תולדוט אתר ההיסטוריה - על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: משמעות הזמן ההיסטורי

עד כאן כתבי על הזמן ורק נגעתי, כפי הצורך, בזמן ההיסטורי, ואעפ"י שהזמן והזמן ההיסטורי ביסודם חד הם, הדגשתי שקיים בכ"ז זמן היסטורי, בעל מאפיינים משלו, שאינם קיימים בזמן אחר ⁶⁹.

בהיסטוריה אנו מדברים על קיומו של זמן קווי, וקטוריאלי, שכיוונו הוא תמיד לפנים. על פני ציר הזמן הקווי הזה מתרחשים אירועים, שיש להם כיוון ברור לפנים, והדבר החשוב בהיבט זה הוא, שמושגי הרצף והעקיבה, אף הם קשורים בהם והם יוצרים אצלנו תחושה, שגם האירועים עצמם קשורים באיזשהו אופן בזמן, וציר הזמן קושר ביניהם. לתפיסת זמן כזו השפעה ברורה מאוד על ההסבר ההיסטורי. מפני שאצל התלמיד נוצר הרושם, שהאירועים זורמים איכשהו לפנים, והזמן הוא זה שקושר אותם בקשר אמיץ של זיקה.

זוהי כמובן, טעות רווחת, שמפאת חומרתה ראוי לחזור אליה שוב, גם מכאן, ולהדגיש שהזמן, מכוח עצמו, או הביטוי החביב עלינו "ציר הזמן", אינו יכול למלא את החלל שבין האירועים וליצור איזה קשר ביניהם. יתר על כן, בהיסטוריה כלל לא קיים מושג דומה לציר זמן. ביטוי זה קשור בדמיון, ממש כמו ביטוי מוכר אחר, "נהר זמן", שגם הוא כלל לא קיים במציאות ⁷⁰.

אבל גם הדמיון, כפי שאנו מבינים, אינו פועל בחלל ריק. הוא פועל מכוח דברים ממשיים שמעוררים אותו. תחושה זו של ניעות בין אירועים, שמצטיירת אצלנו כזרימת-מים, קשורה ביסודה בעקיבה וברצף שבין האירועים. היא נוצרה קרוב לוודאי כתוצאה מתופעות-טבע מוכרות היטב לאדם, שכן טבעי הדבר שהוא מצא קשר בין זרימת מים לזרימה של אירועים בהיסטוריה, בגלל העובדה שבשני ההקשרים הוא גילה מושגים דומים שקשורים בזמן. כאשר צפה בזרם המים הוא ראה, בוודאי, ענפים ושברי עצים, שהם עוקבים זה אחר זה, ברצף קבוע, שגם עמד ביחס קבוע לעוצמת הזרם בנהר. בהטותו אוזן שמע בוודאי קול של רעם, לאחר הבהקו הקצר והפתאומי של הברק, והבחין שמשך הזמן בין שתי התופעות היה תמיד קבוע. סביבתו הטבעית היתה גדושה בתופעות שהמחישו לו מצבים קבועים אחרים, כמו זה של הגאות והשפל, על הרצף והמשך ביניהם, האור והחושך, עונות השנה המתחלפות וכיו"ב. בכל אלה היה כדי להמחיש קיומה של תנועה, בסדר קבוע וללא שינוי. כיוון שכך, תמונת הזמן כנהר זורם אינה חסרת יסוד, כפי שרבים מהפילוסופים מציירים אותה. יותר מזה, מאפיין חשוב זה בזמן חשוב מאין כמוהו בלימוד ההיסטוריה, וזאת משום שנוח מאוד להציג זרימה של אירועים ששטים להם בזרם הנהר, בלי לחשוש מאיזה אבסורד, שקשור בתיאור כזה. לכן, תמונת זמן כזו היא לגיטימית לגמרי, ואפילו אסכולה מרכזית מאוד בפילוסופיה, שבין דבריה החשובים היה מרלו פונטי, ראה גם הוא את הזמן, בדומה מאוד להיסטוריונים, כצורת זרם מטים, ואת האירועים בזמן, כשברי ענפים, שנסחפים במורד זרם זה.

אם השוואה בין זמן למים לבין שברי עצים וענפים ואירועים היסטוריים היא השוואה מותרת, בין השאר, בגלל הצורך לעטוף מהות אנונימית, כמו זמן, בעטיפה של ממש ⁷¹, הרי שממבט מכליל על הזמן אורבת סכנה ממשית מאוד על אנכרוניזם שמפניו יש להיזהר מאוד.

דוד היידן ⁷² המחיש רעיון זה באנקדוטה מוכרת מחייהם של "אנשי השלג", כפי שהוא מכנה אותם, והכוונה היא אל אותם טומני מלכודות וציידים מערבות השלג של קנדה ואלסקה. אלה מסוגלים לטשטש במיומנות רבה את עקבותיהם, כך שאלה ההולכים אחריהם בטוחים שכיוון ההליכה שלהם מוביל אותם לפנים, בעוד שלאמיתו של דבר מובילות אותן עקבות מוסוות להפליא דווקא לאחור. סימפטום איש השלג הזה קשור בכל אדם, שהוא בטוח מעל לכל ספק, שעמדותיו בהווה דומות להפליא לאלו של אנשי האתמול, אך מסרב להכיר בעובדה שאלה היטיבו לטשטש את עקבותיהם והן כבר אינן זהות לשלו. אשר על כן אינו ראשי לכפות עליהם צורת הסתכלות עכשווית משלו. תסמונת איש השלג איננה מאפיינת רק תלמידים. לקו בה, בין השאר, גם לא מעט היסטוריינים. בהקשר זה מאלף במידה רבה אנקדוטה שקשורה בהיסטוריון צרפתי בשם הלוי, שלמרות שמו המטעה, לא השתייך כלל לעמנו, ולא עוד אלא שהיה גם חסיד נלהב למדי של הגנרל פטן, גיבור המלחמה, שהחליף בהדרגה את עורו ושיתף פעולה עם הנאצים. הכלל, אותו הלוי, התפרץ פעם על חבריו בכעס רב בכנס של היסטוריונים בפריס ומחה על כך שהם ראו צדדים חיוביים במהפכת פברואר 1848, בעוד שהוא פטריוט וצרפתי שכמותו, ראה בכל מהפכה רעה חולה, שמביאה עימה רק הרס וחורבן. הלוי לא יכול היה להשתחרר, כפי הנראה, מההערכה המוגזמת שלו לזמן העכשווי אליו היה מחובר בכל מאודו. הוא לא לקח בחשבון את העובדה, כי לאורכו של נהר הזמן היו תפיסות זמן שונות זו מזו, ולא רק שהיו תפיסות אחרות של זמן, אלא שגם הזמנים האלה זרמו בקצב לגמרי לא אחיד.

באירועים מסויימים ניתן להבחין בקצב זמן איטי ובאחרים בתאוצת זמן מהירה, ואפילו מהירה מאוד.

תאוצה מהירה של זמן שייכת לאותם אירועים מרכזיים, שעמדו ב"צומת דרכים" היסטורי, כמו למשל, האירועים החשובים מתחילת העת החדשה בתולדות העמים ובתולדות עמנו, כמו גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, ובמקביל גילוי העולם החדש, שלא לדבר במרחק הדורות על מלחמת העולם השנייה ובתוכה השואה הגדולה שכמעט הכחידה את עמנו, והקמת המדינה, מקלט לפליטי השואה וליהודים נרדפים באשם הם. הצד המשותף לכל האירועים המעטים שמניתי הוא זה, שכל אירוע עורר תהודה עצומה, לא רק בזמן התרחשותו. הדיו נשמעים בעוצמה כזו ואחרת עד היום, ולא רק מפאת העובדה, שחלק מהאירועים קרובים לימינו יותר מהאחרים. שובל הזמן שכרוך אחר כל אחד מהם הוא מהיר מאוד. למרות כל זאת, ספק רב, אם התלמיד המצוי חש בכלל בהבדל הקיים בין הזמנים השונים. הוא אינו חש בהבדל זה מפני שהזמן הינו לגביו דבר מובן מאליו, שאינו מסקרן אותו. כי לו היה הזמן קשור באיזשהו אופן לאיזה מכשיר מעניין, נניח מחשב, היה בודאי אותו תלמיד יוצא מכליו כדי להכיר אותו וללמוד עליו כפי הצורך. אבל, בהיות הזמן גורם כה מוכר, הרי שהוא מפגין כלפיו אדישות, שנובעת מחוסר עניין גמור ⁷³.

מדבריי עולה במפורש שהיעדר סקרנות כלפי הזמן גורמת לתלמידים שלא להתעניין בו. אם כך הדבר, עולה מיד שאלה נוספת: איך אפשר, ואם בכלל אפשר, לעורר אצלם סקרנות בגורם כל כך לא ברור, מורכב ומופשט כמו זמן בתוספת המאפיינים ההיסטוריים שלו.

ייאמר מיד, שהדבר אפשרי, בתנאי שמחדדים בתהליך ההוראה את ההבדלים המצויים בין תפיסות הזמן השונות. הכוונה בכך אינה לדרבן את המורה לדבר על הזמן, לא על הזמן הזה, ולא על זה שהיה. מפני שלא די בדיבורים, גם אם הם מעניינים, כי אין בכוחם לבד לעשות את הזמן למעניין בעיני הילדים. להם דרושות המחשות קונקרטיות, מהן ילמדו על ההבדלים שבין הזמנים. אפשר לספר ולהמחיש באמצעות הסיפור את תפיסת הזמן המחזורית של היוונים. להדגיש שבניגוד אלינו, הם לא החשיבו במיוחד את השינויים שחלו בזמן ⁷⁴.

חזותם החיצונית של גיבוריֿ האודיסאה באפוס ההומרי אינה משתנה במסע הממושך שלהם מאתיקה לטרויה וחזרה לאתיקה לאחר מלחמת טרויה. תווי פניהם של החוזרים ממסע התלאות הזה בזמן אינם מסגירים כלל את גילם הכרונולוגי. הזמן כאילו עצר מלכת, וגם הדברים שבזמן נשארו כפי שהיו. היבט דומה לזה קיים גם בפיסול הקלאסי. על כך מעידים פסלי השיש הרבים. חזותם קורנת יופי-נעורים וכוח פיזי רב עוצמה, שבא לידי ביטוי בדיוק אנטומי בכל גיד ושריר.

עבור היוונים היה הזמן בכל התקופות זמן אחד. זמנו של האפוס ההומרי היה זהה לזה שבפוליס, כך שלגבי דידם לא היה חשוב כלל זמנו של האירוע. מצידם יכול היה להתרחש לפני שנה ושנתיים, או לפני שנות דור. מבחינתם הוא התרחש בזמן אחד, ואם כך הדבר לא היתה חשיבות מיוחדת לגורם השינוי, כי האדם על מידותיו הטובות והגרועות נשאר ככלות הכל אותו אדם. על יסוד חשיבה היסטורית זו שקשורה בזמן, התפתחה אצל היוונים תפיסת זמן מעגלית, שבה זרם הזמן במחזוריות קבועה ולא אבד, בדומה מאוד לימים האלה, שזורמים תמיד בכיוון אחד ונעלמים, אך לעולם אינם אובדים. בתפיסת הזמן שלהם הכל חזר על עצמו, החל מעונות השנה, וכלה בתכונות בני האדם, שנוטות לחזור על עצמן, ואפילו המעשים המשמעותיים של בני האדם עתידים לחזור על עצמם באותה "שנה פיתגוראית גדולה" ⁷⁵. בתפיסת זמן כזו, שבה הזמן מתחדש, אך לעולם אינו אובד, אין מקום, לא לשינויים ולא לחידושים גדולים. תמונת עולם כזו מקרינה יציבות ושקט פנימי.

למרות מוסכמה זו לגבי תפיסת הזמן והשקפת העולם שקשורה בה, כדאי להזכיר את דעתם של מומיליאנו וניסבט, לפיה קיים הבדל ברור בין תפיסת הזמן התרבותית וההיסטורית. אצל תוקידידס לא קיימת תפיסה מודעת של זמן מחזורי, למעט קטע בודד בכתביו, שמתוכנו עשויה להשתמע תפיסה כזו, למרות מה שניסבט טוען, כי התייחסות מחזורית כזו לזמן בקטע המסוים הזה, קשורה בעיקר להרצאה ההיסטורית של הדברים ⁷⁶. כי היוונים היו כידוע חסידי ה"לוגוס", הדיבור, אך לא במשמעות המקובלת של הרצאת דברים, על דרך התרגום החופשי של מושג זה מהיוונית, אלא בהיבט שקשור בהנמקה של דברים, ביכולת להביא יריב פוליטי להודות בקיומם של תבונה והגיון בעמדה האחת, לעומת אי הבהירות והסכנה שבזו האחרת. כך שכאשר כתב תוקידידס על האירועים שיחזרו על עצמם בעתיד, באותה מתכונת, כפי שהתרחשו בעבר, הוא לא התכוון לתפיסה מחזורית של זמן ⁷⁷. כוונתו האחת והיחידה הייתה להרשים את קוראיו, להשפיע עליהם, וזו כוונה לגיטימית בכל הזמנים. לעומת זאת, תפיסה כזו, שאינה קיימת אצל מרבית ההיסטוריונים, קיימת בהחלט בפרמטרים תרבותיים אחרים, בטקסים דתיים, בהתייחסות מיסטית לזמן, בהם תפסו זמן טמא וזמן טהור מקום כה חשוב בפולחן ⁷⁸. במסגרת זו קיים בפירוש זמן מעגלי, שהקרין על הזמן, והיה קשור באירועים ההיסטוריים, אבל בלי שיבוא בהם לידי ביטוי גלוי.

הסיודוס ערך השוואה מעניינת בין בני דורו, "דור הברזל", לבני "תור הזהב", שבו חיו אבותיו, והוא היה משוכנע בעובדה, שאבותיו הגיבורים לא עברו לגמרי מהעולם, והם עוד ישובו באחד הימים במלוא אונם ותפארתם. אריסטו עצמו ביטא ב"מטפיסיס" שלו תפיסה מעגלית של זמן, כאשר הזכיר את עונות השנה שחוזרות על עצמן בסדר חוקי, כמו תופעות חברתיות, שגם הן חוזרות על עצמן בסדר חוקי, כולל משטרים חברתיים, שנעלמים בתקופה אחת, רק כדי להופיע שוב בתקופה אחרת. תופעה פוליטית, כמו זו שקשורה בעלייתו של אוגוסטוס לשלטון מצאה לה ביטוי אצל המשורר וירגיליוס. הוא ראה בו יורש לאנשי תור הזהב, וראה בזמן כולו שיבה לתור הזהב ⁷⁹.

בין כך או כך אין ערך לוויכוח שהיה נטוש בין צ'. סטאר למומיליאנו לגבי השאלה, אם תפיסת הזמן של היוונים וממשיכיהם הרומיים היתה מעגלית, או קווית, ואם תצורת הזמן היתה כמו זו של עיגול, או כמו זו של וקטור נטוי הישר לפנים. ליתר דיוק, ערכו מוטל בספק במישור ההיסטורי, מפני שחומר הראיות אינו מעיד בוודאות, עכ"פ בהיסטוריה, על קיומו של זמן כזה ⁸⁰.

מכל מקום, היבט אחר של זמן היה חשוב מאוד אצל היוונים והוא קשור לקדימותם של האירועים שהתרחשו בזמן. זאת משום שהיוונים ייחסו חשיבות רבה בכל מה שהיה קשור לחקר הדברים משורשם.

מידת חשיבותו של האירוע נקבעה לפי מיקומו על פני ציר הזמן, כך שחשיבותם של האירועים הלכה וגדלה, ככל שהם התרחקו בציר הזמן ⁸¹. גישה כזו עשוייה להצטייר, בלשון המעטה, כגישה משונה בעיני אדם בן זמננו, לאור העובדה, שאנשים מודרניים למדו להעריך אירועים היסטוריים בהתאם למשקלם הסגולי ולא לפי מידת הקירבה או הריחוק שלהם בזמן. בהקשר זה מעניינת גישת היוונים בכלל כלפי העבר. האירועים שהתרחשו בו היו בעיניהם מופת לאלה שמתרחשים בהווה, או שעתידים להתרחש בעתיד. משום שהם השתדלו תמיד ליישם לקחים מהעבר לגבי התרחשויות בהווה. השלכות האירועים האלה דומה היתה בעיניהם לאותו אור במגדלור, המאיר נתיב במים האפלים לספינה המיטלטלת בין משברי הגלים ⁸².

ככל שאנו מרחיבים ומעמיקים את טווח הזמן בראייה ההיסטורית שלנו נוצרת עבורנו הזדמנות טובה להמחיש בפני התלמידים, למה הכוונה בתפיסות זמן קבועות ומתחלפות בהיסטוריה.

ראינו כבר שתפיסת הזמן התרבותית של היוונים השפיעה על הבנתם ההיסטורית, למרות שמאפייני הזמן המחזוריים האלה לא באו תמיד לידי ביטוי בכתיבה ההיסטורית עצמה. והשאלה היא, אם קיים איזה קשר בין ההתקדמות על פני ציר הזמן לבין שינויים בתפיסת הזמן?

בוודאי שקיים קשר כזה, אם כי השינויים בתפיסת הזמן במהלכה של תקופה היסטורית ארוכה, כמו זו של העולם הקלסי, הם איטיים, אבל ככל שהיו איטיים, היו גם מהותיים מאוד, ואני מבקש להזכיר כאן עד כמה איטית היתה עליית משקלו של הזמן ההירואי על חשבון הזמן המיתי. הווה אומר, הזמן הכרונולוגי בתפיסה המיתית היה בטל בשישים בהשוואה לחשיבות האירועים עצמם. מעלליו של גיבור הסיפור ההיסטורי, תופעת טבע חריגה, או אסון אנושי שהתרחש כתוצאה מהתפרצות אותם איתני הטבע היו הצדדים החשובים בסיפור. למעשה, רק החל מהתגבשותה של ההיטוריוגרפיה היוונית, במיוחד מזמנו של תוקידידס ואילך, אפשר להבחין בנטייה מצד ההיסטוריונים להתייחס גם לזמן הכרונולוגי, למה שאנו קוראים בשם תפיסת זמן הירואית. מעבר זה היה הדרגתי מאוד והיה קשור לזהות הקולקטיבית של היוונים, כעם צעיר בסך הכל בעת ההיא, לעומת עמים עתיקים מהם. לעמים אלה, כמו מצרים, היתה היסטוריה מתועדת היטב, שהגיעה לעברה הרחוק, בעוד שההיסטוריה היוונית הגיעה רק עד לסיפורים ההומריים, שהיו קשורים בחורת האלים על האולימפוס, סביב לאבי האלים, זאוס, וקשריהם של האלים עם בני האדם ובנות האדם ⁸³.

בהקשר זה מאלף הוא סיפורו האישי של הרודוטוס: באחד מביקוריו במצרים פגש כהן דת מצרי באחד המקדשים. כהן זה, שהיה נצר למשפחה עתיקה מאוד, ידע למנות בפניו שמותיהם של מאות מאבותיו, לאורך עשרות דורות, בעוד שהרודוטוס, שהיה כבר אז היסטוריון ידוע, היה מסוגל להתייחס בהיבט הזמן לאחור לתקופה קצרה יחסית, משום שמעבר לה היה הזמן לוט בערפל ⁸⁴. אפיזודה זו מסבירה יפה את הסיבה שהיתה ליוונים להתרפק על העבר המיטתי שלהם. שהרי היה גדוש בסיפורי עלילה מופלאים על גיבורים ואלים, שתכונותיהם היו כה דומות לאלה של בני האדם, שסגדו להם. אפיזודה זו מסבירה גם את העובדה, שבעבר המיתי הזה היה קשה, יותר מזה, בלתי אפשרי, לעשות שימוש בהגדרות זמן, ואינני מתכוון בכך לשימוש בתאריכים מוגדרים. כך שלא בכדי זכה הרודוטוס זה לתואר אבי ההיסטוריה, בין השאר משום שהיה הראשון שטרח לתחום זמנים בשנים. לא שהגדיר זמן ממש בתאריכים, אלא שלפחות השתדל לשייך אותם לאיזה אירוע מרכזי שהיה קבוע בתודעה הקולקטיבית, כמו עלילות הגבורה של היוונים במלחמתם ההירואית בכובש הפרסי.

הבה ונעשה צעד נוסף בהסתכלות שלנו על הזמן ונשאל, אם בסוף התקופה הקלסית (ובהגדרה הזו אני כולל גם את התקופה הרומית) חל איזה מפנה בתפיסת הזמן המחזורי, כתוצאה מהשימוש הכרונולוגי בזמן, כיוון שהכרונולוגיה גיבשה לצד הזמן המחזורי גם תפיסה קווית של זמן. התשובה כמצופה, היא זו, שגם לאחר נפילת האימפריה הרומית ובמרוצת ימה"ב, במיוחד בחלקם המוקדם, התקיימו שתי תפיסות הזמן האלה, זו לצידה של האחרת. הזמן באחוזה הפיאודלית היה זמן מחזורי, משום שהאחוזה שמרה על אופייה החקלאי, והזמן המחזורי קשור הלא בחילופי עונות השנה ובעבודת האדמה.

אבל, לצידו של זמן זה שלט ביד רמה הזמן הקווי של הכנסייה. סט. אוגוסטין גילה כלפיו אפילו איבה גלויה. עבורו זמן מחזורי היה יסוד מתכלה, בדומה לכל חומר אחד בטבע. עבורו הזמן שזורם במעגל וחוזר לנקודת ההתחלה סותר עיקר חשוב בתפיסה הדתית, והוא העיקר הגדול שקשור בתקווה של האדם ואמונתו בעולם הנצח. כיוון שהזמן הסובב לו במעגל ללא סוף כופה על המאמין ייאוש, במובן זה, שדברים חדשים, שונים מאלה שהתרחשו בעבר, כבר אינם יכולים להתרחש, והרי ראייה זו הינה הרת אסון לאדם שמאמין בגאולה ובחיי הנצח ⁸⁵.

אוגוסטין ראה בעיני רוחו קו זמן רציף, שהוביל מאז בריאת העולם לאירוע המרכזי מבחינת הנצרות, שקשור בהולדת ישו, צליבתו, עלייתו לשמים, והופעתו מחדש בקץ הימים. כך שתפיסת הזמן הזו היתה טעונה במשמעות דתית ומיסטית חזקה מאוד.

בתפיסת זמן כמו זו לא היה מקום לפרש אירועים מצד עצמם, בהיבט ההיסטורי שלהם, משום שהוא הסביר אותם על רקע הפרשנות המסורתית של הכנסיה, כאילו כל אחד מהם, כמו נפילת רומי, כיבושי הברברים וכיו"ב הם אירועים שכוונו בעצם ע"י ההשגחה העליונה, בלי שום קשר למעשיהם, או למחדליהם של בשר ודם ⁸⁶.

להשתקפות הזמן אצל אוגוסטין יש משמעות מיוחדת, שהיא חורגת מעבר לאמונה הנוצרית וחודרת למרקם החברתי הפיאודלי. וזאת בשל העובדה, שהזמן כולו היה בבעלות הכנסיה, והיא שלטה דרכו בהמוני המאמינים. כל יום מימות השנה היה שייך לאיזה קדוש אחר. הפעמון שהיה קבוע בצריח הכנסיה קבע את אורחות חייהם של המאמינים, לא רק מפני שקרא להם לתפילות, אלא גם חלש על אירועים, שהיו מצד עצמם אירועים חברתיים, כן בימה"ב השתלבו אלה בטקס הדתי. כך שהאנשים חיו תחת צילו של הפעמון, אלא ש"זמן הפעמון" ⁸⁷ לא השתלט על הפנאי. לאיכרי האחוזה ולתושבים העירוניים היה עדיין הרבה מאוד זמן פנוי. כי הכנסיה בשום אופן לא גזלה את זמנם של האנשים, ואם אנחנו מזכירים את הביטוי "גזל זמן" ראוי להזכיר בהקשר זה את ענין הריבית והקשר בינה לבין הזמן. ההסבר ההיסטורי המקובל לאיסור הנשך קשור, כמובן, לעובדה שהנשך נאסר בתורה, והיות שהכנסיה ראתה את עצמה כיורשת היהדות, הרי שאימצה לעצמה יחד עם הברית החדשה את התנ"כ, כולו עם ההיתרים והאיסורים שבו. אבל, זה רק מחצית ההסבר. חלקו האחר, הלא פחות חשוב, קושר כמובן בזמן. הכנסיה ראתה בזמן, כמו באוויר ובמים, משאב טבע, שהאלוהים בטובו חלק אותו לבני האדם, ואי לכך רשאים הם להשתמש בו ללא כל הגבלה. לכן, מי שגוזל זמן, כמוהו כגוזל אדמה, או מים מבני אדם ובגזלן כזה יש לנהוג, כפי שנוהגים בכל גזלן אחר. אפילו חוק הירושה קשור בתפיסת זמן. היות שהזמן הוא משאב, שהופקד כפיקדון, על האדם להתחשב בו כאשר הוא קשור בקניין האישי שלו. הכנסיה אסרה להוריש נכסים ארציים מידי בעל הנכס ליורשים עתידיים. הרשות היתה להפקיד נכסים שהיו בבעלות המאמין רק ליורשים בימי חייו של המוריש עצמו, ובכך להפריד את הזמן, המשאב האלוהי, ממנו רשאי האדם ליהנות באורח חופשי, מנכסים חומריים, שהם בבעלות האדם ⁸⁸.

הכלל הזה חל, הן על המלך והן על אחרון המאמינים. ככל שהזמן מתקדם במהלכו, כך הוא עובר תהליך של חילון. בשל העובדה שהזמן קשור לאורח חייהם של האנשים, ובאמת האירועים המתחלפים לובשים ופושטים צורה. העיר התרחבה על חשבון הכפר, החלה נהירה שהלכה וגברה מהאחוזה ל"בורג" המוגן. ראשי הגילדות והסוחרים צוברים כוח על חשבון הכנסייה, והזמן מצידו, גם הוא, פושט צורה ולובש אחרת מזו שהיתה לו, משום שעכשיו הינו משאב ברשות האדם. וכמו כל משאב אחר שעובר לרשות האדם, הוא קצוב ונוהגים בו בחיסכון. בשלב זה כבר פורטים אותו לפרוטות, זהו זמן ששייך כבר לסוחרים והוא מתרחק במהירות רבה מהמאפיינים הרוחניים שהיו קשורים בו. המעבר הזה בימה"ב מזמן הפעמון לזמן הסוחרים, ובשלבים מאוחרים יותר לזמן השעון, הוא אחד מהמעברים היותר דרמטיים בהיסטוריה, שיש לו השלכות כבדות משקל על התפתחות התעשייה ועל החברה כולה. במחצית המאה ה-14 מופיעים כבר השעונים הראשונים בכיכרות הערים הגדולות באיטליה. הופעתם אינה מקרית, משום שהזמן דוחק, הזמן יקר, ובהיותו יקר חבל לבזבז אותו. מאז הופעתם של השעונים האלה קיבל הזמן תאוצה. עוברים ושבים התעכבו בכיכר, הציצו בשעון והמשיכו בדרכם. לפתע קיבל הזמן חשיבות יתרה שלא היתה לו בעבר. התחושה היתה, שמודדים ומחלקים אותו למנות קטנות. כך נוצרה התחושה של הדוחק בזמן, שהחלה אז ומלווה אותנו מאז ועד היום.

הערות שוליים:

69. F.Braudel: History and the Social Sciences. The "Longue Duree", In: On History (Un.of Chicago, 1950) P.79
70. M.A.Zaccaria: Op.Cit.P.39 J.J.C.Smart: The River of Time. Mind N.S.58 (1949) P.485
71. P.J.Zwart: Op.Cit. P.37
72. J.D.Heydon: "History", In M.Yudkyn (ed): General Education (Penguin, 1971) P.56 P.Geyl: French Historians for and against, Enocounters in History (Fontana, 1967)
73. D.Schemilt: Op.Cit.P.6
74. M.I.Finley: The Use and Abuse of History (The Hogarth Press, London , 1986) P.1R.Niebuhr: Faith and History (London, 1948) P.42
75. G.J.Whitrow: The Nature of Time (Penguin, 1972) P.17
76. A.Momiliano: Time in Ancient Historiography.
In: G.H.Nadel (ed) Op.Cit.P.18 R.A.Nisbet: Social Change and History (Ox.Un.Press.London 1968) P.33
77.G.Murray: Helenism and the Modern World (Boston, 1954) P.27
78. M.Eliade: Cosmos and History (Harper Torchbook, 1959) P.56
79. R.A.Nisbet: Ibid. P.43
80. R.A.Nisbet: Ibid. P.45D.w.Bebbington: Patterns in History (Illinois, 1979) P.33
81. B.A.Van Groningen, D: In the Grip of the Past (E.J.Brill.Leiden, 1953) P.30
82. B.A.Van Groningen: Ibid. P.133
83. G.Partington: The Idea of an Historical Education(N.E.F.R, Publishing Company, 1980)
84. G.Partington: Ibid. P.231
85. אהרן גורביץ: תמונת העולם של אנשי ימי הביניים (הוצאת אקדמון, ירושליםֿתשנ"ג, 1993) ע' 94
86. A.J.Gurevitch: Time as a Problem of Cultural History. In: P.Ricoeur (ed): Cultures and Time. The UNESCO Press, Paris 1976, P.236
87. אהרן גורביץ: תמונת העולם וגו' (ראה לעיל) ע' 115
88. אהרן גורביץ: תמונת העולם וגו' (ראה לעיל) ע' 114