תולדוט אתר ההיסטוריה - כל ההישגים, וגם כמה ממה שהיה יכול להיות טוב יותר

חמישים למדינת ישראל המחודשת, ואם מביטים סביב על ההישגים, הרי זה מעבר לכל חלום. אף אדם בעל טיפ טיפת אחריות לשמו הטוב לא היה נותן לנו חמישים שנה כאלה, וביום בו נוסדה המדינה אף אדם שקול לא היה מהמר על הישגים כאלה בתום חמישים. בואו נגיד: אם חמישים השנה הבאות יביאו את אותו קצב הצלחות, הרי בחגיגות ה-100 למדינה תהיה ישראל המדינה העשירה ביותר בעולם, והתנועה להתגיירות אמת תהיה בעוצמות כאלה, שהרבנות תעבוד בשלוש משמרות.

חלומות על מדינה ברמה שהגענו אליה נשמעו מצחיקות לפני 25 שנים ולפני 50 שנה. אם היית מספר למישהו שמשמר הגבולות יתעסק בהדיפת עובדים זרים מן הפיליפינים, מרומניה, מפולניה ומאוקראינה, שרוצים להיכנס לארץ, היית נשמע כמטורף.

לפי ההגיון הזה, בעוד עשר שנים נצטרך לעצור את האוסטרים, השוויצרים, הקנדים והצרפתים, שינסו להסתנן לארץ ולעבוד כאן ולהעלות קצת את רמת החיים שלהם. ונארגן סיורים לאנגלים מלונדון לראות קצת תיאטרון טוב בחאן הירושלמי.

מי שחושב שהגזמתי, כנראה לא יודע באיזו מדינה מגזימנית הוא חי. האם מישהו היה מאמין לו הייתי ממציא כאן דבר אבסורדי כגון העובדה שבישראל גבר חי הכי הרבה בעולם? לא, תגידו, היש דבר יותר רחוק מן הדעת מכך? כמובן, הבעיה היא שזה נכון. כרגע, 50 לאותה ארץ אוכלת יושביה, הרי הגברים בישראל, עם המלחמות והמילואים ומס ביטוח בריאות והצ'ולנט והסחוג והכל, זוכים לאורך חיים שהוא השלישי בעולם. לפנינו רק שוודיה ויפן, אם אתם קוראים למה שקורה שם לגברים חיים.

במדינה אחת הם עובדים מחושך עד חושך, ובמדינה השנייה יש חצי שנה חושך.

אז מה? אז טוב? כן, טוב, ואם זה מעצבן מישהו שאוהב לומר שרע כאן, אז התענוג על כל הטוב הזה עוד יותר גדול.

אלא מה? היה יכול להיות טוב יותר. עשינו כמה שגיאות, וגם ההיסטוריה התעללה בנו יותר מן הראוי, יחד עם אדיבותה, ככה שאם כבר לחלום, ואם כבר לשאוף, מדוע לא נמנה כמה דברים שהיינו יכולים להגיע איתם לחגיגות ה-50 במצב עוד יותר מוצלח.

עלייה

באופן כללי, הגורל עשה עמנו מין חסד מופלא, וברית-המועצות התמוטטה בניגוד לכל היגיון, והשערים נפתחו בניגוד לכל תחזית של מנתחים נבונים. היהודים זרמו לישראל, בניגוד לכל פרשנות ובדיקה מוקדמת ובניגוד לכל המגמה לנשור לארצות-הברית. זהו סיפור מופלא שעוד לא חשף את כל העוצמות שלו. אבל חבל על שתי עליות גדולות שהפסדנו, האחת היא העלייה מאלג'יר והשנייה זו העלייה מדרום אפריקה.

יהדות אלג'יר, שנמלטה לאחר עזיבת השלטון הצרפתי, בשנות ה-60, כבר לא פנתה לישראל. היו לכך, כנראה, שתי סיבות, האחת שסיפור קליטתם של יהודי מרוקו ותוניס הגיע אליהם והפחיד אותם, והשנייה שהצרפתים חיבקו אותם באהבה. בעצם הם היו אזרחים צרפתיים, ועל זה היה קשה לוותר. חבל. היו לנו היום, עם הלידות והכול, עוד כמה מאות אלפי יהודים. אולי הם עוד יבואו, בינתיים הדור השני שלהם מתבולל ונמחק.

ההפסד השני הוא יהודי דרום אפריקה, כשהשלטון הלבן ירה לעצמו כדור בראש, והשלטון נמסר לידי הרוב השחור, הייתה נהירה החוצה. מדובר ביהדות ציונית, שכל מוסדות החינוך הציוניים פעלו בה בכל הכוחות. זה לא עזר, כשהם באו להחליט. כמו שלא עזרה קריאתו של בן-גוריון לרדת לנגב, וכל השירים "אל הנגב אל הנגב" או "ערבה ערבה אין קץ" לא הזיזו את השרים אותם לעבור לנגב. יהודי דרום אפריקה, על ממונם, ברובם עברו לאוסטרליה או לארצות-הברית, בקיצור לארצות דוברות אנגלית. חלק אמנם הגיע גם לכאן, אבל חבל שזה לא היה חלק גדול יותר.

טוב, נשארה לנו עלייה פוטנציאלית גדולה, וזו עליית יהודי ארצות-הברית.

היא תגיע, ומי שלא מאמין בכך, שייך לאותו טיפוס נפשי שלא האמין שנגיע עד כה, ושיהודי ברית-המועצות יעלו. העלייה הזו של יהודי ארצות-הברית תגיע, ואני רק מקווה שנהיה מוכנים אליה.

גבולות

ישראל היא ארץ קטנה. קטנה מדי. 50 שנה עברו והשתפרנו כמעט בכל תחום, פרט לשטח. זה לא טוב, זה בלתי אפשרי. זה לא ימשיך ככה.

חבל על סיני שמסרנו בפזיזות. בעת בה הזכרת שטח מעוררת גרדת אצל חלק מן הישראלים אשר יש להם בעיית גודל, אשתדל להיות זהיר ופייסני. איאנח, אם כן, ואומר רק: חבל. חבל שלא הצלחנו להשיג שלום עם מצרים, או משהו דמוי שלום כמו שיש לנו, ולהשאיר אצלנו את שטחי חצי האי סיני. זה לא הסתדר, כידוע, אבל זה בדיוק נושא הרשימה הזו, דברים שהיו יכולים להיות טובים יותר.

דתיים וחילוניים

כרגע, 50 שנה למדינה, נראה כאילו קרה משהו בלתי מתוכנן: יש המון חרדים. יותר מאשר התכוונו מעצבי הפלמ"חניק החילוני. והחרדים האלה אינם משרתים בצבא.

זה נראה מין שגיאה כזו. הרבה ישראלים אומרים, בהבעת תיעוב: לו כל החרדים האלו היו חילוניים, לו רק היו הולכים לדיסקוטקים ומתגרשים, עובדים בדוכני בשר לא כשר, וקוראים את כל הרכילות על מגישי ערוץ הילדים במקומון, המדינה הייתה מקום טוב יותר.

אניח את דעתכם. זה יגיע. אולי פרט לעניין הבשר הלא כשר. כרגע הם עושים ילדים, תריסר למשפחה, כמדומני, וזו לדעתי משימה לאומית. לא קלה, אגב. זו המשימה הלאומית האמיתית שלהם, ולא לימוד התורה כמו שהם חושבים.

גם בלימוד התורה אני לא מזלזל, אבל לא רק זה מה שהם יוסיפו למדינה הזו ב-50 השנה הבאות. ב-50 השנה הבאות, יהיה פתאום, ולהפתעת כולם, גיוס של חרדים. לא בגלל שמישהו יכפה, אלא בגלל שהם ירצו. ומתוך שנים-עשר הילדים יקום מדען אחד, ותעשיין אחד, יזם אחד, וזוכה פרס נובל אחד. אולי אפילו זמר אחד, אולי אפילו, ואני אוהב הפתעות כאלו, אולי אפילו הקולנוען שיהפוך את סרטי ישראל למבוקשים ולגורפי כספים בכל העולם. כלום אי אפשר לצפות, רק דבר אחד: ששנים-עשר ילדים זה דבר נהדר.

שלום

ישראל, בתום 50 שנה לקיומה, עדיין תקועה בתוך זוועה שאף מדינה בעולם אינה נתונה בה: איום השמדה. להסרת איום ההשמדה הזה אנחנו קוראים "השאיפה לשלום". אבל זה לא סתם דבר יפה, שלום עם מדינות של דיקטטורים. שלום בעברית זה שם קוד שפירושו "שיעזבו אותנו בשקט, שיפסיקו לרדוף אותנו. שיפסיקו להרוג אותנו. שיעשו כל זוועה עלי אדמות לאחרים, רק שיתנו לנו ולילדים שלנו לחיות".

אנחנו נגיע לשלום כזה, אני מאמין. אני לא חושב שעד כה היינו יכולים להשיג יותר. שנאת היהודים שהשכנים שלנו נגועים בה, איננה תלויה במה שאנחנו עושים או לא עושים. כל הדברים שעשינו עד כה, כולל כל מה שאנחנו קוראים לו חוזי שלום, איננו אלא כל מיני אמצעי הגנה. שלום אמיתי יגיע כשהמשטרים במזרח התיכון ישתנו, ואז, הלוואי, השנאה תיעלם. השנאה נגד היהודים אף פעם לא הייתה דבר שיש בו היגיון, וככה היא גם השנאה הערבית. כשהיא תיעלם, ואני מקווה שהיא תיעלם, זה לא יהיה בגלל שניתן שטחים, או שטויות כאלה, זה יהיה בגלל שמשהו טוב יזרח על עמי המזרח התיכון האומללים.

* מאיר עוזיאל - סופר, עיתונאי וסאטיריקן.