תולדוט אתר ההיסטוריה

בעבודה סבוכה כמו שלי, אין לדעת מה יילד יום. ישנם ימים שבהם הכל פועל כשורה, ההצלחה מאירה פנים ומבטיחה, החששות נעלמים וגובר הרצון לפעול במשנה מרץ. לעומת זאת, לצערי, לפעמים באים ימים של גלישה מסוכנת במדרון ואני מוטלת לתוך סחרור של אימה.

הייתי חופשייה. גם אבו-ז'ק השתחרר ולשנינו נותרה עבודה רבה.

בזמנים כאלה נהגתי להשכים קום, בטרם יאיר השחר, ולהמתין לרגע בו אוכל לצאת את הבית ולהסתער על העבודה. כך עשיתי גם בבוקרו של אותו יום נורא.

פניתי לביתו של אבו-ז'ק, ושם, במשך כשעתיים, ביררנו כיצד לטפל בהעלאתה של קבוצה חדשה שהגיעה מסוריה, ולהקביל את פניהם של עולים נוספים העומדים להגיע אלינו.

יצאתי מביתו של אבו-ז'ק ושבתי במהירות הביתה. בכל רגע עמד להגיע לביתי סלימאן איש קליעה, לקבל את העולים על מנת להעבירם את הגבול. הינקתי את דוד, רחצתי אותו, והנה הגיע סלימאן.

לאחר חילופי ברכות מקובלות, כיבדתי אותו בקפה ובעוגיות ופתחנו בשיחת עבודה.

תוך כדי שיחה, הגיעו לאוזני קולות נקישה בדלת. מקצב הנקישות בישר לי כי אבו-עלואן הגיע למסור לי הודעה.

סלימאן הבין את הרמז, ונכנס פנימה אל תוך אחד החדרים.

פתחתי את הדלת, ואכן, לפני עמד אבו-עלואן. לאחר שנכנס, הוציא כהרגלו מסמך מתוך כיסו הנסתר, כדי שאעבירו לאחד האנשים שעבדתי איתם.

הגשתי לאבו-עלואן תה מתוק ועלי מרמיה כפי שאהב, ולאחר ששתה יצא לדרכו.

כשהתיישבתי לעיין במסמך, שמעתי את קולותיהם של צעירי 'מכבי'.

מהדברים ששמעתי הבנתי: סכנה – שוב באים לערוך חיפוש.

במטבח עסקה עידה, העוזרת הנאמנה, בסידור המדפים. לחשתי לה שתהיה מוכנה במידה ואזדקק לעזרתה.

היא ידעה שאני עוסקת בדברים האסורים על ידי השלטונות, ומדי פעם משמשת כקשרית ביני לבין אבו-ז'ק.

עכשיו הסכנה היתה גדולה.

שמעתי שיעול מבפנים ונזכרתי בסלימאן, הנמצא עדיין בבית. על כל הצרות, חסר לי שימצאו אותו בביתי...

ציוויתי עליו להסתלק במהירות האפשרית.

הוא הבין ויצא את הבית ביעף, טורק את הדלת בחוזקה. לשמע הדלת הנטרקת, הייתי בטוחה שהיא ננעלה. לא ידעתי שמעוצמת הטריקה הדלת שבה ונפתחה.

עכשיו היה עלי להעלים במהירות את המסמך המרשיע.

התבוננתי סביבי. לא בא בחשבון שאסתירו באחד הארונות, ולא היה לי די זמן ללכת להטמינו במקום בטוח.

תחבתי את המסמך מתחת לחיתולים שהיו מונחים על ארונית ליד מיטתי.

חשבתי לתומי, שהם ייכנסו לחדרים ויחפשו בארונות ובמקומות נסתרים, כהרגלם, ובינתיים, שעה שהם טרודים בחיפושים בפנים, ארמוז לעידה את אשר עליה לעשות, אגש אל הקצינים ואעסיק אותם בדיבורים, וכך תוכל עידה להוציא את המסמך ולהסתירו על גופה, עד אשר יתאפשר לה להעבירו לידיו של אבו-ז'ק.

כך חשבתי...

אך הוצאתי את ידי מתחת לחיתולים, לאחר שהנחתי שם את המסמך, חשתי שמרפקי נוגע בגוף אדם.

מי זה יכול להיות? עידה נמצאת במטבח, סלימאן כבר הלך...

הפניתי מבטי ונחרדתי. היה זה קצין הבולשת הדרוזי. לא הבחנתי בהיכנסו.

אחריו נכנסו שני קצינים סורים, שבעה חיילים לבנוניים והמוכתר דיב סעדיה.

קצין הבולשת דחף אותי לכיוון הספה ודחף את ידו מתחת לחיתולים, למקום שראה אותי מוציאה ממנו את ידי.

אימה אחזה אותי ונותרתי קפואה במקומי, כשגופי כפוף ונטוי לכיוון לא הייתי מסוגלת לשבת ואף לא להזדקף. בדמיוני ראיתי את בית המשפט מנופף במסמך שהקצין הזה עומד להוציא מתחת וחבל התלייה כרוך סביב לצווארי.

רק העיניים יכלו לנוע.

ממולי, בעד החלון, נשקפו שמים כחולים.

אלי, לחשתי תפילה, עכשיו מדינת היהודים כבר מתבססת ומתחזקת לאחר שעזרת לה להסיר את האיום של אוייביה. עכשיו אני היא הזקוקה לתשועה.

אני נתונה בסכנת מוות. חום עלי ועל בני משפחתי והצילני!

עקבתי אחר תנועת ידו של הקצין הדרוזי.

לא יאומן. הוא משך ידו בחזרה והיא ריקה. הוא לא מצא את המסמך!

מיד התאוששתי ושבתי והזדקפתי.

אזרתי עוז והטחתי בפניהם האשמות, על כי אין הם חדלים להטריד אשה מטופלים בילדים. נכנסים כך, ללא הודעה מוקדמת וללא דפיקה בדלת, ישר לחדר שינה של אשה אחרי לידה, "וכל זה כשאני צריכה לטפל בתינוק!"

דברי רק הרתיחו את דמו של הקצין הזה.

"היכן הסתרת את המסמך שזה עתה החזקת בידך!", צעק.

מובן שהכחשתי הכל.

הקצין ציווה על החיילים להפוך את הכל בבית ולחפש עד שיימצא אותו מסמך. החיילים חיפשו בכל החדרים.

הפעם לא היה איכפת לי שיהפכו את הכל בכל מקום סביב, ובלבד שיניחו לחיתולים, אך הקצין לא ויתר. הוא קרא לאחד החיילים וביקשו לחפש במדפי הארונית ובערימת החיתולים שעליה.

אם קודם לכן התאוששתי קצת, הרי שעכשיו שוב ראיתי את המוות לנגד עיני ושוב הפניתי מבטים אל השמים מבעד לחלון.

החייל הממושמע חיפש, הפך את כל אשר על המדפים וזרק את החיתולים על הרצפה.

למזלי, עד כמה שהדבר נראה תמוה גם הפעם, לא נמצא המסמך.

עתה בא עלי איום נוסף מכיוון שלא שיערתי.

המוכתר שישב שקט על המיטה, פתח את פיו. בתום לבו רצה להפגין את רגישותו למצבי כיולדת, ופנה לאותו חייל בדברים אלה:

"יא חביבי, יא עיני, אינך רואה שהגברת חלשה ומותשת מהלידה ומהטיפול בתינוק? אנא, התחשב במצבה והחזר את כל החיתולים למקומם..."

רציתי לומר לאותו מוכתר 'אביר' שישתוק, שלא צריך טובות כאלה, אך במצב שבו הייתי נתונה, כאשר קצין הבולשת נמצא לידו, לא העזתי לומר דבר. נשימתי נעצרה. חשבתי לעצמי: פעמיים חיפשו בחיתולים ולא מצאו את המסמך, על אף רשעותם. עכשיו, כאשר החייל נשמע לקולו של המוכתר ה'צדיק' וניגש להרים את החיתולים, הכל נראה אבוד. שוב חשתי את אימת הגרדום. אכן, צדק מי שאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות...

אלא שהחייל היה כנראה יותר עצל מאשר אביר. הוא אסף בשתי ידיו את החיתולים, והטיל אותם כמו שהם ללא סדר על משטח הארונית, כמעט באותו מצב שהיו על הרצפה. המסמך לא נראה ומקום הימצאו נשאר תעלומה גם בעיני.

שוב יכולתי לנשום לרווחה.

למרות שלא מצאו את המסמך, קצין הבולשת עדיין היה בטוח שהוא קיים.

הוא השתולל מזעם ולא חדל לצעוק: "איפה הנחת את המסמך הארור הזה?"

הבנתי שהיתה כאן הלשנה, אך לא ידעתי מה מקורה.

כשראיתי שהעלו חרס בחיפושיהם התעשתתי, והשבתי לו בצעקות: "התביישו לכם! כך אתם באים אל אשה תמימה ומתנהגים בגסות? כל כך הרבה חיילים עם כל האקדחים האלה – אין פחד אלוהים בלבכם?"

נראה שצעקותי לא עשו עליהם כל רושם.

הם ציוו עלי להתלוות אליהם לחקירה, ואני השבתי להם:

"לא מצאתם אצלי דבר ואין לכם זכות להסיענו כמו פושעת. אני חפה מפשע ואינני פוחדת מהחקירות שלכם. אני אשכור מונית ואגיע אליכם בכוחות עצמי, אבל לפני כן אני צריכה לרחוץ ולהיניק את התינוק".

הם לא ידעו שאך לפני שעה הינקתי ורחצתי את דוד.

"בסדר, אבל מהר!" אמר קצין הבולשת, כשאנשיו מביטים בי, ממתינים לפקודתו הבאה.

בפסק הזמן הזה אוכל לחשוב על המהלכים הבאים.

"תתביישו לכם!" הטחתי בפניהם, "אני אשה צנועה ואינני מוכנה שגברים זרים יתבוננו בי כשאני מיניקה. אולי תגלו מעט יחס אנושי ותתנו לי לפחות להיניק את תינוקי בפרטיות?"

הקצין וחייליו נכנסו לאחד החדרים הפנימיים.

עכשיו, כשלא יכלו לראות אותי, סקרנותי גברה, ותחבתי את ידי מתחת לערימת החיתולים. לפתע היד רעדה. החזקתי במסמך...

רעדתי כולי. תחילה הוצאתי את המסמך הזה ממקומו, שמא יעלה על דעתם לשוב ולחפש שם לפני צאתם, ותחבתי אותו בחזייתי.

קולו של הקצין קרא לי: "נו, הזדרזי, או שאנו באים ולוקחים אותך בכוח.

עדיין לא סיימת?"

"אינכם מצפים שאצא בחלוק בית", צעקתי חזרה, "תנו לי לפחות שהות של עשר דקות להתלבש".

לא יותר משתי דקות!" אמר הקצין נחרצות.

חשבתי שעכשיו אצליח לטפל בעניין בשקט. את הדלת אני יכולה לנעול ואת 'שתי הדקות' אפשר להאריך. ניגשתי לחדר האמבטיה כמי שחייבת להתרחץ, ושמתי את המסמך במקום סתר מעל החלון, מקום שהיה מוכר לעידה העוזרת. שבתי לחדרי, נעלתי את הדלת מאחורי ולבשתי שמלה פרחונית ירוקה, קצרת שרוולים.

לאחר מכן קראתי לעידה ורמזתי לה על מקום המסמך, ובזמן שאני נותנת לה הוראות על אשר עליה לעשות בהיעדרי, בכל הנוגע לטיפול בבית ובתינוק, הבלעתי לה דברים שמהם הבינה כי אם לא אחזור תוך שעתיים, עליה למסור את המסמך לידיו של אבו-ז'ק.

יצאתי מהבניין וראיתי חיילים שומרים על הכניסה ומסביב לבית.

היתה לי עוד סיבה לדאגה: בבואם יצא סלימאן במרוצה. מה קרה אז? הרי הבית מוקף ולבטח עצרו אותו, חשבתי. קשה לדעת כיצד ינהג בחקירה. גם אם לא יישבר, מובן שיגלו שהוא בא ממרחק ללא סיבה מתקבלת על הדעת. הוא גבר, עליו לא יחוסו וסביר להניח שיענו אותו קשה. הייתי אז עדיין תמימה. לא העליתי על דעתי כי בלבם של החוקרים האלה אין רחמים גם על נשים.

רק כעבור זמן, כאשר חודש הקשר, התברר שסלימאן נהג בחוכמה והצליח לחמוק. הוא עלה במדרגות והמתין על הגג, עד אשר נוכח שהוסרו המשמרות מסביב.

בצאתי עצרתי מונית ונסעתי למטה הבולשת, כשמלפני ומאחורי ליווי של שתי ניידות משטרה.

הפעם החקירה היתה קשה, הם ידעו שהיה מסמך, ורצו לאלצני לגלות להם היכן הסתרתיו.

כהרגלם, פתחו בדברי נועם: "אום-אברהים, הביני שאין לנו כל עניין לפגוע בך. אנחנו יודעים הכל אודותייך. אנחנו מעריכים את אשר את עושה למען עמך וארצך. הבעיה היא שישנם בקרבנו אנשים שבוגדים בארצם ומסייעים לכם. אם רק תמסרי לנו למי נועד המסמך שהגיע לידך, תוכלי לשוב לביתך בשלום ולא נטריד אותך יותר. ולא – דעי לך שיש בידינו הוכחות למכביר על פעילותך. כמה וכמה אנשים העובדים איתך כבר פתחו את הפה וסיפרו הכל אודותייך, כך שאין טעם להסתיר. יש לנו חומר כדי לשלחך למאסר לכל ימי חייך, אם לא לגרוע מזה... ואולם – אם רק תשתפי עימנו פעולה לא יאונה לך כל רע. חייך יינצלו ותוכלי לשוב לעיסוקייך ולא נטרידך עוד. להיפך: אנחנו נעזור לך ככל שתצטרכי. איננו דורשים הרבה. כל שברצוננו לדעת: למי נועד המסמך הזה..."

"את יודעת מה", המשיך הקצין אחרי שהות מה, "לא נקשה עלייך. אל תמסרי לנו שמות. גם כך אנחנו יודעים מי עובד איתך. רק ספרי לי איפה הסתרת את המסמך... או שתמסריהו לידינו וניפרד בידידות".

"אתם בוודאי טועים", אמרתי. "לי אין קשר עם המדינה הציונית, אינני מכירה אנשים העוסקים בדברים כאלה ואין לי כל מושג על מסמך המצוי רק בדמיונכם. בבקשה, תנו לי לחיות את חיי בשקט ועזבוני לנפשי".

כשנוכחו לדעת שלא יצליחו להוציא מפי סודות בחקירה 'רכה', עברו לאיומים.

חקרו אותי שלוש-עשרה שעות ארוכות ומתישות, משעה אחת בצהריים עד לשתיים אחר חצות, ולא הצליחו להוציא מפי דבר בשאלותיהם ובאיומיהם. עמדתי איתנה והכחשתי הכל.

משהתאחרה השעה, חשבתי לתומי שבהיותי אשה לא יפגעו בגופי. סביר להניח שישנם חוקים בינלאומיים כאלה שהם אינם רשאים להפר. ואם כך – מה כבר יכול להיות? שיוסיפו לאיים ולקלל ככל העולה על רוחם... אולם עד מהרה חשתי על בשרי עד כמה טעיתי. החקירה עברה לפסים אלימים. החוקר שב והפנה אלי שאלה, ואני – עומדת על שלי ומכחישה.

החוקר קד קלות בראשו לעבר אחד משני החיילים שלצדי, ולפתע אותו חייל הרים את רובהו והלם בו בחוזקה בפני.

ראיתי כוכבים מכאב, אך אני בשלי: "אינני מבינה על מה אתם מדברים". וכך, על כל שאלה באה הכחשה, ועל כל הכחשה עוד מהלומה בקת הרובה. ראשי הסתחרר. כמעט והתעלפתי.

הם המתינו דקות אחדות עד שהתאוששתי.

קיוויתי שזהו זה, אך הם, בהיווכחם שגם המהלומות לא הועילו, המשיכו בחקירה אכזרית יותר, בתוספת כוויות סיגריות על זרועותי, על רגלי, על הפנים – כל חלקי גופי החשופים היוו מטרה לאותם עינויים צורבים. הכאבים היו עזים, אך למרות שרציתי לזעוק עד לב השמים, אזרתי את כל כוחות הנפש ונצרתי את לשוני. הם לא הצליחו להוציא מפי דבר על פעילותי. הם קיללו ואני השבתי להם בגידופים ובקללות מתאימות שדליתי מאוצר השפה הערבית.

"תתביישו לכם!" חזרתי והטחתי בפניהם. "רק אנשים שפלים ומוגי לב שאינם מעזים להתמודד עם גברים, מסוגלים לפגוע באכזריות כזאת באשה חסרת אונים. אבל דעו לכם שאנחנו לא לבד בעולם הזה. יש אלוהים בשמים, שרואה הכל ויודע גם להעניש".

הם נואשו והירפו רק לאחר שהם עצמם התעייפו.

השעה היתה ארבע לפנות בוקר כאשר הניחו לי ושחררוני.

מאז ועד היום הזה, כשאני נזכרת כיצד הרגשתי ברגע ההוא, כאשר החזקתי בידי את המסמך ההוא שם, מתחת לחיתולים, עובר בי רטט מצמרר.

מבירורים שעשיתי, גיליתי שהסורים היו אלה שהשיגו מידע על פעילותי. הם דרשו משלטונות לבנון לחקור אודות מעשי.

באותה עת חלו הפוגות בפעילותי. עקב המעקבים והחיפושים התכופים בביתי, הוחלט להגביר את אמצעי הזהירות ולהימנע במידת האפשר מקשרים מסוימים עם האנשים שסיפקו לי מידע בעל ערך.

גם הפעילות בהברחת עולים ירדה במידה רבה. מספר העולים מסוריה הלך וקטן. מספר היהודים שנותרו שם הצטמצם, ולמעטים שנשארו היה קשה לצאת.

השלטונות בסוריה הטילו פיקוח כבד על היהודים. יהודים שביקשו לצאת את המדינה כתיירים היו חייבים מעתה לשלם ערבות בסכומי עתק, כך שבמידה ולא יחזרו יוחרם כמעט כל רכושם. מרבית המבריחים מסוריה נעצרו, והגבולות בין סוריה ללבנון נחסמו כמעט לחלוטין. קבוצה של יהודים מקמישלי, שניסו לעבור דרך הגבול הטורקי, נתפסה, ועונתה באכזריות.

המאורעות בעולם הערבי רדפו זה את זה. בד בבד עם התגברות השפעתה של סוריה בחוגי השלטון בלבנון, התרחשו במצרים דברים שהתסיסו את המזרח התיכון כולו בגלי לאומנות גוברים ומאיימים.

מהפכת הקצינים המצריים התבססה. הכת השלטת במצרים לא הסתפקה בהדחתו של פארוק והכתרת הגנרל נג'יב כנשיא. כעבור זמן, הדיח הקולונל גמאל עבדול נאצר את הגנרל נגיב והשתלט על ארץ הנילוס.

שמו של הרודן המצרי גמאל עבדול נאצר נישא על גלי התלהבותם של המוני ערבים במזרח התיכון כולו, בשל אישיותו שעוררה הערצה ומעשיו נגד מעצמות גדולות. הוא הפנה עורף למערב, יצר קשרים עם ברית-המועצות, שהיתה נתונה במלחמה קרה עם המעצמות המערביות והמשטרים הדמוקרטיים, וקיבל ממנה סיוע רב ערך.

מעצמת העל הקומוניסטית סיפקה למצרים כמויות גדולות של נשק והקימה עבורה את הסכר הגבוה באסואן, מפעל הנדסי עצום לאגירת מי הנילוס.

נאצר גירש את האנגלים מבסיסיהם במצרים והלאים את תעלת סואץ, שעד אז היתה נתונה לשליטת בריטניה. הוא חתר תחת המשטרים הערבים שהיו כפופים לאנגלים, תמך במרד נגד הצרפתים באלג'יריה, ולא חדל מלהסית נגד ישראל והיהודים.

ההסתה לא היתה רק מילולית. משטרו של נאצר אירגן כנופיות פלשתיניות שהסתננו, פשטו על יישובים במדינת ישראל ורצחו יהודים רבים. ישראל הגיבה בפשיטות מעבר לגבול וביצעה פעולות תגמול.

כאשר נוכחו היהודים בישראל, שלא די בפעולות תגמול כדי לעצור את מעשי הרצח בגבולות שאינם ניתנים להגנה, ובאותה עת גינו במסדרונות האו"ם ובבית הלבן את היהודים ואיימו בסנקציות, הישראלים איבדו את סבלנותם. הם קשרו קשר עם צרפת ואנגליה, שנכוו קשה מפעולותיו של נאצר, ובגיבויין יצאו למסע מלחמתי נגד מצרים. במסע זה, שנקרא בשם מבצע קדש או מבצע סיני, הצליחו כוחות ישראל לכבוש כמעט את כל שטחי סיני והתקרבו לתעלת סואץ תוך פחות מארבעה ימים. הצבא המצרי החמוש במיטב הנשק הסובייטי הובס.

האנגלים והצרפתים שלחו יחידות שכבשו את תעלת סואץ.

גם ברית המועצות, בעלת בריתה של מצרים, וגם ארה"ב, שלא היתה בסוד ההתקפות על מצרים, איימו על המעצמות שכבשו את התעלה ואילצו אותן לפנותה.

לאחר מכן באו גם איומים מבריה"מ ומארה"ב על מדינת ישראל, וממשלת בן-גוריון נכנעה ללחצים וצבא ישראל נסוג מסיני ומעזה.

יציאת שתי מעצמות המערב משטחה של מצרים ופינוי צה"ל מסיני, הגבירו את ההערצה לנאצר בעולם הערבי. הוא הפך לאליל שתמונותיו קישטו כמעט כל בית ערבי, ובחוצות הערים התנוססה תמונתו במרבית בתי העסק ועל לוחות המודעות.

שמחת הבר-מצווה של אייזיק, בסוף שנת 1957, היתה כפולה ומכופלת. מאחר ולא יכולנו להיות נוכחים בחגיגת הבר-מצווה של ברטי ושל מאיר, זכה אייזיק לכל מה שחסר אצל אחיו הגדולים. היו שלושה ימי משתה ושמחה למן הבוקר שבו הניח לראשונה את התפילין ועד יום השבת שבו החגיגות הגיעו לשיאן. השירים והכיבודים גאו וכל הסביבה עלזה. התרגשות גדולה במיוחד היתה ברגע העלייה לתורה. מעזרת הנשים המטירו כמויות אדירות של סוכריות והושמעו 'זיג'לוטים' (יללות שמחה עפ"י מסורת עדות המזרח). שיא השמחה היה בסעודת השבת, כאשר חתן הבר-מצווה השמיע את הדרשה וכל החוגגים הריעו אחריו בהתלהבות.

ההסתה נגד היהודים ליבתה גם את השנאה שהיתה אצורה בקרב האוכלוסיה המוסלמית-סונית והפלשתינית בלבנון, והלכו ותכפו ההפגנות והאיומים נגד היהודים המתגוררים בוואדי אבו-ג'מיל.

בשנת 1958, הכריזו מנהיגים מוסלמים, שהיו מושפעים מהתמיכה הגוברת במצרים של נאצר, על שביתה כללית בלבנון, שכתוצאה ממנה פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין המוסלמים לבין הנוצרים.

כוחות של מיליציות מוסלמיות ונוצריות חמושות התארגנו ולחמו אלה באלה. דם ניגר בחוצות הערים.

אנשים משתי העדות נחטפו ונרצחו באכזריות בידי יריביהם. בין המסמכים שהגיעו לידי ראיתי צילומים מעוררי פלצות של איברי אדם כרותים.

מלאך המוות קרב ואיים גם עלינו.

אנשים ברובע היהודי הוזהרו שאם לא יכינו סכומי כסף גדולים תוך פרק זמן קצר למען ה'אומה', ילדיהם ייחטפו ויטופלו בידי לוחמי המיליציה האיסלאמית.

ביום הכיפורים תשי"ח, בשעת תפילת נעילה. שעה שהמוני בית ישראל מותשים מהצום ופונים השמיימה, מצפים לקול השופר המבשר על סיום התענית, הגישו לאוזנינו קולות מקפיאי דם מכיוון הכניסות לוואדי בדרך באב-אדריס וג'ורג' פיקו.

שונאינו ידעו שבשעה הרת גורל זו אנו מכונסים בבית הכנסת, גופינו חלושים ואין אנו ערוכים להתגוננות מפניהם. איש מאתנו לא העלה על דעתו שהם יתגרו באלוהינו ויחרפו את קדושת היום.

הם הפתיעו ובאו. נשמעו קולות ירי, ואבנים התעופפו לעבר משכנות היהודים. שלושה טנקים שעמדו לרשות ההמונים המשולהבים קרבו לבית הספר 'אליאנס' ולבית הכנסת 'מגן-אברהם.' הקריאות להרג ביהודים גברו, ובחלל האוויר הדהדה הסיסמה שנשמעה בארץ-ישראל בימי פרעות הדמים בתרפ"ט: "עליהום! עליהום! פלשתין בלאדנה ואליהוד כלאבנה" (פלשתין ארצנו והיהודים כלבינו).

בחורי 'מכבי' מיהרו להוציא את אקדחיהם ממחסני הסתר.

חמושים באקדחים ומצויידים בבקבוקי תבערה עמדו ה'מכבים' מאחורי הגדרות ובכניסות לבתים, כשהם מוכנים להקריב את חייהם בהגנה על יהודי הרובע. ברגע האחרון, ממש לפני שאירע טבח נורא ביהודים, הופיעו פלוגות משטרה, שעצרו והדפו את ההמונים המשולהבים, והכריזו על עוצר.

למזלנו, לא היו כל נפגעים מהתקפותיהם הישירות של המפגינים, אך יהודי לקה בלבו עוד בבית-הכנסת והתמוטט. הוזעקו רופאים והוא נלקח למרפאה לטיפול נמרץ. ימים אחדים שכב שם ללא הכרה, עד שהמוות הכריעו והוא מסר את נשמתו לבורא.

כדי להגיע לבית-הקברות לקבור את המת, היה צריך לעבור קטע מרובע הבאסטה המאוכלס מוסלמים.

השלטונות אסרו להספיד את המת בחצר בית-הכנסת וכן החליטו למנוע את ההלוויה, בטענה שכל התקהלות מהווה סיכון ביטחוני.

הופעלו לחצים. בערב חג הסוכות הובהר לנציגי השלטון שעל פי דיני ישראל לא ניתן להלין את המת - והחג קרב.

בסופו של דבר הותרה הלוויה מצומצמת. רק עשרה אנשי חברה קדישא הורשו ללוות ולקבור את המנוח – שיספיקו להשלים מניין. גם על בני משפחת המת אסרו השלטונות ללוות את יקירם. ברגע האחרון הותר גם למוכתר להצטרף למסע ההלוויה.

נכנס החג, נכנסה שעת העוצר הלילי, והמלווים לא שבו.

נשות המלווים נתקפו חרדה לגורל יקיריהן. הן המתינו בחוץ וסירבו להישמע לקריאות אנשי המשטרה להיכנס לבתים. הנשים הודיעו שלא ייכנסו עד אשר הבעלים, שיצאו באישור המשטרה, ישובו הביתה.

חלפו שעות הליל, השחר הפציע, ואין כל סימן מהנעדרים.

קמה מהומה. האנשים ברובע היו נבוכים ומפוחדים. טענו שהגענו למצב שלחיים לא נותנים לחיות ולמתים לא נותנים למות בכבוד.

אנשי המשטרה שבוואדי לא ידעו להשיב לשאלות. לא היה להם מושג על מקום הימצאם של הנעדרים. עלה חשש שמא האנשים נחטפו בידי אנשי מיליציות עויינים.

בתוך כל המהומה הזאת, הופנו אלי עיני נשות החטופים, אך ארבעה מעסקני הקהילה הזדרזו והודיעו שיש להם קשרים עם האנשים המתאימים, והבטיחו שתוך זמן קצר יביאו לשובם של הנעדרים.

אחד מהארבעה הכיר שרים חשובים, אחר ידע לאסוף כסף כדי לשחד פקידים גבוהים ושני האחרים טענו שהם מיודדים עם קציני בולשת חשובים או מפקדי מיליציות השולטים בשטח.

אני שתקתי ופרשתי לביתי. ידעתי שארבעת העסקנים הללו מחפשים להם תהילת שווא של מתירי אסורים. בבית יכולתי לחשוב בבהירות ואימצתי מוחי למצוא דרך להגיע לחוטפי הנעדרים.

כפי שציפיתי, אותם עסקנים שבו בידיים ריקות ותעלומת הנעדרים נותרה בעינה; וכפי שהיה צפוי, באו אלי הנשים, ואחריהן נגררו עשרות ילדיהן. הם הציפו את הבית, הקיפו אותי והתנפלו עלי בתחנונים:

"יא אום-אברהים, יא חביבתי, אוי לנו למה שהגענו. דחילק, שאנחנו נלך כפרה על ילדייך... רק את יכולה לעזור. חוסי על המסכנים, עשי משהו לפני שהם יהרגו לנו אותם. את מכירה את כל הגדולים בלבנון, את אשה טובה... שהאלוהים יגמול לך כל טוב... עשי עמנו חסד – דברי עם מי שצריך... אנחנו סומכים עלייך..."

כמה מהן קוננו ומשכו בשערות ראשיהן, סטרו על לחייהן וייללו, אחרות נישקו את ידי. היו שהשפילו עצמן וביקשו לנשק את רגלי

יותר כבר לא יכולתי לשאת. חשתי שאני נחנקת. צעקתי והשתקתי אותן.

היו ביניהן כמה נשים טובות שהערכתי, אך היו גם כמה עלובות נפש שרציתי לומר להן: איפה אתן ואיפה אני. רק אתמול ריכלתן עלי ועל הקשרים שלי עם גדולי המדינה – דעו לכן שפרט לבעלי לא היו לי מעולם אותם קשרים מלוכלכים שיש לכן בראש, אף לא עם גבר אחד... עכשיו אתן מנשקות לי את הידיים ובאות אליי בתחנונים שאפעיל את הקשרים שלי למענכן... אבל נצרתי את הדברים בלבי וחסתי עליהן.

שובו לבתיכן ואבדוק מה ניתן לעשות", אמרתי. "אינני קוסמת ואינני יכולה להבטיח דבר. אני מכירה כמה אנשים ואבדוק אם אוכל להיעזר בהם. לכו עכשיו הביתה, אני צריכה שקט כדי לחשוב מה ניתן לעשות".

כולן השתתקו לרגע. הן ראו שאני מתבוננת בהן בחומרה, ויצאו תוך שהן מרעיפות עלי ברכות על טוב לבי, כהרגלן, כשהן צריכות את עזרתי.

התקשרתי למטה הבולשת בסראיה וביקשתי את רב פקד אסעד, מפקד הבולשת באזור, דרוזי שלאחרונה יצרתי עימו קשרי עבודה. סיפרתי לו בקצרה את קורות הלוויה האומללה.

הוא ביקשני להמתין על הקו. המתנתי כעשר דקות, עד אשר שמעתי אותו מודיע: "אום-אברהים, יש מי שיכול לעזור לך. זה לא בטלפון. אני אשלח אלייך חייל עם ג'יפ והוא יביאך אל האדם הנכון".

ירדתי למטה להמתין לג'יפ, ושמעתי את קולות הנשים ההומות והמקוננות.

מצאתי אותן עומדות בפתח הבית. הן המתינו בציפייה שאצא ואשיב להן את בעליהן. אמרו לי שאני תקוותן האחרונה. היה איתן גם אחד העסקנים שכשלו, אותו שכן נוכל, שבזמנו הזמין את אנשי המשטרה החשאית לבלוש אחר מעשי ממרפסת ביתו.

הג'יפ הופיע והחייל עזר לי לעלות לתוכו. גם אותו שכן דחק עצמו ואמר לעלות על הג'יפ. כפי הנראה רצה להופיע כמי שבזכותו פודים את החטופים ושאף לגבות לעצמו את הכבוד האבוד והתהילה הצפויה.

חייל דחף וסילק אותו מהג'יפ. "יש לי פקודה להביא אך ורק את אום-אברהים. רק אותה", אמר נחרצות.

הוא סירב להשלים עם המצב וקרא לי לרדת. "שלא תעזי לנסוע איתו", אמר, אך כשראה שאני מתעלמת ממנו, הוא דיבר בגסות והטיח בפני: "אם לא תרדי מהג'יפ אנחנו לא נהיה אחראים לגורלך. דעי לך שאף אחד כאן לא ייתן בך אמון ולא תצליחי לגבות אף לא פרוטה שחוקה כדי לפדות את האנשים"...

נסענו ושאלתי את עצמי מדוע האיש אינו מניח לי. הרי הוא עצמו נכשל בניסיונותיו ובקשריו המפוקפקים עם כמה אנשי בולשת. אולי בנוסף לתהילה המפוקפקת של 'פודים שבויים' חשב שיש פה הזדמנות ליטול איזשהו 'מעשר' מסכומי הכופר, שלפי הבנתו ייגבה לפדיון החטופים.

התביישתי בפני החייל שהסיעני. מה הוא יחשוב?

הגענו למטה המשטרה בסראיה באזור ה'בורג' (מרכז העיר).

החייל הציגני בפני קפטן שעאר עפיף, שהקביל את פני בברכת 'אהלן וסהלן' והתקשר למישהו.

לאחר מכן רמז לי לצאת עימו החוצה. הוא לא רצה שאחרים ישמעו את אשר יש לו לומר לי.

הלילה ירד. המראה לא היה מלבב. ברחוב המחשיך נראו אנשי מיליציות רבים חמושים בכלי משחית. בסביבה נשמעו כל הזמן קולות ירי. לבי לא היה רגוע.

"דיברתי עם מפקד המיליציות המוסלמיות. האיש הזה אחראי לחטיפות שאירעו לאחרונה", אמר.

חלחלה אחזתני. לנגד עיני עלו תמונות הזוועה של גופות חטופים שראיתי.

"ובכן, אני שולח אותך עם אחד מאנשי לבית המרקחת סעאדה באיזור הבאסטה. לשם יגיעו אבו-מוסטפה, הוא האיש הקובע את גורל החטופים. הוא מפקד המיליציות המוסלמיות באזור ביירות".

שוטר הסיעני ללב האיזור המוסלמי בבאסטה. המראה שבדרך היה נורא. חשכה מוחלטת. פנסי הרחוב כבויים. פה ושם ראיתי חלונות ראווה מנותצים. בתוך החושך ניתן היה להבחין בצלליותיהן של קבוצות של אנשים חמושים שהיו פזורים ומתגודדים בצדי הדרך. לאורם החיוור של פנסי יד, שכמה מהאנשים החזיקו בידיהם, ניתן היה להבחין בנושאי נשק, המכוונים לעברנו מקלעונים, אצבעותיהם דרוכות ללחיצה על ההדק. השוטר שהסיעני האט את נסיעתו. ככל שהתקרבנו אליהם הלך וגבר קצב הלמות לבי. הנהג השמיע להם מילות ברכה ועידוד, והמשיך בנסיעה. כך היה עלינו להיעצר לפני כמה מחסומים. אנשי המיליציות האירו על פנינו בפנסיהם והנהג הזדהה והבהיר כי אבו-מוסטפה מצפה לפוגשנו. כל הזמן הזה נשמעו קולות ירי בסביבה. במגרש שחלפנו על פניו ראינו אנשים מתאמנים ויורים באוויר.

עד שהגענו לבית-המרקחת סעאדה כמעט שפרחה נשמתי.

נכנסתי לבית-המרקחת ונדהמתי. המקום שימש בעת ההיא גם כתחנת עזרה ראשונה והיה מלא בפצועים. חלקם שכבו על מזרנים או על אלונקות שפוזרו על הרצפה והיו כמה ששכבו על מיטות ברזל.

כל כמה דקות הופיעו אנשים חמושים במקלעונים ובאשפות רימוני יד שנקשרו למותניהם, נושאים איתם אלונקה ועליה פצוע נוסף.

דם רב ניגר על הרצפה. אנשי רפואה בחלוקים שהיו פעם לבנים ועכשיו חמוצים בכתמי דם גדולים, חבשו את הפצונים.

הפצועים נאנקו וקוננו על סבלם. חלקם היו חבושים והמתינו להסעה לבית-החולים, ואחרים נאלצו להתפתל ממכאוביהם ולהמתין לתורם, עד שהחובשים שידיהם מלאות עבודה יתפנו לטפל בפצעיהם. כמה מקרובי משפחותיהם הגיעו למקום כשהם מתייפחים ומייללים.

היו שהתבוננו בי בתמיהה. הסטתי עיני במבוכה, נדחקת לאחת הפינות. חששתי להתבלט.

ראיתי גבר נאה, גבוה וחסון, כנראה בתחילת שנות הארבעים לחייו, לבוש חליפה הדורה ולה עניבה תואמת. הוא נכנס פעמיים והתבונן סביב. אנשים התייחסו אליו ביראת כבוד. כמה שומרים התמתחו והצדיעו לפניו. אני השתדלתי לחמוק מעיניו. חשבתי שהוא בעל בית-המרקחת או רופא מכובד שבא לפקח על עבודת החובשים. לא העליתי על דעתי שזהו האניש שאותו אני צריכה לפגוש. בעיני רוחי נדמה היה לי שאותו אבו-מוסטפה צריך להיראות עז פנים וקשוח, לבוש מדי קרב וחמוש מכף רגל ועד ראש.

האיש נכנס בשלישית. שעה שמרבית הפצועים כבר פונו, מבטו פגש במבטי. הוא בא לקראתי, ואני הקדמתי ושאלתי בקול רפה" "אבו-מוסטפה?"

הוא השיב בחיוב ואמר שבא לראותני. קפטן שעאר עפיף דיבר עימו אודותי. לאחר לחיצת ידיים, אמרתי לו שבאתי אליו לאחר ששמעתי שבעזרתו ניתן יהיה לפתור את בעיית היעלמותם של אחד-עשר מתושבי ואדי אבו-ג'מיל, אשר יצאו לתומם ללוות את המת ולקבור אותו כדין.

"ואת דואגת לגורלם עד כי סיכנת את חייך ובאת למקום הזה? כל הכבוד! לא ראיתי גברים רבים שיעזו לעשות את אשר את עושה; וכפי שני רואה, את אפילו אשה!"

מה אשיב לו? הרהרתי מעט ולבסוף אמרתי: "אל תפריז במחמאות. לא באתי לכאן כאשה ולא כגיבורה. האנשים שנחטפו הם חפים מפשע. הם בסך הכל רצו לקיים חובה אנושית ולקבור מת. הם לא הרעו לאיש. צריך להשיבם לחיק בני משפחותיהם הדואגים להם, ועל כן מצאתי לנכון לבוא אליך".

"אכן ידעת אל מי לבוא. האנשים נמצאים תחת חסותי. אם את אומרת שהם חפים מפשע, כנראה שאנשי טעו כאשר עצרו אותם. הם ישוחררו".

"בינתיים", המשיך, "אשמח אם תתלווי אלי. הבטחתי לאמי לבקרה והיא ממתינה לי. היא אשה טובה ואני סמוך ובטוח שגם את לא תצטערי להכיר אותה".

הלכתי בעקבותיו בסמטאות צרות וחשוכות, בסבך כוכים טחובים. אימה אפפה אותי בחשכה שמסביב. התקשיתי לנשום. 'ניחוחות' של טחב נמהלו בצחנת מי ביוב של צינורות בקועים ושל אשפה שהיתה מושלכת שם. במשכנות דלת העם נקראו מרבית הגברים לדגל המיליציה, ודעתם לא היתה נתונה ל'קטנות' כגון טיפול במפגעים כאלה.

צעקות-פקודות של מפקדי היחידות סביב והדים של קולות ירי מאיימים שנשמעו מפעם לפעם החרידו את הדממה. פה ושם נראו בתוך האפלה דמויותיהם של אנשים חמושים, מהלכים בצעדים איטיים או עומדים בזקיפות על המשמר באחת הפינות.

נכנסנו לתוך אחת החצרות, כשהידיים מגששות באפלה לפני כל צעד. נדמה היה לי שהנה, בצעד הבא, אמעד לתהומותיו של איזה בור שבוודאי נמצא בדרכנו. לפתע זעזעה את עצבי המתוחים יללת חתול שקיפץ מעל לגדר סמוכה.

נשאתי עיני למעלה וראיתי כוכבים נוצצים משלחים אלי קרני אור זעירות ברקיע האפל. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" אמרתי בלבי.

אבו-מוסטפה פנה אלי ושאל: "את פוחדת?"

"אני? הרי אתה ידידו של קפטן עפיף והידידים של ידידי הם גם ידידי. ממה אם כן יש לי לחשוש!"

בצאתנו מאותה חצר דילגנו על כמה גדרות נמוכים, עקפנו שני בתים כשאבו-מוסטפה מחזיק בזרועי לבל אמעד, ונעצרנו ליד צריפון עץ.

"האנשים שלך נמצאים כאן בפנים", לחש אבו-מוסטפה והוסיף:

אני אראה לך אותם מבעד לחלון, אך את אל תאמרי מלה. אינני מעוניין שברגע זה יבחינו בך. רק שתראי ותיווכחי ששלום להם".

הוא הסיט מעט יריעה שחורה שכיסתה את החלון וקרא לי להציץ.

ראיתי אותם. הם ישבו על שרפרפים נמוכים ונראו מפוחדים לאורו החיוור של נר דולק. לא יכולתי לשמוע את כל אשר לחשו בינם לבינם, אולם שמעתי קטעי משפטים שמהם הבנתי, שהם חוששים שסופם קרוב ובני משפחתם לא יודעים על גורלם. לא נראו עליהם כל סימני מכות או סימנים כלשהם של התעללות גופנית אחרת.

על הרצפה היתה פרושה מפה ועליה לחם, גבינה וזיתים. בצד היה כד מים. אבו-מוסטפה שב וחסם את החלון ואמר: "עכשיו ראית אותם. אנשי לא נגעו בהם לרעה".

הוא קרא בשמו של מישהו, וכאילו מתוך האדמה צץ צמד דמויות של אנשים ומקלות בידיהם. כנראה שהיו שם כל הזמן ההוא, במרחק פחות ממטר אחד ממני, אף כי לא יכולתי לראותם באפה שמסביב.

השניים התייצבו לפנינו והצדיעו.

אבו-מוסטפה אמר לאחד מהם, שייגש לאדם מסוים ויבקש ממנו להכין משאית עבור כל הכלואים בצריף, ולהובילם תוך שעה לבית המרקחת של סעאדה. שם ימתינו לו לקראת שחרורם.

יצאנו מאותו מבוך של חצרות ועשינו עוד כברת דרך בסמטאות האפלות, עד שנכנסנו לתוך אחד הבתים. עלינו קומה אחת במדרגות צרות. אבו-מוסטפה נקש בדלת עץ אפורה, ופתחה מבלי להמתין לתשובה, תוך שהוא מכריז: "יאממה, הי ג'ינה!" (אמא, הנה באנו).

בפנים, לאור שתי עששיות נפט דולקות ראיתי אשה קטנה באה בשנים. שערה מדולדל ולבן כפתיתי שלג. קשה להאמין שהיא אמו של גדול הממדים הזה, אבו-מוסטפה.

היא פנתה לבנה בגערה, שהיא מצפה לבואו כבר שעה ארוכה.

נדהמתי להיווכח עד כמה איש זה, שלו מייחסים כל כך הרבה חטיפות ומעשי רצח, מתפתל ומתבטל לפניה, כילד קטן שסרח.

אבו-מוסטפה הגבוה והחסון היה צריך להתכוף כמעט מלוא קומתו כדי לנשק את גב ידה ולהתנצל על האיחור.

"יאממה, הבאתי עמי אשה מופלאה. היא באה בעניינים הקשורים לקהילה היהודית שהיא מייצגת. הכירי אותה: זוהי אום-אברהים".

היא בירכה אותי בלבביות והתגלתה כאשה חביבה ומלאת חיוניות. היא דיברה בנעימות, בקול מתנגן וחברותי ואני הרגשתי פחות מאויימת.

"שאללה ישמור את אברהם שלך" בירכה אותי. "האם יש לך ילדים נוספים? שיחיו בברכת אללה כל יוצאי חלצייך".

כשהשבתי לה שהנני אם לשבעה ילדים, הביעה פליאתה שאני עוד מקדישה מזמני לטיפול בבעיות הציבור, ושאלה:

"האם מותר לי לדעת מהם הדברים החשובים שבגללם טרחת ובאת עד לכאן?"

לשמע דברי על האנשים שנעלמו לנו היא הקשתה: "האם חלק מהם קרובי משפחה שלך, שכל כך היה חשוב לך לעזוב בית עם ילדים ולבוא למקום שבו מתחוללת מלחמה מסוכנת?"

השבתי לה שאמנם אין לי קרובי משפחה בין מלווי המת, אלא שעל פי החינוך שקיבלתי מהורי אינני מסוגלת להתעלם ממצוקתם של בני אדם.

"אני אוספת תרומות עבור העניים, מבקרת חולים ודואגת שיקבלו טיפול רפואי נאות", הסברתי לה, "ודרך אגב, בראותי את פצועיכם נאנקים בבית המרקחת, בפעם הראשונה בחיי הצטערתי שלא למדתי את מלאכת הרפואה ולא יכולתי לעזור להם. על כל פנים, אז החלטתי לתרום לעזרת משפחותיהם. מובן מאליו שכאשר נודע לי שאחר-עשר מאנשי הקהילה שלנו נחטפו, ראיתי צורך להיחלץ לעזרתם".

"נחטפו? מה אני שומעת?" הפנתה לעבר בנה שאלה שנשמעה כגערה.

"היתה כאן טעות", השיב לה הבן בקול מתנצל. "האנשים שלי ראו זרים נכנסים לאזורנו לאחר שקיבלו הוראות מפורשות כיצד לנהוג. הם לא ידעו להבחין בין אנשים בעלי כוונות זדון לבין תמימי דרך הרוצים ללוות מת. כבר דאגתי שכולם ישוחררו בהקדם וישובו לחיק משפחותיהם".

"יא אבני, יא רוחי" (הוי בני, הוי נשמתי), אמרה לבנה. "כל אשר תאמר לך אום-אברהים שמע בקולה, ואללה יברך אותך בכל".

ולאחר מכן פנתה אלי: "את אשה טובה ואמיצה, היום קשה למצוא אנשים כמותך שאולי היו רק בימיו של הנביא מוחמד. אמרי לי, איך זה שלא פחדת לבוא אל בני למרות סכנות כאלו?"

"לא תח'אף מן האלי בח'אף רבו" (אל תתיירא מירא אלוהיו) השבתי לה, בהפנותי מבט לעבר בנה.

היא התמוגגה לשמע הדברים שאמרתי בזכות בנה כ'ירא אלוהיו', גם אבו-מוסטפא רווחה נחת מדברי וצחק.

האשה הקטנה מזגה מים לכוסות זכוכית שהניחה על השולחן, והעמידה ספלי חרסינה עם קפה שחור עבור שלושתנו.

התבוננתי סביבי. הדירה היתה אמנם מרוהטת בדלות, אך הכל נראה נקי, מטופח וסדור בטוב טעם.

השיחה התארכה כשעה, ונפרדתי מעל פניה בהבטחה שאשוב לבקרה.

שבנו לבית-המרקחת באותה דרך חתחתים.

ביקשתי להשאר ולהודיע לנשות החטופים על השחרור הקרוב, אך אבו-מוסטפה התנגד: "אני רוצה שכולם שם יופתעו ויראו כיצד את מביאה את החטופים חזרה לוואדי".

כך הוסעתי על הג'יפ, כשמאחורי המשאית ובתוכה כל החטופים, וכך הגענו לוואדי תוך השמעת צפירות ממושכות, כדי שתושבי הוואדי ישמעו, יתקהלו ויראו אותנו מביאים את הפדויים.

המפגש ריגש את כל הוואדי. המשפחות המאושרות היו עסוקות מאוד בחיבוקים ובדמעות גיל; רק שלוש נשים טרחו להודות לי. יתרן, כנראה, לא יכלו להתפנות ולהביע תודתן על כל אשר עשיתי למען יקיריהן.

לי היה למי להודות. במוצאי שבת של חול המועד, שמתי פעמי לעבר בית-מרקחת סעאדה, לאחר שביקשתי להודיע לאבו-מוסטפה שיש לי דברים אליו. פגשתי אותו ואמרתי לו שבאתי לשתי מטרות: ראשית, הוקסמתי מאמו האצילה ויש לי רצון עז לשוב ולפוגשה; שנית, נכנסתי לערוך קניות בחנות לכלי בית, והתפעלתי מסט של כלי אוכל מחרסינה. התפתיתי וקניתי אותו, אך לאחר שהבאתי אותו לבית, כפי שקורה לא פעם במקרים כאלה, התברר לי שאין לי עוד מקום לכלים אלה. יש לי כבר סטים כאלה וזה מספיק. חשבתי למוסרו לאדם יקר, וכך החלטתי להביא אליו את הסט לאות תודה וכמחווה ידידותית.

אבו-מוסטפה השתולל מזעם. "אם את רוצה שנישאר ידידים", אמר, "סלקי ממוחך כל רעיון של שוחד בכל צורה שהיא. עשיתי את אשר עשיתי מתוך רצון כן לעזור לך, כאשה שאני מעריך את גבורתה וטוב לבה, ואך אל תעזי להעלות על דעתך לתת לי תמורה מכל סוג שהוא!"

"אני מקבלת את דעתך ומלאת הערכה על יחסך האביר", אמרתי. "יש לי עוד בקשה אליך, ואנא, אל תדחה אותי. ברצוני לתרום תרומה צנועה, שלוש מאות לירות לצורכי סעד למשפחות הפצועים", אמרתי והוצאתי מתיקי מעטפה ובתוכה הכסף.

אבו-מוסטפה ניסה גם הפעם לדחות את מחוותי ושב ואמר כנעלב שאינו מוכן לקבל ממני כל תמורה עבור פדיון השבויים.

"לא הבנת אותי נכון", אמרתי. "אינני נותנת לך את הכסף הזה. מעתה הוא שייך למשפחות הפצועים, ואני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שלא תתנגד. ראיתי את מצוקת הפצועים וזה המעט שאני יכולה לעשות למענם.בבקשה, מסור את אשר במעטפה לאותן משפחות נזקקות, הפצרתי בו.

רק אז נתרצה ולקח את המעטפה מידי.

את הכסף שילמתי מכיסי, והייתי גאה מכדי להעלות על הדעת לבקש ממשפחות החטופים שישיבו לי את הסכום. מה גם, שאם אך אעז ואבקש כיסוי על ההוצאה הזאת, יימצאו כאלה שיטענו שאני עושה מזה 'עסק'.

שוב עשינו אותה דרך עד לבית אמו, אך הפעם כבר חשתי בטוחה. מהאיש הזה כבר לא חששתי, אף כי לא נעלמו מעיני מעשים לא כל כך 'כשרים' שנזקפו 'לזכותו', למדתי להכירו ולבטוח בו. הכבוד שנהג באמו והחיבה שהיא הרעיפה עלי הוסיפו לי לביטחון.

בדרכנו הזכרתי את מכתבי האיום למטרות סחיטה שקיבלו אנשים בוואדי, וביקשתי שיפל בזה. הוא הבטיח שלא יאונה כל רע לאותם אנשים, ושאני יכולה להודיעם שכל הנאמר במכתבים אלה בטל ומבוטל.

הגענו לבית אמו, וכצפוי היא קיבלה את פני בחביבות יתרה.

הוצאתי מתיקי בונבוניירה נאה והיגשתי לה.

"מה זה? בושה. לא היית צריכה לטרוח", אמרה.

"זה בשביל נכדותייך", אמרתי, והוספתי: "ולא יזיק גם לך אם תאכלי להנאתך קוביית שוקולד".

גם הפעם השיחה היתה לבבית. היא גילתה עניין בחיי היהודים ובמסורת. סיפרתי לה על חג הסוכות הנמצא בעיצומו, על הנוהג לאכול בסוכה ועל חג שמחת תורה הקרב ובא.

היא הביעה התפעלות כיצד אנחנו שומרים על ערכי הדת, ואני השבתי לה שיותר משאנו שומרים על דתנו, הדת שומרת עלינו.

אבו מוסטפה הרבה לשבח אותי בפני אמו. הוא הזכיר את שמו של איש אחד מתוך קבוצת אנשים בוואדי אבו-ג'מיל, אשר קיבלו מכתבי אזהרה ובהם דרישה ל"תרומה" גדולה. לאיש זה יש קשרים עם קציני משטרה. הוא ביקש את עזרתם כדי להסיר את שמו מרשימת מקבלי המכתבים האלה. הוא לא העלה על דעתו לבקש עבור האחרים. והנה, אום-אברהים בה במצב הזה לבדה, שמה נפשה בכפה ונרתמה למשימה הזאת כדי לעזור לכלל.

"אילו היו עוד כמה אנשים כמותך, עולמנו היה נראה יותר טוב", אמרה האם.

בתום השיחה היא הודתה לי על הביקור, והזמינה אותי לשוב ולבקרה. כן הביעה תקווה לבקרני בשמחות ילדי.

הג'יפ השיבני לביתי, לעיני כמה מפרנסי הקהילה. לא ידעתי שקשרי אלה עם אבו-מוסטפה, שהביאו פדות לאנשי החברה קדישא, יתירו לשונות רעות של אנשים צרי עין, שהם עצמם נכשלו במאמציהם לשחרור החטופים.

עד מהרה נפוצו רינונים חדשים אודותי. "אם החטופים לא שוחררו תמורת כסף – מי יודע מה העניקה אום-אברהים בתמורה לשחרורם..."

כפי הנראה, החטופים רצו שיתייחסו אליהם כאל גיבורים מעונים, ובדו סיפורים מעוררי חמלה על מכות, עינויים ואיומים ברצח מצד חוטפיהם.

הרכילויות והכזבים פשטו והיכו גלים, עד כי הגיעו לידיעתו של אבו-מוסטפה.

אז טרם ידעתי את אשר עתיד יהיה לגלות לי אבו-מוסטפה.

בוואדי היתה מאפיית פיתות בבעלותו של מוסלמי בשם חסן. איש זה פעל בחשאי כסוכנו של אבו-מוסטפה, והיה מוסר לו ידיעות על המתרחש ברובע.

באחת השבתות, שעה שהמתפללים יוצאים מבית-התפילה, הופיע בוואדי ג'יפ ובו אבו-מוסטפה וכמה מלוחמיו.

הם נכנסו ישר לביתו של המוכתר ודרשו לכנס לשיחה במקום את כל אנשי חברה קדישא שהיו חטופים, וכן את ארבעת העסקנים שהתערבו מקנאה בעניינים לא להם. כמו כן ביקש אבו-מוסטפה שיקראו גם לי.

כשהגעתי למקום התקשיתי להיכנס. רבים צבאו על הבית וישבו על המדרגות. נדחקתי ונכנסתי, כשאחד מאנשיו של אבו-מוסטפה מפלס לי את הדרך. חדר האורחים בדירתו של המוכתר היה מלא אדם. כולם נדחקו וישבו על הספה, על כסאות ועל כמה כורסות.

אבו-מוסטפה קם לקראתי והציע לי את הכורסה שישב עליה.

"אום אברהים", אמר. "ספרי להם. מה ראית מבעד לחלון הצריף בו ישבו האנשים האלה?" שאל והצביע על אנשי חברה קדישא.

סיפרתי את אשר ראיתי.

"האם הבחינו בך?"

השבתי בשלילה.

"האם ראית סימנים כלשהם של מכות, של התעללות, של איומים?

"לא".

"האם מישהו התלונן על כאבים?"

"לא".

לאחר מכן פנה לאנשי חברה קדישא שישבו נבוכים, ואמר:

"אני פונה אליכם בכל לשון של בקשה. מי מכם שעונה, או הוכה, או היה נתון לאיומים – שיקום ויספר את אשר עוללו לו".

כולם השפילו מבטיהם מבושה.

הוא קרא בשמותיהם של אותם ארבעת העסקנים, אחד לאחד, ואמר:

"לידיעתכם: פנו אלי בשמכם אנשים שונים שיש לי קשרים עימם בבקשה לשחרר את החטופים. הייתם מוכנים לארגן תשלום כופר בסכומים גדולים ואני סירבתי. לא נשאתי עיני לכסף ואף לא לטובות הנאה מהסוג הקיים רק במוחותיכם המלוכלכים".

הוא שב ופנה לאנשי חברה קדישא ושאלם: "כך נוהגים גברים? בודים דברים מהרהורי לבם ומתאוננים כנשים חלשות אופי וחסרות כבוד עצמי?" ולאותם ארבעת העסקנים אמר: "ואתם שם, איך לא תבושו להפיץ רכילויות מתועבות כדרך הגרועות שבנשים?"

כולם הביטו בי המומים.

הוא שתק לרגע והתבונן באנשים שישבו נבוכים, הצביע עלי והכריז: "אם יש גבר אחד במקום הזה, הנה הוא לפניכם!"

"ראיתי לפני אשה גאה", המשיך בדבריו, "אשר ברדיפת הצדק ובאהבת הבריות שמה נפשה בכפה ובזה לסכנות, נכנסה למקומות שבהם משתוללת אש רצחנית, וכל זה במטרה לפדות בני אדם משביים ולהשיבם לחיק משפחותיהם. בראותי את אומץ לבה הזה אמרתי בלבי, שכל אשר תבקש ממני אעשה. אילו היתה אשה כזאת אצלנו, בבאסטה, הייתי מוסר לידיה את הפיקוד על אנשי וסר לפקודתה בלב שלם!"

"הייתי מצווה על כולכם לנשק את ידה", המשיך, "לבקש את סליחתה ולהודות לה על כל אשר עשתה למענכם, אולם אינני בטוח אם אתם בכלל ראויים להתקרב לאשה הגדולה הזאת".

מבטי כולם הופנו אליי ופני סמקו כעגבניה.

לפני צאתו אמר אבו-מוסטפה:

"אני מקווה שמעתה תדעו לשמור על לשונותיכם ותחשבו פעמיים לפני שאתם פותחים את הפה.

כשבועיים לאחר שחרור אנשי חברה קדישא היתה לי פגישת עבודה עם ג'ורג' סליבה.

סיפרתי לו על הקורות אותי בבאסטה, ותיארתי את פגישותי עם אבו-מוסטפה.

"נודע לי על הפגישות ביניכם", אמר ג'ורג'. "את לא מצאת לנכון להתייעץ עימי. אילו שאלת לדעתי, הייתי עושה הכול כדי למנוע בעדך מללכת אל "אל נימר" (הנמר) הזה".

"מה כוונתך?" שאלתי לשמע התואר 'אל נימר,.

"זה כינויו של אבו-מוסטפה בפי רבים מחסידיו", אמר, והוסיף: "אני – אינני מעז לשלוח גדוד שלם של חיילים כדי לעצור את האיש הזה, האחראי על חטיפות ורציחות רבות, ביודעי שהדבר כרוך בהרבה שפיכות דמים. ואת – פשוט הגעת אליו ויצאת שלמה! בכל פעם שנדמה לי שהנה אני כבר מכיר אותך, את שבה ומפתיעה אותי באומץ לבך, ובמיוחד בתמימותך".

"אם כן, ספר לי את הידוע לך עליו", ביקשתי.

"על אבו-מוסטפה? האיש הזה מנהל מלחמת חורמה בנוצרים של ביירות. הוא נשוי לאשה נוצרייה... הוא מתקרא אבו-מוסטפה אך אין לו בנים זכרים. הוא אב לשתי בנות קטנות. הוא אימץ לעצמו את השם הזה, שהוא שמו של אביו, בקוותו לבן זכר שיוולד לו בעתיד, ואז יעניק לו את השם מוסטפה.

"ידידך החדש הוא סוכן של סוריה בלבנון", הוסיף ג'ורג', "והוא אחראי למרבית המהומות, הרציחות והחטיפות, שמטרתן להגביר את השפעתה של סוריה, עד להשתלטותה המלאה של לבנון".

"אבל ג'ורג'", אמרתי, "האיש הזה הוא כל כך רגיש. אילו ראית באיזו יראת כבוד דיבר אל אמו... אילו שמעת באיזו רגישות התייחס לבקשותי..." ג'ורג' צחק. "או שטמון בך כוח היפנוטי, או שבתמימותך את מסוגלת לבלבל אפילו את השטן. על כל פנים, ראוי שתנהגי משנה זהירות במגעייך עימו.

פעם שמעתי פתגם חכם: 'ברצותך להכיר טיבו של אדם, אל תסתכל בפניו ואל תתייחס לדבריו. התבונן היטב בידיו'. ידיו של האיש הזה, אשר פניו כפני מלאך ולשונו עדינה, הספיקו לשפוך הרבה דם נקי. ואל תשכחי לרגע שהוא משרת בנאמנות את אדוניו הסורים".

הידיעה שאבו-מוסטפה משרת את הסורים עוררה בי צמרמורת. חשתי כי אוכל להסתדר עם כל מעשיו של ה'נמר' הזה. מרצונו הוא לא יזיק לי. רק העניין הזה עם הסורים הלם בלבי, כענבל המיטלטל ומכה חזק בתוך פעמון אזעקה.