תולדוט אתר ההיסטוריה - כמו אבנים שותקות: א

פרק א (קטעים)

נולדתי באמסטרדם בשבעה ביולי, אלף תשע מאות עשרים ושש, ילד שישי להורי, יעקב כהן ושרה לבית בְּרַנְדוֹן. את השם בְּרַנְדוֹן שבתי ומצאתי כעבור שנים, בפורטוגל, ששם היה שכיח. מצד אביה של אמי מובילים כנראה העקבות הגנאלוגיים ליהודי פורטוגל. היהודים שגורשו משם בראשית המאה השש-עשרה היגרו בחלקם לארצות השפלה; שם הוצע להם מקלט בטוח. נראה שהסב כבר לא נמנה עם הפורטוגזים ה"טהורים", וסבתי, אם לשפוט על-פי שם משפחתה, השתייכה לקהילה האשכנזית. אמי שרה, בתם של פיליפ בְּרַנְדוֹן וקייטיה זוורט, נולדה בעיר אמסטרדם. עד כמה שידוע לי היה סבי, אביה, מלטש יהלומים. אך הכשרון הבולט במורשתה של משפחת ברנדון היה הכשרון המוסיקלי-אמנותי, ורבים מהצאצאים נחנו בו. כמה מדודַי ודודותַי, אחיה ואחיותה של אמי – הם היו אחד-עשר אחים ואחיות – היו מוסיקאים מקצועיים. את סבתי שכונתה, כנהוג בהולאנד, "אוֹמָה", אני זוכר היטב, ועל דמותה ארחיב את הכתיבה בבוא העת. משפחתה של אמי היתה משפחה מתבוללת, אך למרות זאת היתה פתוחה לחיזורים של בחורים דתיים, כאבי.

[...]

בזכרוני מצטיירות לי שתי משפחות, של אמי ושל אבי, בניגודים גמורים; בהשקפת העולם ובתפיסת החיים, בחינוך הילדים, בהווי היומיום וביחס אל בני אדם, הולנדים ויהודים.

במשפחתו של אבי – גם היא משפחה ענפה – היתה מושרשת השקפה יהודית אורתודוקסית, עם נטייה לציונות ולחינוך לערכים יהודיים, מתוך הסתייגות מן החברה ההולנדית. לעומתה היתה משפחתה של אמי, כאמור, מתבוללת. כאן הדגישו את הערכים ההומניסטיים הכלל-עולמיים, מתוך שמירת אמונים לעם ההולנדי ולבית המלוכה ההולנדי, ומתוך התנגדות לכל בדלנות יהודית. אמנם אמי ואחיותיה נישאו לבחורים יהודים, אך לא כן אחֶיה, שלושה מהם נשאו נשים לא יהודיות (אגב, אחד מהם התחתן עם אשה לונדונית, "קוקני" טיפוסית).

[...]

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הולנד הוא ייבוש האדמות: כיבוש קרקעות שנמצאו זמן רב מתחת למים – בים ובאגמים פנימיים – והפיכתן ליבשה.

כמו במחוזות אחרים כך גם במחוז נוֹרד-הולנד, שבירתו אמסטרדם, יובשו במאות השנים האחרונות שטחים נרחבים, בשטח שיובש, רק תעלה רחבה, או שם של רחוב, הם לבדם עדות לעברו המוצף. על פי רוב הדברים נשכחים והתושבים אינם נותנים את דעתם על כך שבתיהם – הבנויים מתחת לגובה פני הים, על אדמה רווּית מים – הם בעצמם כמעט בתים צפים!

האזור שנולדתי בו, ואשר כל משפחת אמי נולדה בו, נקרא וַטֶר-חְרַפְס-מֵר, בתרגום מילולי: "אגם דוכס-המים". בעבר הרחוק היה המקום כפר על-יד אמסטרדם, אך לימים נכלל בתחום העיר. אחת מדודותי, הדודה ("טַנְטֶה") חְרֵייטָה, שהייתה יוצאת דופן מאוד בין שאר הדודות, אחיותיה של אמי, התעקשה עד סוף ימיה להזכיר בכל מכתביה את שמו המפורש של הכפר – וַטֶר-חְרַפְס-מֵר – בנוסף על ציון אמסטרדם העיר. גם שמותיהם של כמה מן הרחובות באותו איזור יש בהם יותר מרמז לכך שבעבר היה כאן מעין כפר קטן, ושהשטח הוא שטח מיובש. למשל: "הדרך הגבוהה", או התוספת "קַדֶה", שמשמעותה גדה.

נולדתי בבית מספר 15 בדרך הגבוהה – הוֹכֶוֶאך. הבתים שם יפים למדי. גם כשראיתי את המקום לאחרונה, לפני שנים מספר, נראו לי כשייכים למעמד הבינוני הגבוה, זה הקרוי בהולנדית "דֶפְטִיךְ". אבי עסק במסחר בגרוטאות מתכת, בשותפות עם אחיו מוֹס. לימים הסקתי מרמזים שזה היה ענף מסחר "מלוכלך" ובלתי מוסרי, שלא תאם כלל את השקפת עולמו. לא ברור לי כיצד ומדוע התגלגל לענף זה דווקא. לאחר מכן ירדה המשפחה מן ה"נכסים" המעטים שהיו לה כשעוד הייתי בחיתולי. רק בצילומים ששרדו מאותה תקופה משתקף משהו מרמת מאותה רמת חיים מכובדת, יחסית.

[...]

הזיכרון הממשי עדיין מקוטע, מתחיל במקום אחר, לא הרחק מן המקום שבו יצאתי לאוויר העולם. בהיותי בן שלוש עברנו לבית מספר 42/ב ב"דרך הרחבה" - בְּרֵידֶוֶוךְ. את סיבת המעבר איני יודע. אולי קשור היה בהרחבתה של המשפחה, ואולי נרמזו בו סימניו הראשונים של המשבר הכלכלי העולמי (של 1929) הידוע לשמצה. איני מתאר לעצמי שהזעזועים הכלכליים הנוראים באותה תקופה פסחו על המסחר בגרוטאות מתכת.

הרחוב הזה היה – כפי שהצטייר בזיכרון – ארוך מן הקודם, ולא היו בו עצים רבים כל כך כמו בהוֹכֶוֶוךְ. הוא עלה בקצהו לעבר דייק שחסם תעלת מים – סימן שבעבר היה כאן שטח מוצף. בחלקו העליון של הרחוב עמדו בתים יפים, אחדים מהם אפילו מפוארים, ולהם כניסה רחבה ודלת עץ מגולפת, פעמון נחושת מבהיק ואולי גם מכונית עם נהג, תופעה נדירה בימים ההם. כששיחקנו שם, לפני הבתים האלה, היתה משרתת במדים יוצאת ומגרשת אותנו, במורד הרחוב היו הבתים צנועים הרבה יותר, של שלוש וארבע קומות. מדרגות צרות ותלולות הובילו אל הדירות, ואדם מבוגר לא רק שהיה צריך לתמוך בעצמו בצדדים בעת העלייה כי אם גם ממש למשוך משיכות רצופות כדי להתגבר על משקל גופו ולעלות. דירתנו היתה בקומה השלישית, ולמטה היתה תחנת מוניות, כולן מכוניות פורד "טִי". נהגיהן – לבושים במדים, כובע מצחייה לראשם – היו שם תמיד, מצפים לצלצולו של הטלפון שהיה מותקן בצד המדרכה. גם אם בזכרוני יש בו במקום ההוא, תכונה רבה, קרוב לוודאי שזו היתה תחנה קטנה ובה שתיים שלוש מוניות.

הייתי ילד חמוד עם ראש שופע תלתלים בלונדיניים. בשנת 1929 לקחה אותי אמי אל צלם, וזה העמיד אותי לפני רקע מצויר, על ספסל גבוה צבוע לבן. נסענו לשם בחשמלית, כלי התחבורה המקובל, והכרטיסן נתן לי קצה של קונטרס כרטיסים משומש. הצלם הפרפקציוניסט הבחין מיד בחפץ הזר. לדבר הזה שבידי לא היה מקום ביצירתו, והוא רצה שאפרד ממנו, אך אמי הפצירה בו להניח לי להצטלם אתו. העדות המצולמת עדיין קיימת. בתמונה נסוך על פני שמץ מן הטרוניה שחשתי כלפי האיש ההוא, שרצה לקחת ממני את מה שבאותו רגע היה לי היקר ביותר.

פנים הבית שם, בדרך הרחבה, לא זכור לי. מן השנים ההן חוזרות אלי רק תמונות יחידות. בשנתי החמישית נשלחתי לבקר בגן-הילדים שהיה קשור לבית-הספר היסודי הכללי, הלא יהודי. בבית-הספר הזה למדה אחותי קֵייטְיֶיה, שהיתה מבוגרת ממני בחמש שנים. לא נשלחתי שמה אלא בלית ברירה. אמי היתה בהיריון, עניין זה הוסתר והוזכר רק בקושי, רק במלות צופן וברמזים – אסור ש"הילד" ידע.

בית-הספר הכללי סיבך את החיים, כיוון שלמדו בו בשבתות. ביתנו היה כשר למהדרין והשבת נשמרה בקפדנות רבה. היעדרות מבית-ספר בשבת חייבה בהליך מיוחד. ההחלטה להרחיק אותי מן הבית ולסכן בכך את גופי ואת רוחי בסביבה לא יהודית, בוודאי לא היתה קלה.

[...]

היתה מסורת שכאשר לאחד הילדים יש יום-הולדת קונים הוריו "טַרְטִיֶיס", הן עוגות הקונדיטוריה ההולנדיות, לכל הילדים. עוגות הטַרְטִיֶיס, יש להסביר אינו שונות מעוגות הקונדיטוריה המוכרות לנו כיום, אלא שהמושג " טַרְטִיֶיס" סימל אז לגבי ההולנדי פרץ מסוכן בחומות המגן הפוריטניות שהחברה התבצרה מאחוריהן במאבקה בהסתאבות ובהתמכרות להנאות החושים: היתה זו נקודת מפגש מוצלחת בין הפרוטסטנטיות האדוקה לבין ההלכה היהודית. במשפחה שלנו נאמר כפי הנראה שסַמוּאֶל הפעוט אוכל מן הטַרף הזה, המוקצה מחמת מיאוס – ואין, כידוע, "קצת" כשר – והלא זה חטא נורא! יש לנקוט צעדים ולהבהיר לילד שביום-ההולדת הבא עליו להימנע מאכילת המעדן האסור. הוא עצמו יסביר למורה בעוז ובלי בושה שהוא מקיים את חוקי הכשרות.

ויום-ההולדת הבא לא איחר לבוא. היוּפְרֵאוּ קְלֵייסֶן חילקה עוגות. "טַרְטִיֶיס". קוביות בצק צהבהב מכוסות בשכבה חומה ומוכתרות בדובדבן מסוכר, אדום. כל עוגית בתוך גביע של נייר לבן המפריד בין קודש לחול והמאיר בלובנו את המוקד כבאור יקרות. זה המוקד המצפה לנגיסת הבתולין משכרת החושים שתכלה בתאווה את כיסופי האין קץ...

המַרְקִיז דֶה... לא ציפה ביתר קוצר-רוח לעגלה אשר תוביל אותו אלי גיליוטינה... בדיוק כשעמדה היופראו קלייסן להניח את הטָרֵף על השולחן שלפני פלט כאילו מישהו אחר מפי: "אסור לי לאכול את זה."

ואני זוכר היטב את שאלתה: "האם זה לא קוֹישר?" כך בדיוק. אולי התקומם בי באותו רגע ילד אחר, אך אל לי לנסות לשחזר בדיעבד מה שבעצם אולי קרה שם.

פרק ב (קטעים)

אבי ניסה לשנות את מזלי והשקיע את כל כספו בעסק שמלכתחילה הצלחתו היתה מוטלת בספק. הוא פתח חנות אופנתית לבגדי גברים ושמה "החידוש האחרון", "הֶט נִיאוּסְטֶה". בחזית נקבע שלט מואר, חידוש בימים ההם, והיא רוהטה במיטב הריהוט. הכל נעשה, קרוב לוודאי, בעזרת הלוואות גדולות, בריבית גבוהה, שעיקר בטחונותיהן היה אמונה דתית יוקדת. השנה 1930. רבים המובטלים וכסף עודף אין. למן רגע הפתיחה החגיגית הפכה החנות היפה לכישלון צורב.

את דמותו של אבי כמעט איני זוכר, ובכל זאת מופיעות תמונות שונות באופק הזיכרון. אבי היה על פי רוב אדם נעים, בעל חוש הומור: יכול היה לבכות מרוב צחוק. אני זוכר גם שהיה אדם תקיף ובעל עקרונות ברזל, בלא פשרות. הוא היה יכול להתפרץ לפתע בכעס נורא, אך גם שכח מהר את כעסו. הוא היה נמוך קומה, מרכיב משקפי "לחצן-אף" ובעל זקנקן מחודד, לבש חליפות עם חזייה שבאחד מכיסיה שעון זהב עגול. שרשרת הזהב של השעון היתה מושחלת דרך אחד מחורי הכפתורים ומחוזקת בצד השני. ברחוב חבש מגבעת "הומבורג" ובבית כיפת משי שחורה מן הסוג המוגבה, כזאת שמכסה את הקדקוד כולו. הִרבה לעשן סיגרים. קופסאות הפח שלהם ניתנו לי למשחק. הוא היה חרזן מצטיין ואהב לכתוב רשימות מצחיקות ושירים למסיבות משפחתיות (על פי רוב חתונה או יום-הולדת). פעם תלה שלט בחלון הראווה של החנות – תמיד היה גאה בחלון הראווה שלו – שלט שהזמין במיוחד אצל צייר ועליו שיר שלם פרי עטו, המכוון אל העוברים ושבים. מקורי, אכן, אך גם אם היה קהל קוראים, קהל קונים לא היה. הצעיפים, הממחטות והגרביים, החגורות ואביזרי הנוי האופנתיים האחרים לא הצליחו למשוך קונים.

[...]

שאר זכרונותי ממנו – זכרונות אחרונים – הם בעיקר מתקופת ניהול החנות ברחוב אִיטְרֶכְט. היה לוקח אותי לבית-הכנסת, אוחז בידי כשחצינו רחובות סואנים. בשבתות היה חובש כובע צילינדר, ואני זוכר אותו הולך בחג הסוכות והלולב בידו. כשהיה פוגש מכר או ידיד היה מסיר את כובעו ומשיבו לראשו; כך היה נהוג. היתה לו מגילת אסתר כשרה, כתובה על קלף, ובפורים היה מושיב אותי קרוב אליו ומורה באצבע, שאוכל לעקוב אחרי הקריאה. הוא רצה שאלמד עברית עוד לפני לכתי לבית-הספר והחל להושיב אותי בשבתות אל השולחן, שאלמד. גם זה היה כישלון למן הרגע הראשון. הדברים האלה לא עניינו אותי. חוששני שהאנשים לא הבינו אז דבר וחצי דבר בהתפתחותו של ילד. היו כופים את רצונם, וכנגד זה פיתחתי נוגדנים חזקים ביותר. אבא התייאש מהר מן הניסיון וקבע שאני עצלן. בגיל שש החל המאבק הבלתי פוסק על כיסוי הראש. כיסוי הראש שימש למבוגרים עילה לביקורת בלתי פוסקת, ואילו לי נעשה סמל של אי-הסכמה, מרדנות והתנגדות. בבוא העתק אפרוק מעלי בבת אחת ובתחושת הקלה גדולה את העול הזה. בבית חבשתי – הייתי אמור לחבוש – כיפה, ובצאתי – כובע ברט שחור, מה שהיו מכנים "אַלְפִּינוֹ-פֶּטְיֶה". איפה הכובע? איפה הַקֶפֶּלְטְיֶה? (כיפה). למה יצאתי בלי כובע? למה, למה, למה, למה? ואין לדבר סוף.

[...]

כשם שמשפחת אבי היתה שונה ממשפחת אמי כך גם היה השוני ניכר בין אבי לבין אמי. אמי אמנם קיבלה עליה בלא ערעור את דיני ההלכה אך גם בעניינים שהיו פסוקים ומוחלטים בעיני אבא, היתה היא מקשיבה לעיתים לקולות פנימיים. תמיד היתה מוכנה לשקול דבר ולהרהר בו. ואף שלא עלה על דעתה להתווכח, אני יודע שבחדרי חדרים היתה דנה עמו.

לחלקים נוספים של המאמר:

כמו אבנים שותקות: א - ב (פריט זה)
כמו אבנים שותקות: ג
כמו אבנים שותקות: ד - ה
כמו אבנים שותקות: ח, יב
כמו אבנים שותקות: יג, טז
כמו אבנים שותקות: יח, כ
כמו אבנים שותקות: כא - כב