תולדוט אתר ההיסטוריה - כל ההתחלות: ראשון לציון

המושבה ראשון-לציון נוסדה בשנת תרמ"ב (1982). מושבה בעלת רוח חדשה, לא העתק של עיירה יהודית גלותית, אלא מאבק לדפוסים חדשים בארץ התחייה. בראש המתיישבים עמד איש ביל"ו שפרץ קדימה בדרכו להתיישבות.

וַיֵּ֔שְׁתְּ וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ וַיֶּ֑חִי עַל־כֵּ֣ן׀ קָרָ֣א שְׁמָ֗הּ עֵ֤ין הַקּוֹרֵא֙

בחודש אדר, תרמ"ב (מרץ 1882) הגיע לארץ מרוסיה זלמן דוד לבונטין כבא- כוחם של עשרה חובבי-ציון מקרימנצ'וק ועשרים וששה וחארקוב. הוא בא מצויד במכתבי היכרות והמלצה כי "אנחנו הח"מ, החפצים לצאת לארץ ישראל ח"י וליסד שם קולאניֶע מעובדי אדמה בכספים אשר בידנו". באותו חודש הגיע הכימאי יוסף פיינברג והתחבר אל חברי הוועד שהוקם ביפו לשם רכישת קרקעות בשם "חלוצי יסוד המעלה". השם נבחר מספר עזרא (ז', ט'): "כי באחד לחֺדש הראשון הוא יסֻד המעלה".

השניים תרו את הארץ למצוא מקום להתיישבות לעולם אשר יבואו. עורך "הלבנון", שראה אותם דבוקים איש ברעהו קרא להם בהתפעלות "שני המשיחים בישראל", משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, כשמותיהם הפרטיים. תחילה היה בדעתם להתיישב בנגב. לשם כך היו דרושים 100 מתיישבים לפחות משום ריחוק המקום ממקום יישוב כלשהו. אולם מכל אלה שהביעו בזמנו את רצונם להתיישב בארץ ושמותיהם נתפרסמו בעיתונות היהודית, הגיע ארצה קומץ של כמאתיים עניים וכעשרה בעלי אמצעים.

ההחלטה בבחירת הקרקע נפלה על אַרְד עיוּן קָרָא" (יש אומרים אדמות עין-הקורא), השייכות לאחים מוּסטָפָה ומוּסָה דָגַאנִי. אבותיהם היו קצינים טורקיים שקיבלו אדמה זו כחזקה מהשולטאן עם התיישבותם בארץ.

הכסף שהיה בצרורם של החברים לא הספיק לרכישת הקרקע. ז.ד. לבונטין פנה אל שאר בשרו צבי הכהן לבונטין, שהיה חשוך בנים, שיעלה ויבוא ארצה ויקים לעצמו "שם וזכר בארץ האבות". ר' צבי הכהן הגיע עם אשתו לאה ובידו סכום כסף נכבד, בו רכש את הקרקע. מחציתה מכר לבעלי האפשרות, ללא כל רווח, ומן המחצית השנייה הפריש קרקע לששה חברים חסרי אמצעים – 60 דונם למשפחה. כשרווח והששה החזירו לו את התמורה לקרקעות, הקדיש את הכסף לבניית בית-הכנסת במושבה. נדיב "קטן" קם בתוכנו, שהקדים את הנדיב הגדול "הידוע". ר' צבי הכהן לבונטין היה הראשון שנתכבד בתואר "חבר נכבד" של הוועד, ובאותה שנה נמסרו לו תעודת הוקרה לנדיבותו.

אל הקבוצה ניתוספו יהודה לייב חנקין, שהיה בעל ניסיון מועט בחקלאות, וחבורתו הקטנה. מהם סוחרים, עובדי בנק ושאר בעלי מקצועות חופשיים, שהיו בעלי אמצעים כספיים ובעיקר רוויי חיבת-ציון.

בבוא חברי הוועד לידי משא ומתן עם הסרסורים או בעלי הקרקעות, היו חסרי-אונים בגלל אי ידיעת השפה הערבית ומנהגי הארץ; כמו כן, בפקודת השלטונות הטורקיים, נאסר על היהודים ממזרח-אירופה לקנות קרקע בארץ. בצר להם ניסו להיעזר בראשי היישוב בירושלים, יחיאל מיכל פינס וישראל דוב פרומקין. אולם אלה לא הועילו, וברוב המקרים הפנו אותם אל הוותיקים, שני היהודים הספרדיים: חיים אמזלג ובן אחותו (היה חותנו של פרומקין), יוסף ביי נבון.

על חיים אמזלג כבר סופר שנולד על צוק גיבראלטר ועלה בן שש עם הוריו ארצה. הוא שימש כסגן-קונסול אנגליה ביפו ועזר לירושלמים לרכוש את קרקעות פתח-תקווה. הוא נבחר לנשיא כבוד של "וועד ייסוּד המעלה". אך לא הכבוד היה העיקר – על שמו נרשמו הקרקעות. כשהיו צריכים לרשיונות בנייה, אמר למתיישבים: "לכו ובנו, ואני אחראי לכם" – ואכן, הוא נסע על חשבונו לאיסטאנבול וקיבל את רשיונות הבנייה מהשלטון המרכזי.

לביקורתה של ממשלת אנגליה, על שהוא עוסק בעניינים שמחוץ לתפקידו כקונסול, מעולם לא שעה. הוא ראה במשרתו משרה של כבוד ועבד את המלכה ויקטוריה ללא שכר. זיכתה אותו המלכה במדליית-כבוד.

יוסף ביי נבון היה יועצו של הרצל בראשית דרכו הציונית. לימים היה בעל הזיכיון להנחת קו מסילת הברזל מיפו לירושלים ולהפעלתו. כיוון שהיה נשוי לאשה ממוצא אשכנזי, יצא בקול קורא למיזוג העדות לעדה יהודית אחת ומאוחדת. שאר בשרו, נשיא מדינת ישראל החמישי, יצחק נבון נמצא ממשיך את דרכו זו.

לימים הוטל על חנקין למדוד את שטחי היישוב. הוא שכר עגלה וסוס, לקח איתו את אחד המתיישבים ויצא עימו לדרך. לצורך המדידה בשטח היה קושר חוט אדום אל אחד מגלגלי העגלה, מודד את היקף הגלגל והָיְידָא! – מתחיל במדידה. כל-אימת שהגיע החוט למעלה, היה מכריז: "אֶיין, צוֶוי, דרָיי, פִיהֶר." חברו היה מסמן ארבעה קווים אנכיים, ובבוא ה-פִינֶפ, היה מותח עליהם קו אופקי. כך היה מחשב, וללא טעות, חמש כפול מספר ה"חמישיות", כפול היקף הגלגל, והרי לכם המרחק. לימים היו ספקות בקשר לדיוק המדידה, אך לאחר בדיקה הסתבר שמקור ההפרשים היה באמות המדידה הטורקיות ואמות מדידת הדונמים העשרונית.

את המדידה המקצועית הראשונה ביצע בעל מקצוע מדופלם, מקורב לביל"ו, מרדכי לובמן (שלימים עיברת את שמו לחביב), שהיה המודד היהודי הראשון בארץ. הוא התמנה לתפקיד זה על-ידי פקידוּת הבארון, למדוד את שטחי המושבות הראשונות, זכרון-יעקב, ראש-פינה, יסוּד המעלה וקסטינה. תלמידו, שהמשיך את דרכו במקצוע המדידה, היה הצעיר הפתח-תקוואי, חיים משה סלור.

נחזור לענייננו ההתיישבות בעֶיוּן קָרָא. בט"ו באב, ביום בו היו בנות ישראל הקדמוניות יוצאות בכלי לבן לחולל בכרמים, היתה העלייה על הקרקע החולית. עשרת המייסדים קנו את החפצים, הכלים ואת המצרכים ההכרחיים, והעמיסו הכול על העגלה היחידה שרכשו. אך מיד התעורר ויכוח נוקב... מי יאחז במושכות? הוויכוח פסק כשיהודה לייב חנקין קנה את הזכות לכך בתורמו 10 רובלים לצורכי הכלל. הולכים ורוקדים, הולכים ושרים, כך דחפו את העגלה לעבר היישוב החדש. הערבים שעברו על-פניהם לא ראו מעולם מראה מגוחך מזה. ההסבר היחידי שהיה בפיהם לכך: "מָגָ'נִין! מָסָכִין, יָה חָרָם..." משוגעים! מסכנים, ירוחמו... כך הגיעו אל הגבעה שבטבור השטח והחלו בעבודה. ז.ד. לבונטין והמתורגמן הירושלמי שהיה צמוד אליו נשתהו ביפו לסידור חשבונות ויצאו לדרך רק לפנות ערב. בהגיעה למקום בחשכה, מצאו שממה ולא את חבורת המתיישבים.

ישימון מאיים מסביב, קוץ ודרדר ויריות רובהו של לבונטין המגַרש את השַרְקָלְין, התנים המייבבים בלילה. רק עם אור הבוקר גילתה קבוצה אחת את רעותה, חונה על הגבעה ממול. לאחר התפיחות על שכם ותפילות שחרית, המשיכו בעבודה.

וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים

בהפסקת המנוחה הראשונה מן העבודה סוכם ביניהם ששם היישוב יהיה זה שהגו אותו עוד חמישה חודשים קודם לכן, והוא "ראשון לציון", ככתוב בישעיהו: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן". באותו מעמד הכריז אחד המייסדים, מרדכי, כי שם משפחתו לא יהיה עוד פריימן אלא דרור. לימים זכה יהודי זה שעוד בימיו נקרא רחוב במושבה על שמו.

"דָידְקָה ליוֹבָקה", הדוד לייב, כפי שקראו בחיבה לחנקין, הקים את החבורה על הרגליים לעבודת הבורא. פניו העזים ואהבתו לעבודת-האדמה השפיעו רבות על חבורת העירוניים האלה. המתיישבים היו מבוגרים ובעלי משפחות, מהם בעלי משפחות מבורכות בילדים. למרים ואהרון פריימן-דרור, היו כבר ששה ילדים, וביום העלייה ילדה מרים את בת-שבע, ביפו, וכולם הובאו למושבה.

הבעיה הקשה ביותר שנתקלו בה ראשוני ראשון-לציון היתה בעיית המים. נביעות "עיוּן קָרָא" נמצאו מעופשות ושורצות "חיים". מעשה ראשון, החלו בחפירת באר. מקומה נקבע בסמוך לראש הגבעה, מתוך כוונה כי יהיה עליה לספק מים מכוח זרימתם החופשית, לפי חוק הכלים השלובים.

עד למציאת מים במקום, הם הובאו מבֵית-דֶגֶ'ן וממקווה-ישראל. הדבר נעשה על-גבי חמורים ועל-גבי אחת מ"המצאותיו" המרובות של חנקין. לראשונה בהיסטוריה של התובלה, נרתמו שני גמלים לעגלה עמוסה בחביות מים. כך הובאה האספקה מיפו. רתימת הגמלים נחשבה שם לאחד מפלאי תבל. הזוּעְרָן, הפרחחים, היו יוצאים בשריקות התפעלות למראה יוצא-דופן זה. למראה חבורות הרחוב היה העגלון מנווט את "ספינות המדבר" הרתומות לעגלה, כדי למנוע שבירת יד או רגל.

מחזה זה תואר בכשרון רב על-ידי אחד המייסדים דוב (חביב) לובמן: "אפשר לשער מה גדולה היתה הפתעה, בהופיע עגלה מלאה אנשים 'פראנז'י' (אירופי) ורתומה לשני גמלים נטויי גרון! מיד התאספה חבריא של מאות אנשים סקרנים ונטפלו לאותה עגלה ועשו לה לוויה גדולה, ספקו כף, שרקו וקראו 'חָאדִידוּ, חָאדִידוּ' (קריאות גנאי לזרים). הגמלים נבהלו ורמסו על ימין ועל שמאל ותהום כל העיר." (מקור ה'חָאדִידוּ' ב- How do you do האנגלי).

בסוף השנה הראשונה להתיישבות כבר עמדו בחולות השוממים צריפים לשבע-עשרה המשפחות הראשונות, אליהם נוספו שו"ב (שוחט ובודק), חנווני ופחח. ביישוב החדש הבריכו את אותם שני גמלים ונשמעו געיותיהן של שמונה פרות. לייב חנקין החל בונה את הבית הראשון, למרות התנגדות המתיישבים חסרי-האמצעים שלא היה באפשרותם לעשות כמוהו. בזאת אף חוסלה ה"שתפניה" (קיבוץ) הראשונה בטרם קמה. חפירת הבאר הופסקה לאחר שהגיעו לעומק של 20 מטר ולא נמצאו מים. המתיישבים חפרו באר שנייה, אך כספם אזל ולא יכלו להמשיך בעבודת החפירה.

ניסיון נוסף להשיג אספקת מים נעשה על-ידי חנקין, שיזם בניית סָגָ'לְקָה, כלומר סכר, לעצירת מי הגשמים. לצורך זה החלו פועלות ערביות להקים סוללה לעצירת מי הוואדי. "המדריך החקלאי" יהודה ראב עבר במקום בשעת העבודה, ראה את העבודה המושקעת והביע את דעתו: "יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסָגָ'לְקָה, אזי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה, ושום תקנה לא תהי מלבד להרסו". הוויכוח על יתרונות בניית הסכר וחסרונותיה פילג את הוועד לתומכים ולמתנגדים לה. כמומחים בנושא, הובאו הבארון יוסטינוב (סבו של השחקן פיטר יוסטינוב) מיפו, ד"ר לורְק והֶר לֶמְלֶר, ראש המושבה הגרמנית שרונה, על-מנת להביע דעתם. שלושתם קבעו שיהודה ראב צדק בהערכותיו, והסכר העברי הראשון לא הוקם.

בינתיים אזלו המשאבים הכספיים של המתיישבים והרעב ארב להם בפתח.

בייאושם הגדול החליטו המתיישבים לפנות אל יהודי הגולה להשיג כספים. הוטל על יוסף פיינברג לצאת לשליחות, ככל אותם שד"רים שיצאו לאסוף כסף – אולם הפעם, לראשונה, לא לחלוקה אלא להתיישבות בארץ.

ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים

יוסף (אוסיפ) פיינברג, האירופי ההדור, השולט בשפות רבות, נבחר לצאת כשליח, בשל היותו בעל הדרת פנים ונואם מצוין. הבעיה שעמדה כנגדו היתה, כיצד להשאיר את ברטה, אשתו הצעירה, ואת שני ילדיו הקודחים, בחוסר כל אמצעי מחיה. ברטה, או כפי שאוסיפ קרא לה באהבה בָרטיוּשָה, היתה בת עשרים וחמש בלבד. היא היתה יפה וענוגה ובעלת נפש רכה, ועם עלייתה ארצה ויתרה על כל המנעמים ועל כל ההרגלים שהיו לה בחייה בגולה. היא ויתרה אף על חפציה, מלבד ה"מקושית" (כך נקרא אז הפסנתר) ממנו לא יכלה להיפרד, יהי אשר יהי. וכך, לאחר יום ארוך ומייגע בעבודה שמעולם לא הורגלה בה, היתה יושבת ופורטת על קלידי פסנתרהּ, היחיד בכל השממה שמסביב. יושבי הצריפים היו יושבים בבתיהם ומאזינים לצלילי נגינתה שהביאו עימם עידוד ומשב רוח של תקווה ויופי.

משנבחר אוסיפ לצאת לשליחות, ננעצו בה כל מבטי המתיישבים, ואז, הזדקפה במלוא קומתה ובמלוא רוחה האיתנה, הישירה מבטה באוסיפ ואמרה לו: "איני היחידה הסובלת בראשון-לציון שלנו, לֵך ותצלח עליך דרכך."

בהתחלה לא צלחה עליו דרכו. הוא קיווה כי בווינה תבוא לעזרתו אגודת "אהבת ציון", אך הסתבר שאין בקופתה אף לא פֶנינג אחד שחוּק. במיינץ, הדפיס הרב דוב להמן לצורך תרומת כספים, קול קורא שכתב יוסף, בכתב-העת בגרמנית "הישראלי", ושתרגומו הוא בערך כך: "קומו נדיבים, התעוררו ברחמים על שש משפחות עניים מרודים אשר בראשון-לציון, תמכו ידיהם כי יוכלו לבנות להם בתים לשבת ולקנות בהמות לחרוש," וכו' וכו'... אך לא קיבל אף לא מארק דהוי.

יוסף יצא לפריז במחשבה, שאולי מחברת "כל ישראל חברים" תבוא העזרה. זו כבר הקימה ועדים באירופה לאיסוף כספים... הרב, פרופסור הרמן שפירא, מורו לשעבר בהיידלברג, צייד אותו בהמלצה הבאה: "האיש פיינברג, כל מה שיאמר אמת ויציב". חברת כי"ח החליטה לבסוף לתרום סכום פעוט, אך בסופו של דבר באה העזרה ממקור אחר.

מיכאל אֶרלאנגֶר והרב צדוק הכהן מצאו דרך אל ארמון סֶנְט הוֹנרי, להפגיש את יוסף פיינברג עם הבארון אֶדמוֹנד בנימין דה רוֹטשילְד, מי שהיה לאחר הפגישה ל"הנדיב הידוע" או בכינויו האחר "אבי-היישוב". דוד בן גוריון, ראש ממשלתה הראשון של מדינת-ישראל אמר עליו: "ספק אם יש בכל ההיסטוריה של העם היהודי בגולה, בתקופה ארוכה של קרוב לאלפיים שנה, דמות שתשווה או לפחות תדמה לדמות המופלאה של בונה ההתישבות היהודית במולדת המתחדשת בדורותינו – הדמות של הבארון אדמונד דה רוטשילד."

וכך עמד פיינברג לפני הבארון והקסים אותו בסיפוריו, סיפור חזון התחייה. שפתו הנרגשת של פיינברג הביאה את הבארון לידי דמעות שלאחר מכן נבעו מהן מעיינות התחייה. אך לבארון היו אף דרישות: מושבת ראשון-לציון תקבל עוד חמש-עשרה משפחות; שמו יישמר בסוד; בעתיד לא יפנו לאיש מלבדו לבקשת עזרה. כך צמח מפעלו הענק שאין לו אח, דמיון ורע באומות העולם. עזרתו הכספית המיידית היתה 30,000 פראנק.

לאחר מכן המשיך הבארון לתמוך מיוזמתו ביישוב הארץ בסכומים אדירים. יש הגורסים שבשנה אחת השקיע סכום שעולה על כל הסכומים שהשקיעו "חובבי ציון" בכל שנות פעולתם. כמו כן יש אומרים שהסופר אלכסנדר דוּמה (הבן), ידידו הקרוב של הבארון, השפיע עליו לסייע כספית ליישוב ארץ-ישראל.

בכספים אלה חידשו המתיישבים את חפירת הבאר השנייה, והפעם נמצאו מים סוף-סוף, ששטפו את הכול בשמחה כה רבה עד כי המילים "מצאנו מים!" נחרטו בסמלה של ראשון-לציון. לניצול המים שנמצאו הוקמו בריכת-מים מפוארת בצורתה הארכיטקטונית; בריכה לאגירת מי-שתייה; בית-מרחץ, מקווה-טהרה; שוקת לבהמות ובריכת-השקאה שנוצלה על-ידי הילדים לשחייה. ב- 1912 הונחו צינורות המים הראשונים שחוברו לבתים. עד היום ראשון-לציון היא היישוב היחידי בארץ שאינו קשור לרשת המים הארצית בגלל בורות מים אלה. כן הוקם בשטח החולות מפעל למיחזוּר מי שפכים, אף הוא יחיד ומיוחד בארץ.

ביתם של ברטה ואוסיפ פיינברג, שנבנה קרוב לקצה המושבה, היה לבית השמח והעליז במושבה. פסנתרה של ברטה השמיע את צליליו המוכּרים וצעירי המושבה מצאו בבית זה תוכן ועניין. לבית זה הובאו העולים החדשים, אליו הגיעו החדשות הראשונות ובו התווכחו על עתיד היישוב.

הבית והחצר היו ספוגים ריח מיוחד, ריח רפת ותעשיית מוצרי חלב, הראשונה במושבות. כל הבא לחצרם היה צופה בידיה החרוצות של ברטה התולה ככבסים את שקיקי הגיבּון המטפטפים חלב רזה וחמצמץ, בעוד אוסיפ מוריד את ה"סְמֶטֶנֶה", שכבת הזִבדה, מעל פני החלב, או מטלטל וחובץ שמנת לעשותה לחמאה.

שנה לאחר מכן כתב בנושא זה ישראל בלקינד הביל"ויי – שעליו עוד נספר – למייסד ז.ד. לבונטין, ששהה באותם ימים ברוסיה: "האדון (איזה כבוד לנער בן 17) יצחק לייב טופרובסקי, חרש ברזל, עושה עצמו מחרשות קטנות עבור סוס אחד וזו המצאה גדולה, יען כי ראשית אין לנו ללכת לאשכנזים (הגרמנים, ה"טמפלרים" בעלי-המלאכה בשרונה, וולדהים) ולהרים להם כספנו, והשנית טוב לנו לעבוד איש את חלקו מלעשות שותפות." בלקינד לא דיווח לא על הצד החקלאי, אלא על העבודה העצמית, החיסכון, ובעיקר על אופיים העצמאי שלא היו מקשה אחת. חשוב שכל אחד יוכל לחרוש במחרשה רתומה לסוס אחד שהיה ברשותו, ולא בשותפות עם שכנו במחרשה אירופית שיש לרתום אליה שני סוסים ויותר.

יצחק החרוץ בנה את ביתו בראשון-לציון ורכש 30 דונם אדמה כהתחלה, מפקידות הבארון. על-אף שהיה לבעל כרם, המשיך במלאכתו כחרש ברזל וכמרפא בהמות. כן המשיך "להמציא לנו פאטנטים", ביניהם מכשיר השחזה אוטומאטי של חרמשי הקציר. הגרמנים, שגידלו הרבה חציר למשקי החלב שלהם, הרבו להשתמש במשחזות שלו, והיו אף שטענו שהיא פרי המצאתם.

אביו הישיש, ר' מיכל, שהיה החזן הראשון בבית-הכנסת של ראשון-לציון, רווה הרבה נחת מבנו וצאצאיו. הוא חי במושבה כשלושים שנה. במו עיניו ראה את ראשית התחייה. כבן מאה שנה נאסף אל עמו.

אשתו של יצחק, קרוֹינֶה, שעיברתה את שמה לעטרה, היתה כשמה, עטרת בעלה. היא היתה מכניסה אורחים למופת, למרות שהיתה עסוקה בגידול שני בנים ושבע בנות. רבים מן העולים מצאו אצלם את ביתם הראשון. המוכשרים למלאכה שביניהם היו לתלמידיו וממשיכי דרכו של יצחק. תחילה השתמש בהרבה מונחים מקצועיים בשפה הטורקית, כיוון שלמד אותם אצל מורו בקושטא. במשך הזמן מצא יצחק והמציא את שמותיהם העבריים. כי כן, היתה עדנה למחרשה העברית שהומצאה בארץ הקדומה לפני כחמשת-אלפים שנה, בידי עלם יהודי ששב אל אדמתו.

מלבד יצחק לייב טופרובסקי היו ממציאים ומשכללים נוספים. ביניהם אהרון זליג לויטה שהצטרף (ב-1883) כבעל-מלאכה אל החבורה הליטאית. היו אלה יהודים עובדי-אדמה בגולה שהיו צריכים לשמש דוגמה למתיישבים בארץ. הם התיישבו בעקרון לאחר תקופת הכנה במקווה-ישראל.

באותה עת כבר השתמשו בארץ במקצרות הנגררות על-ידי בהמות. את שרידי תקופת המגל, ניתן היה לראות בשדות הפלחים הערביים שהשתמשו עדיים במגל לקצור תבואה וירק. אולם כלים מיובאים אלה היו כבדים מדי ושבירים, עד כי כונו בשם "היפופוֹטומוּס", סוס-היאור. לויטה, שהיה בעל-מלאכה מעולה, בנה מקצרה קלה, בעלת מסגרת עץ. להביה, שנועדו לקציצת הקנים, עשויים היו פלדה. כן תיקן לויטה את המקצרות מיד משהתקלקלו, ולא היה צורך בחלקי חילוף. כך מדי שנה בשנה היה נוהג להכין את הכלים לעונת הקציר.

"בצלאל של הקולוניות" (המושבות), כפי שכונה לויטה, היה בין "המורדים" בפקידות הבארון ונאלץ בשל כך לעזוב את עקרון ולעבור ליפו. ביפו שיכללו הוא ובנו את ה"מַדְעָסֶה", טחנת-הקמח המוּנעת בכוח סוס. הסוס היה דורך במקום על עץ עגול ונטוי שהיה מפעיל ומסובב את אבן-הריחיים הטוחנת. השיכלול בא לידי ביטוי בהתאמת "מנוע פעימה" שעבד על קָרוֹזִין (נפט קל) והיה משמיע פופ, פופ, פום, כמו משאבת הפרדסים.

באותו זמן מילאו את מקומו של לויטה בפעילות שיכלולו של המיכון החקלאי בעקרון בני משפחת אשבל. ראובן אשבל זכה בשל המצאותיו בפרס הייעול של מדינת-ישראל. אוּמן זה היה לאמן מקורי בימי בגרותו, ויצר פסלי בעלי-חיים ובעלי-כנף ממתכת.

בלי משים הפלגנו הרחק אל תוך העתיד. לא נוכל להרחיב את הסיפור על תקופה זו מבלי שנחזור ונספר על ישראל בלקינד, ביל"ויי שהגה וייסד את בית-הספר העברי הלאומי העירוני הראשון בארץ, את כפרי הנוער הראשונים ואולי היה אף אחד מיוצרי הדגל הלאומי.

בֵּ֖ית יַעֲקֹ֑ב לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה

ישראל בלקינד היה בנם של שני הורים יוצאי-דופן ומיוחדים לתקופתם. אביו, מאיר בלקינד, היה מראשוני המורים לעברית בגולה. הוא חולל מהפיכה בשיטת לימוד העברית והיה ממייסדי "החדר המתוקן". היה זה צעד חשוב קדימה בחינוך, כיוון שהיווה תשתית להקמת בתי-הספר המודרניים לילדים היהודיים. הוא לימד את ילדיו עברית ותנ"ך בביתו, שהיה בית-לאומי וחובב-ציון בטרם נשבה רוח חיבת-ציון בגולה. אמו, שפרה, היתה אשה משכילה והיתה בקיאה כבעלה בידיעת השפה העברית והתנ"ך. כבר אז היתה השפה העברית שפת הדיבור בביתם.

על-מנת לקדם את חינוך הילדים, עברה המשפחה מעיירת הולדתם הקטנה לעיר הגדולה מוֹהילֶב, שעל גדות הדנייפּר. שם הלכו הילדים לגימנסיה הכללית. הרוח הלאומית שבישראל נתגלתה לראשונה כשאירגן את חבריו היהודים במטרה שלא להתייצב לבחינות שמועדן חל בחג השבועות. תחילה לא הבינה הנהלת הגימנסיה במה המדובר. אך משחזרו על המעשה שנה לאחר מכן, נקנס ישראל והוזהר שלא לעשות זאת שנית. עם תום לימודיו בהצטיינות, עבר ללמוד באוניברסיטת חארקוֹב.

אחותו הבכירה, אולגה, היתה הראשונה שיצאה לעבודה. בגיל ארבע-עשרה היתה לפקידת דואר ולמדה את מקצוע המיילדות בקורס גבוה ליד אוניברסיטת פֶטֶרסבוּרג. היא תמכה בכספה בהוצאות לימודיהם של אחיה ואחיותיה. חדרה היה למקום מפגש של האינטליגנציה היהודית הצעירה, סופרים, משוררים ומחפשי דרך.

הפוגרומים הנוראים ביהודים והפרעות בדרום-רוסיה קטעו את לימודיו של ישראל, כמו את לימודיהם של סטודנטים יהודיים רבים אחרים. כתוצאה מכך החלו נרקמים בקרב הצעירים חלומות על עתיד טוב יותר ליהדות רוסיה. בשעה קודרת זו, כשכל בית-ישראל נאספו לבתי-הכנסת לקרוע שבעה ולצום בתענית של ציבור, זימן ישראל בלקינד את חבריו אל חדר-הסטודנטים שלו, לדון על המצב הקיים ולחפש מוצא לאובדן הדרך. הוויכוחים בנושאים אלה נמשכו עד אור הבוקר כשדעות שונות ומנוגדות הועלו בהם. בקרב המתווכחים היו שצידדו בהגירה לאמריקה, אולם ישראל, עם המסורת הלאומית העמוקה והידע בעברית רהוטה שהשתרשו בו מבית הצליח לשכנע את חבריו לעלייה לארץ, וכתוצאה מכך קמה אגודת סטודנטים לאומית. האגודה נקראה "דאבי"ו – דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות, בשלח ט"ו), אבל כשהחלו המתנגדים לרעיונם בוטים בהם: "את הזולת שולחים הם לארץ ישראל למות שם בצמא בחרבוני קיץ מדבריותיה, להישחק בין חילות המושלמים ונושאי-הצלב במלחמת הדמים, והם, הם עצמם ישארו יושבים ברוסיה ויתענגו על כל-טוּב בבתי הוריהם, ויתפארו על גוברת חלוציות – שלא השקיעו בה פרט למלל שפתיים..." – החליפו את שמם ל"בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיה ב', 5) ובראשי תיבות ביל"וּ.

האגודה נוסדה בראשית תרמ"ב (1881). ישראל בלקינד אף פתח משרד ביֶברֶיסקָה אוּלִיצָה (רחוב היהודים) 30 בחארקוב. וכך היתה עליית הביל"ויים לעלייה החלוצית המאורגנת הראשונה, שהיתה לה פרוֹגְרָמָה מדינית פוליטית ואידיאולוגית כאחד. אולגה אחותו הרבתה לכתוב מאמרים ב"המליץ" ועודדה בכך לחיבת ציון ולהתיישבות בארץ-ישראל. כן פירסמה מכתב עידוד בעברית עסיסית עם צאת הביל"ויים לדרך.

הקבוצה הראשונה עלתה ארצה ב-י"ט בתמוז תרמ"ב (יולי 1882) ובראשם ישראל בלקינד. בהגיעם בדרכם לטורקיה, נשארו בה שניים מחבריה שהיוו את "המשרד-המדיני" המטפל בגאולת הקרקע אצל השלטונות. החותמת שלהם בקושטא היתה מגן-דוד, שאר בשש זוויותיו נקבע פסוקו של ישעיה (ס') "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". במרכז המגן דוד נראו כפות-ידיים שלובות כאות לאחדות. להדגשה נוספת, הוסיפו הסטודנטים המלומדים את הפסוק הלאטיני: "האחדות מגבשת את הקטנות להיות גדולות".

יתר אנשי הקבוצה המשיכו בדרכם לארץ באונייה. לפתע נתגלה להם, כי כספם המועט של החברים נגנב מאמתחתו של הגזבר. יהודי רחמן בשם ראובן יודילוביץ בא לעזרתם והִלווה להם כסף לקראת עלייתם בחוף יפו. בעתיד הם עוד יחזור ויפגשוהו כאחד ממיסדי ראשון-לציון.

בנמל קידמו את פניהם ז.ד. לבונטין (שהיה איש ביל"ו), ר' ישראל פרומקין, עורך ה"חבצלת" ובעליו, האחים פיינברג ואחרים. הם הסתדרו בשני טורים עורפיים וצעדו כגוף מלוכד, שירה בפיהם, על-פני רחובות העיר ועל-פני תושביה המשתאים למראיהם.

תחילה התאכסנה החבורה בבית אנטון איוּב שבאחד מפרדסי יפו הקיצוניים. בחדר אחד גרו שלושה-עשר הבחורים, ובחדר השני, החלוצה הראשונה, דבורה סירוט, שהיתה לאם-הבית, המבשלת, הכובסת והמכבדת את החדרים. ישראל היה לממונה על ענייני פנים הקבוצה ועל ענייני החוץ שלה, ובכשרון רב ניהל את הקומונה הראשונה בארץ. הוא השפיע על מנהל מקווה-ישראל, שבּוֹ עבדו הביל"ויים, להתייחס אליהם לא כאל שכירים רגילים, אלא כאל בעלי אידיאלים נשגבים וחלוצים ההולכים לפני המחנה. קארל נטר, מייסד "מקווה", שחזר ארצה, תיכנן למענם התיישבות של קבע במקום, ואף פנה לבארון רוטשילד לתמוך ברעיון, אולם מותו ללא עת שם לאל את התוכנית.

מאוחר יותר, וכפי שכבר צויַן, כשבא יוסף פיינברג ושטח בקשותיו בפני הבארון להצלת ראשון-לציון, לא שכח אותם הבארון. הוא דרש לקבל את הביל"ויים כשכירי-יום במושבה, עם אפשרות להתיישב בה בעתיד. כך עברו ישראל ואחותו פאני, שעלתה עם אחיהם הצעיר שמשון, למושבה. פאני, כאחותם אולגה, כתבה גם היא מאמרים נלהבים על ביל"ו, שפורסמו בעיתונות היהודית בעולם. שמשון, האח הצעיר, עבד אף הוא במקווה-ישראל, סבל עם הביל"ויים את ידם הקשה של המשגיחים, קדח כמוהם, וכשגורשו מ"מקווה" (באפריל 1884) עלה עם שמונה מחבריו לירושלים. שם הקים "מפלגה" למלאכת-יד שנקראה "שה"ו – שיבת החרש והמסגר", שיזם פטרונם של הביל"ויים, הרב י.מ. פינס בעזרת אליעזר בן יהודה. השמונה היו: יעקב שרתוק, איש הרוח והלבב, ראשון לעולי ביל"ו ארצה; משה מינץ הקלסיקון, אחד משני ה"צירים הפוליטיים" בקושטא; עוזר דוב ליפשיץ, "המזכיר-המדיני" בעל העברית הקלאסית והעט השנונה. רוזובסקי, הבחור האמיץ ממינסק. יעקב מוגילובסקי, תלמיד הישיבה, שכאיש רוח שאף אל על ומצא בביל"ו את חלומו. דוד יודילוביץ מרומניה, איש הספר והחינוך העברי, שעלה עם מייסדי זכרון-יעקב והצטרף אל הביל"ויים. אליהם הצטרף אף העילוי החריף יענקל חזנוב, שהיה מעודד את הכול ברגעיהם הקשים בשירתו וחוש ההומור שלו. ביניהם היו שלמדו את מקצועות הנגרות, החרטות והנפחות. דוד יודילוביץ עבד בבית המלאכה של גיאורג גוטליב בתעשיית סכינים וחרבות ובזה היה אולי יצרן הנשק היהודי הראשון בארץ מאז מרד בר-כוכבא, למרות שייעודו היה החייאת השפה העברית. הוא הצטיין בעבודתו, והחל לקבל משכורת חודשית מלאה מיד בחודש העבודה הראשון, למרות שעם קבלתו לעבודה הוסכם שיהיה עליו ללמוד את המקצוע חינם ששה חודשים ראשונים. לאחר ששה חודשים של עבודה הועלתה משכורתו פי שש.

דבורה סירוט השתכנה אז אצל דבורה, אשת אליעזר בן יהודה, שעזרה לה לקיים לא רק את גופם של החברים אלא גם את נשמתם; משה מינץ מצא קורת-גג אצל הרב י.מ. פינס; עוזר ליפשיץ, שהיה למזכיר בית-הספר של כי"ח, גר בפנימיית בית-הספר, בראשותו של המנהל נסים בכר. עוד חמישה מבין אנשי החבורה גרו בחדר אחד ב"נחלת שבעה", בביתו של ר' לייב הורביץ (לוֹמזֶ'ר). בחדר זה שימש כוך בקיר כארון ספרים ובגדים וכל הריהוט שבּוֹ היה שולחן אחד ושני "ספסלי בית-מדרש". סידורי השינה בחדר היו סמל אחוות חולמים: היה להם כר אחד בלבד, כר היסטורי ומכובד. את נוצתו הרכה אספה אמו של יודילוביץ ממריטת אווזים, כר מטופח, תפוּח ורך, כר שבכל ערב ובוקר יזכיר את אמאל'ה הטובה, המוחה דמעת געגועיה. את הכר היו מניחים במרכז החדר, וכל אחד מהחבורה זכה להניח את ראשו על פינה אחת מארבע פינותיו. אי לכך נתעוררה שאלה חשבונית... מה יהא על החמישי שבחבורה? – דנו והחליטו והתקינו תקנה: בשעה שארבעה מהם ישכבו ויניחו ראשיהם על הכר, לפי התור, יהא החמישי ער, יישב, יכתוב או יקרא כלבבו, וכל שעתיים יחליף היושב את אחד הישנים בתורו.

כתוצאה מאורח-חיים זה נכתבו מאמריו של שרתוק ב"לאוּדִיסקי-לִיסְטוֹק" על תחיית העם על אדמות המולדת; דיווּחי דובנוב לאחיו, ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהיו לכרך רב עניין; שיעורי-הבית של יודילוביץ, שלמד והשתלם אצל אליעזר בן יהודה וסִדרת מאמרים בעברית ב"המגיד", "המליץ" ו-"הצפירה".

בנוסף לישראל ואחותו פאני נמנו עם הביל"ויים, שהיו פועליה הראשונים של ראשון-לציון, אף אוגוסטובסקי, המוסקבאי רחב הגרם ובעל האגרוף הכבד, אדם אמיץ-לב וחייכן; יואל דרובין, בחור שקט, נבון ושתקן על-פי טבעו, עד לרגע שבּוֹ היו צריכים להיאמר דברים רציניים. ברגעים אלה היה תקיף והגיוני מאוד בדבריו. הוא נשא לאִשה את הבחורה הליטאית חנה (יוֹהנה) ולשניהם יחדיו היתה תכונה משותפת: חריצות כפיים. הוכחה לכך היווה מִשקם שהיה משק למופת. כן נמנה עמם אלכסנדר הרכבי, שנטע תחילה כרם ב ראשון-לציון, אך מאחר שהעיסוק במסחר משך אותו, החל לעבוד עם ביל"ויי אחר, יעקב הרצנשטיין, בעיקר ברכישת צימוקים בסאלט שבעבר-הירדן, אריזתם ומשלוחם לאירופה. כן היה חיים חיסין, הצעיר הנסער, בעל החוש הדראמאתי ואוהב האדם, שנשא את פאני פרייזר הביל"ויית לאשה, ושעימו עוד ניפגש. כמו כן נמנה עם הביל"ויים מנשה מאירוביץ, שכאשר הגיע לארץ כבר היה בעל ידע תיאורטי בחקלאות. הוא הקים את תחנת-הניסיונות הראשונה בארץ, בראשון-לציון. הוא היה אף עיתונאי-החוץ הראשון וכתב עשרות רבות של מאמרים גם בעיתוני הארץ הערביים. הוא נשא לאִשה את פאני, בת זאב אברמוביץ ממייסדי המושבה. בנם, אברהם, היה הבן הראשון שנולד במושבה. במות פאני, אשתו, נשא את אחותה מרים, שניאותה לטפל ביתומיו. היא ילדה לו שבעה בנים ושתי בנות; ברשימה זו נציין אף את יהודה צלאליכין, בן למשפחת רבנים מאנשי שקלוֹב, שהוברח ארצה בדרך מקורית. לאחר שהתברר שהתָזְכָרָה (תעודה) לכניסתו ארצה לא היתה תקינה, שלח לו ישראל בידי שליח "נָפוּס", תעודת לידה טורקית, ולימד אותו לומר פסוק אחד בערבית: "אָנָא מִן הוֹן" – אני מכאן. כשהגיעו לחוף, הכול נדחקו אצל הפקידים, ממהרים לצאת מתחום הנמל. כשבא תוכו של צלאליכין, היתה בפיו רק תשובה אחת. כשנשאל "וּוֵן אֶל בָסָבוֹרְט?" ענה: "אָנָא מִן הוֹן!" – פִי תָזְכָרָה?" – " אָנָא מִן הוֹן." ואפילו כשנשאל לשמו: "שוּ אִיסְמָק?" ענה, "אָנָא מִן הוֹן!" וכך קיבלוהו בראשון-לציון, אָנָא מִן הוֹן! – כך היה בהיותו איכר וכך קרה בהיותו גבאי בית-הכנסת כמו גם כנושא מִשׂרה אצל הוד רוממותו השולטאן - אָנָא מִן הוֹן!

מחזה זה חזר בתקופת העלייה "הבלתי-ליגאלית", בתקופת המאנדאט הבריטי. כשנִתפסו העולים, אם בלב-ים ואם על חופי הארץ או במשקים שנערך בהם מצוֹד אחר עולים, היתה בפי כולם תשובה אחת ויחידה, עם שינוי קטן: "אני יהודי מארץ-ישראל!"

בצלאליכין מונים בראשון-לציון עוד ראשוניוּת אחת. הוא היה זה שהביא מבית אנטוֹן איוּב שבּוֹ התגוררו הביל"ויים את... זוג החתולים הראשון. הקורא את תיאורה של איטה ילין בת פטרון הביל"ויים פינס (בסִפרה "לצאצאי") על עכברי השדה המתרוצצים על מיטתה הצחורה, כשהתארחה במושבה, יבין עד כמה חשובים היו חתולים אלה. אנשי המושבה ידעו שראשון-לציון היא בארץ פלשת ולא היה ספק בלִבם שעכברים אלה הם צאצאי עכברי סרני פלשתים.

חסיה, אשתו של צלאליכין, היתה בת למשפחת הביל"ויים בנינסון ואף היא "בוגרת" בית איוּב. מספרים שהבארות בראשון-לציון היו מארת המשפחה. פעם, כשהשקה צלאליכין את הפרדות, ניתק הקשר המחבר את שני העמודים שעל פי הבאר, והדלי המלא נמשך מטה ומשך אחריו את צלאליכין. צלאליכין נחבט אנוּשוֹת על אבני הבאר ושבר את רגלו. כפי שסופר הוא טופל על-ידי יצחק טופורבסקי הצעיר וצלע כל ימי חייו. חתנו, יעקב בסקינד, בעל בִּתו רוחמה, היה גבר גבה-קומה ויפה תואר, בעל קול נפלא, באריטון דראמטי, שעזב קאריירה מזהירה באופרה ברוסיה ובא ארצה כדי לחפור בה בארות, ומצא את מותו בבאר, בחפשׂוֹ את המים החיים.

שמשון בלקינד שחלה אנוּשות ודוד יודילוביץ, ירדו מירושלים והתיישבו גם הם בראשון-לציון, והיו לגיסים. שמשון נשאר לאשה את פנינה, בתו של אהרון מרדכי פריימן (דרור), ממייסדי המושבה. לשבעת ילדיהם סיפורי חיים שראוי לספרם, ועוד נשוב ונחזור אליהם. דוד יודילוביץ נשא לאשה את אחת מתלמידותיו, ציפורה, אף היא בִּתו של פריימן. מספרים שדוד יודילוביץ היה קנאי כה גדול לשפה העברית, עד כי לימים, כשהיה לו משָרת, דיבר אפילו איתו בשפה העברית בלבד. מוּחָמָד דָרְוויש בן בֵּית-דֶגֶן היה הערבי הראשון בארץ שידע עברית על בורייהּ.