבָּל (הטיפש ביותר).

אַהְלָן – ברכת פגישה. ערבית: אַהלַן.

אָחוּק – חבר. ערבית: אַחוּכּ (אחיך).

אַטְרָף – ריגוש בעל עוצמה רבה, שיגעון. ערבית: אַטְרַף (נדיר ביותר), טָרִיף (מעניין, נדיר, מופלא).

בִּחְיָאת – (מילת בקשה ותחינה) באמת, בחייך. ערבית: בִּחְיָאתִי (בחיי).

ג'וֹרָה – בור ביוב; פֶּה שמקלל הרבה. ערבית: ג'וֹרָה (גומה, חפירה; בור ביוב).

גִ'יפָה – זוהמה; גרוע. ערבית: גִ'יפָה (נבלת בהמה).

דֶבּ – שָמן. ערבית: דֶבּ (דוב).

התחרפן – השתגע, יצא מדעתו. ערבית: חַ'רְפָאן (סנילי, חסר דעה).

וָואלָה – קריאת התפעלות או זלזול או הסכמה. ערבית: וַאללָּהּ (באלוהים).

חַבּוּבּ – מילת פנייה/קריאה. ערבית: חַבּוּבּ (נחמד).

חַבּיבּי – מילת פנייה/קריאה. ערבית: חַבּיבּי (אהובי).

חַלַאקֶה – התספורת הראשונה לילד בן 3. ערבית: חְלָאקָה (הסתפרות).

חְנוּן – חסר ביטחון, "מרובע", "יורם". ערבית-מרוקאית: חְנוּנָה (נזלת).

חָסָקֶה – כלי שיט שטוח שחותרים בו בעמידה; משמש בעיקר מצילים בחוף הים. ערבית: חַסַכֶּה (אִדרה של דג).

חָפִיף (ומכאן: להתחפף) – שטחי, רשלני, בלי תשומת לב מיוחדת. ערבית: חַ'פִיף (קל).

חַרְטָה (ומכאן: לְחַרְטֵט) – דבר הבל, חסר ערך. ערבית: חַ'רַט (סיפר בדיות).

חָרָקָה – נסיעה פרועה הכרוכה בפניות מסוכנות ובעצירות פתע. ערבית: חַרַכֶּה (תנועה).

יאללה – קריאת זירוז ועידוד; קריאת בוז. ערבית: יָא-אַללָּה (הוי, אלוהים).

כֵּיף – הנאה. ערבית: כֵּיף.

כַּסַּח (ומכאן: לְכַּסֵּחַ) – אלימות פיזית ומילולית. ערבית: כַּסַח (התעלל. מילולית: טאטא, גרף).

מַבְּסוּט – שבע רצון, נהנה. ערבית: מַבְּסוּט (מרוצה, שמח בחלקו).

מַלְיָאן – עשיר מאוד. ערבית: מַליַאן (מלא).

מַנְגָל – מתקן המשמש לצליית בשר על גחלים, מַצְלֶה. ערבית, בהגייה בדואית: מַנְגַל (מילולית: כיריים; אח נייד לחימום החדר, אבל בשימוש גם במשמעות מַצְלֶה).

מַנְחוּס – מזל רע. ערבית: מַנְחוּס (בעל מזג רע).

מָעָאפָן – גרוע, לא שווה. ערבית: מְעַפַן (רקוב, מקולקל, מעופש).

סַבַּבָּה – מענג, מוצלח; מילת אישור או הסכמה. ערבית: צַבָּאבָּה [קרי: סַבָּאבָּה] (יופי, מצוין).

סוּלְחָה – פגישת התפייסות. ערבית: צֻלְחָה (תיקון הדברים, התפייסות).

סחתיין! – כל הכבוד! ערבית: צַחְתֶּיין (מילולית: בריאות כפולה, לבריאות, אבל בשימוש במשמעות "כל הכבוד").

פָדִיחָה – תקלה שגורמת למבוכה. ערבית: פַצִ'יחָה (תועבה, חרפה).

פָנָאן – מהנה, מבדר. ערבית: פַנָּאן (אָמָּן).

פַשְׁלָה – כישלון שגורם לבושה. ערבית: פַשְׁלָה (כישלון).

שְווֹיֶה-שְווֹיֶה – לאט-לאט. ערבית: שְׁוַיֶה שְׁוַי (לאט-לאט).

שַׁרְוָואל – מכנסי בד רפויים. ערבית: סִרְוואל, ערבית עירקית: שַׁרְווָאל (מכנסיים).

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel