תולדוט אתר ההיסטוריה - בתנועת הנוער של המזרחי "זכרון יעקב" וב"פדרציה של הנוער היהודי"

אחרי בר-המצווה שלי שלח אותי אבי למסגרת שבה למדו נערים שיעורי יהדות בשבת. לא נהניתי שם כלל ולא אהבתי ללכת לשם. לני אחותי כבר היתה אז חברה בתנועת הנוער הציונית-דתית באמסטרדם "זכרון יעקב" (שנקראה כך על-שם הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי).

כאשר מלאו לי חמש-עשרה שנים, שכנעה אותי אחותי לבוא איתה בשבת אחת ל"זכרון יעקב" (או "זכרון", בהטעמת מלעיל, כפי שכינינו אותה). תנועה זו הוקמה במקורה על ידי אנשי מזרחי מבוגרים במטרה להפיץ את היהדות ואת הציונות בקרב הנוער. הדחיפה הראשונה לכך באה בהשפעת הקונגרס הציוני השמיני, שהתקיים בשנת 1908 בעיר האג. בעקבות זאת הוקמו בכל רחבי הולנד תנועות נוער מקומיות שונות בהדרכת המבוגרים, אולם רק מעטות מביניהן התקיימו יותר משנה. "זכרון יעקב" הוקמה ב- 1916 גם היא על ידי מבוגרים, וביניהם כמה סטודנטים ב"סמינר היהודי ההולנדי", שנעשו לאחר מכן רבנים ומורים ליהדות. התנועה זכתה לשגשג בעקבות הבטחת הממשלה הבריטית בשנת 1917 לתמוך בציונות ("הצהרת בלפור").

בשנת 1921 הוקם הארגון הארצי של תנועות הנוער היהודיות (שכונה "הפדרציה של הנוער היהודי" – Joodsche Jeugd Federatie, ובקיצור JJF), שבו התאגדו כל תנועות הנוער הציוניות בהולנד, הדתיות והלא-דתיות כאחת. "זכרון יעקב" היתה בתחילתה תנועת הנוער היהודית הגדולה ביותר בהולנד. בזמן שהצטרפתי ל"זכרון", ב- 1929, חל מהפך בפדרציה של הנוער היהודי. המדריכים המבוגרים הוחלפו בצעירים יותר, שצמחו מתוך התנועה. עד מהרה התבקשתי להעביר קורסים בתנ"ך ובהיסטוריה יהודית, וכאשר הייתי בן-שש-עשרה נתבקשתי לקבל על עצמי תפקיד ניהולי. במבט לאחור של שבעים וחמש שנה אני משוכנע שב"זכרון יעקב" קיבלתי את היסודות לתפקידים רבים אחרים שמילאתי לאחר מכן. שלא כמו במסגרת שבה הייתי חבר בתחילה, היתה "זכרון יעקב" תנועה מעורבת של בנים ובנות, דבר שיצר מאליו אווירה שונה לחלוטין. מובן ששוחחנו הרבה על הציונות, ועד מהרה שוכנעתי שזה העתיד הנכון לעם היהודי. פירוש הדבר היה – ניתוק מהאווירה בבית, שכן- כפי שכבר ציינתי – אבי היה ליברלי מבחינה פוליטית וחסיד של השתלבות היהודים בחברה ההולנדית. אמנם, אבי לא התנגד לחברותי ב"זכרון יעקב", אבל לימים גרם הניגוד בין השקפתי לבין השקפת ההשתלבות שלו לקונפליקטים רציניים.

עניין חשוב אחר ב"זכרון יעקב" היה, שבאתי במגע עם אנשים בעלי ידע רחב ביהדות. אחד החברים שהעביר קורסים היה י"ל זליגמן (Leo Seeligmann), שהיה סמכות בתחום התנ"ך, ואשר מונה בשנת 1948 לפרופסור לתנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים. השתתפתי בכמה מהקורסים שלו. זמן מה לאחר שנרשמתי כחבר, הגיע ל"זכרון יעקב" באופן קבוע עילוי אחר: ליון נורדהיים (Lion Nordheim). ליון למד משפטים אך מעולם לא היה לעורך דין. הוא היה אדם בעל מחשבה מקורית, והיתה לו השפעה מיוחדת במינה על כולנו בגלל כוח השכנוע העצום שלו, הן בנאומיו והן בשיחות האישיות איתו. הוא היה בדעה שכל ציוני חייב לנסות להגיע לארץ-ישראל ולהתנתק מהחברה ההולנדית. מאוחר יותר פנה ליון גם לכיוון תיאולוגי שניתן לכנותו הטרודוקסי, כלומר - אפיקורסות, אך תוך מודעות יהודית: הוא דחה את ההשקפה האורתודוכסית של היהדות, אך עם זאת היה חסיד נלהב של המסורת היהודית והשמירה עליה. בהשקפותיו אלה גרם ליון למהפכה רוחנית בארגון הנוער היהודי. הודות לו כללה ההכשרה של מדריכים גם לימוד מעמיק של המסורת היהודית. בעיקר מאז 1932 הוא היה למנהיג הרוחני הבלתי-מעורער של הפדרציה של הנוער היהודי.

שנה לאחר מכן, בשנת 1933 הידועה לשמצה, כאשר הנאציזם ניצח בגרמניה, מונה ליון, שהיה מבוגר ממני בהרבה, ליושב ראש של הפדרציה של הנוער היהודי. הוא הזמין אותי להיות חבר בהנהגה הארצית של הארגון, כבוד גדול לבחור צעיר בן שמונה-עשרה, וקיבלתי על עצמי את הניהול של פעולות התרבות ואת הקשר עם החלוצים¹. היה זה תפקיד חיובי מאוד, שנתן לי הזדמנות לארגן קורסים לשפה העברית בכל הולנד וגם לבחון את ההשקפות ואת המגמות בקרב החלוצים ולדון בהן. ליון היה יושב-ראש מלא מרץ שיזם תוכניות חדשות, שבאמצעותן הוא ידע להעמיד את הפדרציה במקום מרכזי ביהדות הולנד. בפדרציה כבר הוכנו בעבר מבחנים למדריכים, אבל לפי הצעתו של ליון צורף לחומר הנדרש גם ידע על המסורת היהודית. מספר המצטרפים לפדרציה בשנים אלה עלה מאוד, וקשה היה למצוא קהילה בהולנד שלא היתה בה תת-מחלקה שלה.

החשיבות של "זכרון יעקב" לגביי אישית היתה, ששם נתבקשתי למלא תפקידי הנהגה, וכך זה נשאר במשך כל ימי חיי. הייתי בקושי בן שבע-עשרה כאשר נעשיתי מדריך של מה שכונה מחלקה ב' (=שכבה ב'), ולאחר מכן היושב ראש שלה.

בשנת 1932 עשיתי בחינות בגרות ב"גימנסיה ברליאוס" ועמדתי בפני ההחלטה מה אלמד באוניברסיטת אמסטרדם. עוד מנעוריי גיליתי עניין רב בהיסטוריה, ועל כן רציתי לבחור במקצוע זה ללימודיי. אבי סבר אז שאין זה מן התבונה. בזמנו היה מחסור במורים ללטינית וליוונית עתיקה, ואפילו בעלי תואר ראשון כבר התקבלו כמורים בשפות אלה. כך יכולתי אפוא, לכאורה, להבטיח לעצמי עתיד טוב. שמעתי בקולו ולמדתי שפות עתיקות באוניברסיטת אמסטרדם. אך התברר שעצתו היתה מוטעית לחלוטין. כאשר סיימתי את לימודיי בשנת 1938 היו בנמצא שפע של מורים לשפות העתיקות! בנוסף לכך, לא לקחתי בחשבון שבגימנסיות מלמדים לטינית בכל יום ומכיוון שרציתי להיות חופשי בשבת לא היה לי כל סיכוי להתקבל. על כן נדחו כל פניותי להתקבל לעבודה. לבסוף, בספטמבר 1940 (כשלושה חודשים לאחר תחילת הכיבוש הגרמני), הסכמתי ברוב ייאושי לקבל משרה בתיכון ששמו "הליציאום²התיאוסופי" (Theosophisch Lyceum) בעיר בוסום (Bussum), הסמוכה לאמסטרדם. זה היה למעשה תיכון פרטי, ובכיתה י"ב, שבה הייתי צריך ללמד, היו רק שבעה תלמידים. רובם היו תלמידים חלשים שנכשלו בבתי ספר אחרים. המשכורת היתה נמוכה עד כדי גיחוך והתבזבזה כולה על דמי הנסיעות ברכבת מאמסטרדם לבוסום ובחזרה, שאותם הייתי צריך לשלם מכיסי.

נחזור ל"זכרון" ול"פדרציה". בתקופה זו הגיעו ציונים צעירים רבים מגרמניה וממזרח-אירופה להולנד, שבה רצו להשלים את ההכשרה המקצועית שלהם לפני עלייתם לארץ-ישראל. הציונים הצעירים האלה כונו "חלוצים", ורובם היו ציונים סוציאליסטים. ראוי לציון, שבאותה תקופה היתה גם ב"גימנסיה ברליאוס" קבוצת צעירים שגילו עניין בסוגיות חברתיות. הוקם אפילו מועדון (לא סוציאליסטי!) ללימודים חברתיים, שכונה JSS, שגם אני נרשמתי בו כחבר. אני זוכר שנסחפנו על כנפי ההתלהבות של המורה טאקו קויפר אל הפגנת 1 במאי של של ה-SDAP (מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית Sociaal-democratische Arbeiderspartij). גם בתנועת המזרחי חל מהפך פנימי. חלק מהחברים, בעיקר אלה שרצו לעלות לארץ-ישראל, הושפעו מתנועת "פועלי ציון" הציונית-סוציאליסטית. הם הקימו ארגון משלהם בתוך תנועת המזרחי, שאמנם נשאר נאמן לעקרונות האורתודוקסיים של המזרחי, אולם בו בזמן רצה ליישם רעיונות סוציאליסטיים. קבוצה זו כינתה את עצמה "הפועל המזרחי" (בעקבות התפתחות דומה מחוץ להולנד), ובמרוצת הזמן הם הפכו לגורם הדומיננטי בתנועת המזרחי. גם החלוצים האורתודוקסיים שהגיעו להולנד השתייכו לזרם הזה, והקימו את ארגון "ברית החלוצים הדתיים" (בח"ד). בספר המחזור של "זכרון יעקב" לשנת 1936, ספר שאותו ערכתי, הקדשתי לכך מאמר.

בשנת 1935 התפטר יושב הראש של "זכרון", ליאו בולה (Leo Bolle) מכיוון שרצה לעלות לארץ-ישראל. הוא ביקש ממני לקבל על עצמי את התפקיד של היושב ראש, וכאשר דחיתי זאת הוא ביקש את עזרתו של ליון נורדהיים. הייתי בדעה שעבודתי בהנהלת הפדרציה של הנוער היהודי מעניינת יותר מאשר התפקיד של יושב ראש "זכרון יעקב", וגם ניסיתי להסביר זאת לליון. אבל הוא ניהל איתי שיחה ארוכה מאוד, ולבסוף נכנעתי. בשנת 1936, בגיל 22, נעשיתי ליו"ר של "זכרון", ועלי להודות שזה היה בכל זאת תפקיד חשוב, מכיוון של"זכרון" היו בין 400 ל- 500 חברים, כשליש מחברי הפדרציה של הנוער היהודי בהולנד. ב"זכרון" קיימנו בין השאר תפילות בשבתות ובחגים, אשר משכו מאוד גם את הציונים שלא הקפידו על שמירת המצוות. הנהירה היתה כל כך גדולה, שהחל משנת 1936 הייתי צריך לשכור אולמות גדולים עבור התפילות בימים הנוראים. ההתעניינות גדלה גם משום שאנחנו ב"זכרון יעקב" התפללנו בהברה העברית כפי שהיא נהגה בארץ-ישראל, ולא בהברה האשכנזית כפי שהיתה מקובלת בהולנד ושעליה הקפידו מאוד. הקהילה האשכנזית התנגדה לכך, מחשש לקרע בקהילה. כאשר לא נענינו לדרישה לשוב להברה המקובלת באמסטרדם, הוזמנו לרב הראשי א' סרלואי (A. Sarloui), שרמז בשיחה איתי ועם ידידי סיך (Sieg, לימים פרופסור גיטר), שהוא יאסור את השימוש בהברה הספרדית (איסור של רב ראשי). בנוסף לכך הצטוו כמה תלמידים בסמינר היהודי ההולנדי, שהיו חברים ב"זכרון יעקב", לעזוב תנועה זו. העניין גרם לזעזוע עמוק באמסטרדם וההנהגה של "ברית ציוני הולנד" (NZB - Nederlandse Zionistenbond) הבטיחה לנו את תמיכתה במאבקנו. לבסוף הבין הרב הראשי שאם יעמוד על דעתו, יוביל הדבר לקשיים גדולים בקהילת אמסטרדם, והוא ויתר על הטלת האיסור. אחד הרבנים, הרב קופנהאחן (Coppenhagen), חיבר על כך חרוז: "האיום הפך לכלום", או בהולנדית-יהודית: " De 'isser' is een sisser geworden" (מעין 'ההר הוליד עכבר'). כל העניין הזה מראה ש"זכרון יעקב" תפסה מעמד חשוב בקהילה היהודית.

ליון נורדהיים השתתף בקביעות בתפילות בבית הכנסת של "זכרון יעקב", וגם נתן הרצאות שבהן הסביר את השקפותיו לגבי הציונות המודרנית. הוא יצא חוצץ נגד הדעות המזלזלות, שתיארו את הציונים כיהודים שנותנים כסף כדי שיהודים אחרים יעלו לארץ-ישראל. הוא דרש מכל אדם שיכין את עצמו לעלייה. הציונות הרדיקלית הזאת, שדרשה מחויבות אישית, היתה מנוגדת לרוחות שרווחו בברית ציוני הולנד, והיא סחפה איתה, במחצית השנייה של שנות השלושים, את מרבית בני הנוער הציוני. ליון היה המנהיג הבלתי-מוכתר של הציונות הרדיקלית, שנקלעה בין השנים 1940-1938 לקונפליקט חריף עם הנהגת ברית ציוני הולנד. הברית אף שקלה לזמן את אחד החברים הצעירים ב"זכרון", דוד קוקר (David Koker), להופיע בפני ועדת המשמעת, משום שכתב "הדגל ההולנדי אינו דגלנו".

זמן קצר לאחר עימות זה, ב1937, התפטר ליון נורדהיים מתפקידו ונערכה לכבודו חגיגת פרידה גדולה באמסטרדם. מי היה צריך לתפוס את מקומו? הוא עצמו הזכיר שלושה מועמדים שיוכלו להמשיך ולבצע את תפקידו: יאפ ון-אַמֶרוֹנגֶן ( Japp van Amerongen לימים יעקב ארנון, המנהל הכללי של משרד האוצר הישראלי), קארל ד' הַרטוֹך (Karel D. Hartog) ואנוכי. ואולם, כולנו היינו בגיל שבו צריך היה לעבוד כדי להצליח במבחנים באוניברסיטה, ולא יכולנו להקדיש זמן רב לפדרציה, שכארגון כלל-ארצי תבע רבות מההנהגה: ארגון מחנות הנוער, הכנת קורסים למדריכים ופיקוח על כארבעים מועדונים המפוזרים בכל רחבי הולנד. אני זוכר עדיין, כיצד שלושתנו התווכחנו על הנושא, כאשר כל אחד מאיתנו טען שבאותה שנה יהיה עליו לעבוד קשה למען הקריירה שלו (ולכן לא יוכל ליטול על עצמו את התפקיד). לבסוף ויתרתי לאחרים, בתנאי שאחד משניהם יחליף אותי כיושב ראש אחרי שנת כהונה אחת. בסוף שנת 1938 אכן התפטרתי מכהונת היושב ראש של הפדרציה של הנוער היהודי. באותה שעה כבר היתה אפשרות שגרמניה תפלוש להולנד בגדר איום של ממש, והיתה לכך השפעה רבה על האוכלוסייה.

בזמן כהונתי כיושב ראש של הארגון עלה מספר החברים לכדי 2000, שהיו מאורגנים בכ- 40 מועדונים מקומיים. כמסגרת הנוער הגדולה ביותר בקרב יהדות הולנד (היו גם ארגוני נוער לא-ציוניים) נאלצה הפדרציה גם להתמודד עם בעיות מסוימות. בשנת כהונתי נולדה הנסיכה ביאטריקס (Biatrix), לימים המלכה ביאטריקס. המנהל של "הליציאום של אמסטרדם" נטל יוזמה לשלוח מכתב ברכה למלכה מטעם כל תנועות הנוער בהולנד. ואולם, בהנהגת הפדרציה שלנו, שהיתה מושפעת מהשקפותיו של ליון נורדהיים, היתה התנגדות לברכה המשותפת עם תנועות הנוער הלא-יהודיות: רצינו בהחלט לשלוח איגרת ברכה מטעמנו למלכה, אך לא ראינו את עצמנו חלק מהעם ההולנדי. זימנתי אפוא אסיפה של ההנהגה שלנו כדי לדון בסוגיה זו. ממש לפני פתיחת האסיפה טילפן אליי המרצה שלי להיסטוריה עתיקה, הפרופסור דוד כהן, שהיה גם ציוני פעיל, והפציר בי שהפדרציה של הנוער היהודי תשתף פעולה עם ארגוני הנוער האחרים. אמרתי לו שבטקסט של האיגרת הכללית היה כתוב: "אנחנו, בני הנוער של עם קטן", וזה נראה כאילו הארגון שלנו מזדהה עם העם ההולנדי, דבר שלא הסכמנו לו. על כך ענה פרופסור כהן: "גם אנחנו, היהודים, עם קטן" (והתכוון לומר בכך, שבדיעבד אפשר יהיה לפרש את הניסוח הזה לפי רצוננו). לא קיבלתי את הטיעון שלו, והרוב בהנהגה תמך בי. גם היושב ראש של ברית ציוני הולנד, עוה"ד אַבֶּל י' הרצברך (Abel J. Herzberg), הסכים איתנו: "אינך חייב לקבל כל דבר", הוא אמר.

בעיה אחרת שניצבנו בפניה היה הפיצול הארגוני והיריבות בקרב תנועות הנוער הציוניות בארצות אחרות לעומת אחדות הפעולה שהיתה קיימת בהולנד. רצינו להימנע מחדירת הפיצול להולנד. זה בלט במקרה הבא. קבוצה של צעירים ציונים סוציאליסטים התארגנה תחת השם "הנוער העובד". ההנהגה של קבוצה זו ביקשה להצטרף כקבוצה לפדרציה. הציונים הסוציאליסטים הוותיקים יותר, "פועלי ציון", קיימו על כך אסיפה כללית בראשותו של י' וון בליץ (J. van Blitz). מובן שגם התאורטיקן של אותה תנועה, סם דה-וולף (Sam de Wolff), היה נוכח. ואולם, בהזדמנות זו הוזמן גם אדוארד פולק (Eduard Polak), יהודי אנטי-ציוני שהיה חבר במועצת העיר אמסטרדם, כדי להביע התנגדות להצטרפותו של "הנוער העובד" לפדרציה של הנוער היהודי. מאידך גיסא, גם אני, כיושב ראש של הפדרציה, הוזמנתי כדי להביע את דעתי בפני האסיפה, והמלצתי על הצטרפות "הנוער העובד" לארגון. כאשר סיימתי את נאומי, התבקשתי לעזוב את האולם. כך עשיתי, אולם נשארתי עם כמה חברים במסדרון מחוץ לאולם כדי לשוחח על העניין. אחרי זמן מה הגיע מישהו כדי לומר לי שאסור לי להישאר אפילו בפרוזדור. לבסוף היה רוב באסיפה נגד ההצטרפות של "הנוער העובד" לפדרציה של הנוער היהודי, מה שאכן ציפיתי שיקרה. באותו הלילה התאספה קבוצת אנשים בביתה של משפחת ון-אמרונגן. במפגש הלילי הזה היו נוכחים בין היתר יאפ ון-אמרונג, ליון נורדהיים וגם זלמן שז"ר (אז: רובשוב), שהיה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית וראש מחלקת התרבות שלה, ולימים נשיא מדינת ישראל. חבר נוסף בוועד הפועל היה נוכח גם הוא בדיון לילי זה. למחרת, מוקדם בבוקר, הגיע יאפ ון-אמרונגן לחדר השינה שלי עם הצעה שנוסחה במפגש הלילי הזה: שתנועת "הנוער העובד" תצטרף לפדרציה, אבל מבחינה פוליטית תהיה לה הזכות לתת ביטוי עצמאי לאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. אם רק אחתום על המסמך הזה, כך אמר, תצטרף תנועת "הנוער העובד" בכל זאת לפדרציה. זה אמנם לא עלה בקנה אחד עם הקו שהיה נהוג בברית ציוני הולנד כלפי המפלגות הציוניות (שנדרשו לציות מלא להחלטות ההנהגה המשותפת), אבל החלטתי לקבל את ההצעה בכל זאת, וכך הצטרף "הנוער העובד" לפדרציה, למרות התנגדות ההנהגה של "פועלי ציון".

בעיה הפוכה התעוררה בהזדמנות אחרת, אצל החלוצים ההולנדים. הם ראו את עצמם ממשיכי דרכו של הסופר והתאורטיקן הציוני הידוע פריץ (פרץ) ברנשטיין, שהיה בעל דעות ימניות והתנגד בחריפות לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בראשותו של חיים וייצמן. חלוצים אלה לא רצו להצטרף למסגרת-העל הקיימת של החלוצים, "החלוץ", מכיוון שהוא היה סוציאליסטי. הם הקימו אפוא תנועה נפרדת בשם "חברת עולים" ודרשו מהפדרציה של הנוער היהודי להכיר בתנועתם כארגון היחידי לחלוצים ההולנדים. לא קיבלתי את דרישתם, והבעתי את דעתי שעליהם להצטרף לתנועה הקיימת, "החלוץ".

בשנה שבה כיהנתי שיושב ראש, שנת 1938, הגיעו פליטים רבים מגרמניה להולנד, ואפילו סודרו מעונות מיוחדים למען הנוער שבקרב הפליטים. ביניהם היו גם חברים בתנועת הנוער "מכבי הצעיר", ארגון בת של ארגון הספורט היהודי "מכבי". קלטנו את "מכבי הצעיר" כתת-מחלקה של הפדרציה של הנוער היהודי.

בהקשר זה ברצוני לציין את הדבר הבא. גם באמסטרדם היה מעון לפליטים יהודים צעירים מגרמניה, שהוקם על ידי ארגון מיוחד. הארגון חיפש זוג נשוי שיוכל לקחת על עצמו את ניהול המעון הזה. דיברתי עם פריי על האפשרות לעשות זאת, מה שהיה מאפשר לנו, ואפילו מחייב אותנו, להתחתן. כאשר באתי לפרופ' דוד כהן כדי להתייעץ איתו בדבר נושא לתזה שלי לדוקטורט, ניצלתי את ההזדמנות לספר לו על ההצעה הזאת להיות מנהל למעון הפליטים היהודים הצעירים באמסטרדם, שכן הוא היה פעיל מאוד בעניין הפליטים, לצד היותו ציוני פעיל. הוא לא נלהב מהרעיון, אך גם לא דחה אותו על הסף בנוכחותי. ואולם, עוד באותו שבוע הוא כתב מכתב להנהלת המעון וחיווה בפניהם את דעתו שאסור למנות חבר בכיר בפדרציה של הנוער היהודי למנהל של המעון. בהתחשב בעובדה שפרופ' כהן היה יושב ראש הוועד לפליטים יהודים, הרי פירושה של התנגדותו למינוי שלי למנהל היתה למעשה, שלא אקבל את המינוי. התלוננתי על התנהגותו בפני ההנהגה של ברית ציוני הולנד, וארגון זה שלח בעקבות זאת מכתב גינוי חריף לפרופ' כהן על מעשהו.

לחלקים אחרים של הפרק

ימי נעורים באמסטרדם

הערות שוליים:

1.ברחבי הולנד הוכשרו צעירים מחו"ל ומהולנד בעבודות חקלאיות, חלקם אצל איכרים הולנדים, וחלקם בחוות הכשרה. ראו על כך להלן.
2. ליציאום היה בית-ספר תיכון של שש שנים,שבו אחרי השנתיים הראשונות מתפצלות הכיתות למגמה ריאלית מחד גיסא, ולמגמה קלאסית, שבה דגש על שפות ובעיקר השפות העתיקות לטינית ויוונית, מאידך גיסא. כיום אין עוד בהולנד בתי-ספר במתכונת הזאת.