תולדוט אתר ההיסטוריה

בחודש מרס 2010 נחנך בטקס רשמי בעיר העתיקה בירושלים בית הכנסת הגדול הידוע בפי כל בשם "החורבה". בית הכנסת נהרס ונשרף במלחמת העצמאות (1948). מה מייחד את ההיסטוריה של בית כנסת זה שהיה לסמל?

בראשית המאה ה- 18 הגיעו לירושלים ר' יהודה החסיד, דרשן ועסקן מפולין, ואיתו כ- 300 איש והם התמקמו ברובע היהודי בירושלים. ר' יהודה החסיד הספיק לרכוש את החצר הסמוכה לבית-הכנסת הרמב"ן, אך כעבור מספר ימים חלה ומת. אנשיו שיקמו את בית כנסת העתיק, ששימש מרכז לקהילה האשכנזית בעיר, ואנשיה השתכנו בבתים קטנים סביבו. הקהילה האשכנזית הייתה ענייה ביותר וראשיה נאלצו ללוות כספים ממלווים מוסלמים. ביום שבת ח' בחשוון תפ"א (9 בנובמבר 1720), גורשו האשכנזים מירושלים כיוון שלא הצליחו לעמוד בתשלום חובותיהם. בית הכנסת נשרף ובתיהם נהרסו. מאותו יום היה המקום תל חורבות ונקרא "דיר שכנז" בפי הערבים, ו"החורבה" בפי היהודים. מכאן ואילך במשך יותר ממאה שנים לא התאפשרה כניסת יהודים אשכנזים לירושלים שכן בעלי החוב המוסלמים ראו בכל יהודי אשכנזי אחראי לחוב ודרשו החזרתו.

אחרי כמאה שנה, ב- 1813, נכנסה לירושלים לראשונה שיירה של כעשר משפחות אשכנזיות מצפת. בראשם עמדו ר' ישראל משאקלאב ור' אברהם שלמה זלמן צורף. הם נכנסו לעיר מחופשים לספרדים כדי שהנושים המוסלמים לא יכירו בהם כאשכנזים. גם הגאון ר' מנדיל משאקלאב הגיע לעיר העתיקה והיה למנהיג הקהילה. ר' זלמן צורף, גם הוא ממנהיגי הקהילה החל לפעול במרץ רב לשיקום "החורבה".

שלמה זלמן צורף פעל בשני כיוונים עיקריים: השתדלות אצל השלטונות להשיג את ביטולם של חובות האשכנזים מן המאה הקודמת ולקבלת אישור לשיקום הריסות בית הכנסת "החורבה" מחד, וגיוס כספים נמרץ מן הקהילות היהודיות באירופה מאידך. את החלק הראשון של פעילותו הוא הצליח לבצע בפנייתו למוחמד עלי, שליט מצרים, שבין השנים 1832 - 1840 שלט גם בארץ ישראל ובסוריה. בשנת 1836 (תקצ"ו) נסע זלמן צורף לקהיר אל מוחמד עלי וקיבל את הפירמאן לבניית ה"חורבה" ואת ביטול החובות הישנים.

הבניין הראשון ששוקם באתר, ועומד עד היום על תילו, היה בית הכנסת ""מנחם ציון". לאחר מכך המשיך זלמן צורף בפעילותו לבניית יתר הבניינים באתר ובמיוחד פעל לבניית בית הכנסת הגדול. חוקר ארץ ישראל בן-זמנו ר' יוסף שוורץ, תיאר זאת במלים הבאות:

"והרב ר' אברהם שלמה זלמן צורף טרח עד מאוד בבנינים אלה, ולהשגיח על המוציא והמביא, ולעמוד בפרץ נגד כל הנלחמים והמעכבים בבנין זה, ויהי ה' עמו לגמור כל הבנינים" ("תבואות הארץ" ירושלים תר"ה, בסיום הספר).

בנייתה של "החורבה" עוררה את שנאתם של גורמים מוסלמים בעיר והיא התמקדה אישית בשלמה זלמן צורף. פעמיים התנקשו בחייו: בפעם הראשונה הוא נורה אבל היורים החטיאו את המטרה, ובפעם השנייה התנפלו עליו מרצחים ליד "החורבה" ובמכת חרב על ראשו פצעוהו פצעים אנושים. הוא נפטר אחרי שלושה חודשי ייסורים בי"ט באלול תרי"א (16 בספטמבר 1851). שלמה זלמן צורף שילם בדמו על מפעל בניית "החורבה" לו הקדיש את חייו, ומאוחר יותר מדינת ישראל הכירה בו כקרבן הראשון של פעולות האיבה בארץ.

על פועלו של שלמה זלמן צורף לשיקום "החורבה" נכתבו דברים רבים. כך למשל כתב ר"א ריבלין:

"הרב אברהם שלמה זלמן צורף....הוא הוא שהציל וגאל את מרכז היהודים, את חורבת ר"י החסיד מיד הגויים, והוא בנה בה את בית הכנסת הראשון ["מנחם ציון"] ו[איפשר את בניית] בית הכנסת הגדול בית יעקב ["החורבה"] ושמו נערץ ונקדש בפיות כל זקני ירושלים אשר ידעוהו". ("ציון" , מאסף החברה להסטוריה ואתנוגרפיה, ספר א', עמ' 71-72).

בעת פטירתו של שלמה זלמן צורף שוב הייתה ארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים ובנו מרדכי צורף נסע לאיסטנבול כדי להשתדל לקבל פירמאן מחודש מן הסולטאן שיאשר את בניית בית הכנסת הגדול. מרדכי צורף כאביו היה מסור לפרויקט ופעל כאחד מראשיהם של מגייסי הכספים לבניית "החורבה". המאמצים נשאו פרי ובשנת 1864 (תרכ"ד), הסתיימה הבנייה. השמחה היתה גדולה מאוד ו"בית יעקב" (על שם אביו של הברון רוטשילד שתמך בפרוייקט), נחנך בנוכחות משה מונטיפיורי והברון אלפונס רוטשילד. בית הכנסת היה מפואר, וכיפתו התנוססה מעל גגות ירושלים. באולם התפילה עמד ארון קודש מעשה אמן. את האריח האחרון בכיפת ה"חורבה" הניח ר' ישעיהו ברדקי, ממנהיגי הקהילה.

כאמור, בית הכנסת חרב ב- 1948 עם כניסת הלגיון הירדני לעיר העתיקה בירושלים. קשת האבן שנותרה עומדת הייתה סמל לחורבנו של היישוב היהודי בעיר העתיקה. עם חנוכת בית הכנסת ב- 2010, 62 שנים לאחר חורבנו שוב חוזרת "החורבה" לתפארתה, וכיפתה שוב מתנוססת בלב הרובע היהודי.