מלאכת הסבלות בעיר סלוניקי היתה כמעט כולה יהודית, והיו סוגי סבלים שונים: "סבלי פנות הרחובות", "סבלי הסיבי", "סבלי הג'וריקום", "סבלי האיש-טירה", "סבלתי פנת מאלטה", "העכברים", "סבלי תחנת הרכבת", "סבלי הנמל".

להלן תאורם המפורט:

1. איל תאמאליקו די לה קייושי (סבל פנת הרחוב) הוא אותו עובד שלא ידע כל מלאכה ובאין לו מוצא אחר למצוא לחמו וטרף ביתו רכש "אלבאדרה" (מין כר עשוי אריג שק ממולא קש ולו שתי רצועות כדי להכניס בהן הזרועות ולתלותו על הגב; מין אוכף כדי להקל על כובד המשא ולחצו) ועומד בראש חוצות במקומות מסחר ומו"מ ממדרגה שלישית שאין בהם תנועה רבתי. עבודתם של סבלים אלה היא פחות מעייפת ומכבידה מעבודת הסבלים בענפים שימנו להלן. עיסוקם העיקרי הוא הובלת שקי פחמים לבתים (לחמום בחורף ולבשול בכל ימות השנה) וכן חפצים אחרים ממקום למקום.

2. לוס תאמאליס דיל סיבי (סבלי הסיבי) בשם "סיבי" נקרא מקום מרכז המסחר הסיטונאי של פירות יבשים, זיתים, דגים מלוחים, לימונים ותפוזים, וגבינה למיניה. לסבלים אלה היה המונופול של פרוק הסחורות הנ"ל והעמסתן בסיבי. לאף סבל אחר מבלעדי אלה שהחזיקו במונופול זה לא היתה הזכות לחדור לעבודות הסיבי.

3. חאמאליס די לוס ג'וריקוס (סבלי הג'וריקוס) "לוס ג'וריקוס" (זרמי המים הזעירים) נקרא מרכז "הסיבי" וכל הרובע מסביב על שם שני זרמי מים קטנים שזרמו בהתמדה במסגד מוסלמי שהיה בקרבת מקום, וסבלי הג'וריקוס עסקו בפריקה והעמסה של סחורות אלו: עורות, סבון, שמן, חמאה, וכו' תמיד בגבולות הג'וריקוס.

4. חאמאליס דה לה אישטירה (סבלי ה"אישטירה"). בשם "אישטירה" נקרא מקום מרכז הסחורות הכבדות, בעיקר חיטה, שעורה וקמח. סבלים אלה התחלקו לקבוצות שונות ("טאייפ'אס") כל אחת מנתח לא פחות מעשרה חברים, וכל אחת עבדה בקביעות אצל סוחריה. לקבוצה או פרט לא היתה הזכות (ואף לא יכלו) לרדת ל"קונסציה" של חבריהם לעבודה. באישטירה היו הבנינים הגדולים ששמשו מחסנים לכמויות עצומות של סחורות, הן של סוחרים פרטיים והן של בנקים, שם הורגש דופק סחר העיר בכל תקפו אחרי הנמל ("איל קומירצ'ו) ושם אפשר היה לפגוש את מאות הסבלים הזריזים, העליזים ומלאי המרץ.

5. חאמאליס די לה קייושי די מאלטה (סבלי מנת מאלטה). בשם "פנת מאלטה" נקרא מרכז הבנקים והסחר הסיטונאי של אריגים ובדים. אפשר להגיד כי הסבלים שעבדו כאן היו סבלים למחצה ואורזים למחצה. בימים ההם סיפקה סלוניקי את הסחורות הנ"ל למקדוניה, אלבניה, ואפילו לסרביה, כך שידי סבלים אלה היו מלאות עבודה.

6. "לוס ראטוניס" ("העכברים") – כך נקראה קבוצת סבלים יודעי עמל, כולם בני אותה משפחה, ונקראו "עכברים" על שם בית הכנסת איטליה שהיו שייכים לו, וששמו הבדחני (של ביהכ"נ) היה "עכבר", סבלים רבי כוח אלה עסקו בפרוק הובלה והעמסה של מכונות כבדות, ארונות ברזל וכל חפצים כבדים אחרים.

7. חאמאליס די לה איסטאסיון (סבלי תחנת הרכבת). אלה נתחלקו לשתי קבוצות: הלויים ובני הטאייפ'ה של נחמה רומנו. הלויים כ"עכברים" היו בני משפחה אחת. היו אלה שבעה אחים, שבמשך הזמן העמידו "צבא" בנים שמצאו את פרנסתם בכבוד בעיסוק אבותיהם. עיסוק זה היה העמסה ופירוק של כל קרונות הסחורות מונסטיר ושיריס, כל קבוצה בתחנה אחרת.

הטאייפ'ה של נחמה רומנו עסקה בבגאז' הנוסעים וכן בסחורות שהגיעו למרכז.

8. לוס חאמאליס דיל קומירצ'ו (סבלי הנמל). העבודה בנמל התחלקה בין קבוצות רבות: בני מולכו, בני צ'ימינו, "הטאייפ'ה פילודה" (הקבוצה גזוזת השער), קבוצת תולעי המשי (לה טאייפ'ה דיל קוקוייו), קבוצת האופיום (לה טאייפ'ה דיל אפ'ייון).

לבני מולכו היה מונופול הקמח, לבני צ'ימינו – של הסוכר, ה"טאייפ'ה פילודה" – הולכת הסחורות מה"מאונות" (סירות המשא) לחוף, קבוצת תולעי המשי וקבוצת האופיום הובילו את משא תולעי המשי והאופיום שהוצא לחו"ל בכמויות גדולות.

פרט לקבוצות האלו היו בעיר קבוצות פועלים אחרות כגון עגלונים, סטיבדורים, פועלי נמל וכו', שהיו מאורגנים למופת, ארגון ומשמעת שלא הגיעו אליהם בימינו על אף כל התיאוריות והמנהיגים הפוליטיים.

כל חבר קבוצה נקרא "חזקאלי" לאמור: בעל חזקה. לא היה כל תקנון כתוב, אך בלבותיהם של העובדים היו חקוקים עקרונות של סולידריות גמורה. אם חבר חלה שכרו שכיר יום במקומו שנקרא בשם "בידילי" לאמור ממלא מקום. החולה קיבל חלקו בהכנסות בניכוי הוצאות ממלא מקומו ולא היתה הגבלה בזמן. החזקאלי יכול היה לחלות זמן רב, הוא זכה בכל יתרונות הקבוצה. יתר על כן אם "חזקאלי" נפטר, יורשו, כלומר אחד מבניו, לוקח את מקומו, אם הנפטר לא השאיר אחריו בנים מבוגרים כי אז שוכרת האלמנה "בידילי" קבוע המקבל שכר פועל יומי, ובהפרש בין החלק ברווחים ובין שכרו זוכה האלמנה. אם האלמנה לא רצתה להסתבך באלה היא יכלה למכור את הזכות לאחר, שהציע עפי"ר סכום די הגון וקיבל את התואר והזכויות של "חזקאלי".

אם חלה חזקאלי, דואגת לו הקבוצה ומספקת לו רופא רפואות ושאר צרכיו. אם המחלה קשה שכרו שני "ב'ילאדוריס" (Veladores) לאמור שומרי לילה, שהשגיחו על החולה כאחיות שבימינו כדי שינוחו בני המשפחה, והחברים ראו חובה קדושה לעצמם לבקר את חברם החולה קבוצות קבוצות לפי התור לילה לילה, והיו מאמצים רוחו ומספרים לו ממהלך העסק. מת החבר, הטאייפ'ה נושאת בכל הוצאות הלויה והמצבה.

כבמקרה מחלה ומוות של חבר כן בהזדמנויות שמחה כלידה (ביחוד אם זה בן) אירוסין ונשואים, כל הוצאות החגיגות והסעודות מוטלות על הקבוצה. לקבוצות לא היו ועדים מנהלים היו רק "בולסה אי טיפטיר" (כיס ופנקס) לאמור גזבר ומנהל ספרים, שלא תמיד היו מן המומחים.

אחרי עמל היום התפללו מנחה וערבית יחדו ואחר רחצו והחליפו בגדיהם והלכו ל"מיאנה" (בית מרזח) ושם שוחחו על כוס ארק על עבודת היום. ביום חמישי בערב נעשה חשבון ה/שבוע ומהרווחים הפרישו "איל מעשר? (מעשר) בשביל עזרה הדדית ולמתן צדקה. מ"תוך המעשר סיפקו גם את הוצאות הקבוצה כגון האראק ששתו בבית המרזח וכן "טאאין השבוע" לחברים (לאמור, מנת היין והאראק שקיבלו הביתה למשך השבוע). לאחר הרמת המעשר חלקו ביניהם את ההכנסות הנותרות.

כנאמר לעיל לכל קבוצה היה המונופול לסוג סחורות ידוע, אך יש וקרה והגיעה כמות גדולה של סחורה אחת והקבוצה המונופוליסטית לא יכלה להוציא לפועל את העבודה במועדה, אז שכרה הקבוצה פועלים מבני הקבוצות האחרות שקראו להם "אראפאג'יס". אלה עבדו במסירות כאלו היתה זאת עבודת קבוצתם הם. מכאן צמחו שלושה יתרונות: (א) הקבוצה בעלת המונופול הוציאה את העבודה לפועל כדרוש: (ב) קבוצות אחרות לא סבלו מחוסר עבודה: (ג) כל קבוצה עזרה לחברתה וכך צמחה סולידריות כנה של עובדים.

הדברים האמורים לעיל על הסבלים בענין מנהגי הקבוצות חלים גם על קבוצות העגלונים, איסטיבדורים, עובדי הים וכו'.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel