אחרי מות אבי השתנו החיים בבית מן היסוד. תוך שנה, ב- 1929, התחתנו פרא וסנדר. נשארנו, רק אמי ואני, לבד בבית הגדול ברחוב על שם ניקולאס מאס. במבט לאחור, בריחוק של 60 שנה, נדמה לי שחיי היו אז מחולקים לשני מישורים: הבית והתנועה. לראשון היתה שייכת גם המשפחה החדשה של פרא וסנדר, שם ביקרתי הרבה; וגם העסק, שתמיד היה כל-כך קרוב לחיים היומיומיים ועכשיו היה גם מקום עבודתי, היה שייך למושג "בית".

כשהייתי בערך בן 18 התחלתי לעבוד בשיווק, כלומר לבקר את הלקוחות הקבועים ולרכוש חדשים. נרכש עבורי מנוי לרכבות לכל מקום בהולנד, ומדי יום יצאתי, עם שתי מזוודות מלאות בדוגמאות, לבקר קונים בכוח. בבוקר השכם הייתי יוצא רכוב על אופניים לתחנת הרכבת, ולעת ערב חוזר, עם או בלי הזמנות. היו לעסק שני סוכני מכירות שביקרו את הלקוחות הוותיקים והגדולים. עלי, הצעיר, הוטל לבקר לקוחות בעיירות הקטנות ולחפש חדשים. לא אהבתי את העבודה הזו באופן מיוחד, אבל היו לה יתרונות. הייתי חופשי לארגן לי את היום בלי אף אחד "מעלי", והנסיעות ברכבת איפשרו שעות של קריאה: תמיד היה אתי בנוסף לדוגמאות במזוודות הכבדות והארורות, ספר מעניין. היתרון הגדול היה אולי ההכרה שעשיתי עם הולנד על כל מחוזותיה ועריה, מקומות שלא ביקרתי בהם מעולם קודם לכן. אמנם הגעתי לשם בענייני עבודה, אבל עיני היו תמיד פקוחות לנופים ולבניינים מעניינים. זכורים לי ימים שהיעד שלי היה אחד מהאיים הקטנים שבצפונה או בדרומה של הולנד. היתה זו נסיעה ברכבת ואחר-כך על מעבורת קטנה אל האי. אחרי ביקור עסקי אחד או שניים נותר לי יום שלם לסיורים, כי המעבורת היתה חוזרת רק בסוף היום. אבל ימים כאלה היו רק פעם או פעמיים בשנה... .

המישור השני, "התנועה", היתה תנועת הנוער הציוני, ובפרט "זכרון יעקב",⁷⁴ סניף תנועת הנוער של המזרחי באמסטרדם. יחד עם זה היה הנוער של המזרחי חלק אינטגרלי של תנועת הנוער הציוני הכלל ארצי. בהולנד הסופר-דמוקרטית והסובלנית היו הארגונים הציוניים כולם מאוחדים תחת גג אחד, וכך גם ארגוני הנוער. כל תנועות הנוער הציוניות היו מאוחדות ב-Joodse Jeugdfederatie, "הפדרציה של הנוער היהודי".⁷⁵ לכל עיר וזרם היו הסניפים וה"קן" שלו עם "פעולות" נפרדות, אבל ידעת שכולנו שייכים לתנועה רעיונית אחת: הציונות. מרצים משני הצדדים היו באים להרצות בפגישות של האחרים, והיו קורסים למדריכים וימי עיון משותפים. היו פגישות ופעולות משותפות, ובימי ההתרמה לקרן הקיימת היו כולם מגויסים במסגרת אחת. פעם בשנה היה מתקיים "יום תנועה ארצי" בו השתתפו כל הסניפים מכל הארץ. זה היה שיא הפעילות של השנה. באביב, באחד מימי ראשון, התאספו כל חברי התנועה מקצוות הארץ באחד הפארקים בתיאטרון טבעי. ביום גשם (בהולנד צריך תמיד לקחת בחשבון אפשרות כזו) היו מארגנים את החג הזה באולם.

דבר נוסף אפיין את הצביון הרחב של התנועה: בערי השדה התקיימו סניפים כלל-ציוניים בלבד (גם כך לא היה להם מספר רב של חברים). אולם בני נוער שומרי מצוות, שבעצם השתייכו לתנועת המזרחי, היו חברי הסניפים האלו, ובמקרים רבים, מהמדריכים הבולטים דווקא. איש לא שם לב לזה, וכך היה הדין לנציגויות לוועדות ולהנהלה הארצית של הפדרציה. כל אחד נבחר לפי כישוריו, ולא ידענו מה זה "מפתח מפלגתי".

מוסד אחד היה יוצא דופן מבחינה זו: מחנות הקיץ. אלו התקיימו לחוד ל"מזרחי" ולחוד ל"ציונים". משום מה היו לפדרציה מחנות נפרדים לבנים ולבנות, ולמזרחי דווקא מחנה אחד לשני המינים. שנים רצופות השתתפתי במחנות האלו של התנועה שלי. הפעם באו לשם גם החברים מה"פרובינציה", חברי התנועה הכללית, שומרי המצוות. קשרנו שם קשרי ידידות לכל החיים.

המחנות לא היו באוהלים. המדריכים היו שוכרים איזו וילה ריקה ובודדה בממדים של ארמון קטן באיזור כפרי ומיוער. במשך שבוע היינו מטיילים בסביבה, ברכיבה על אופניים. בבוקר יצאנו קבוצות לכיוונים שונים, ובצהריים נפגשנו לפיקניק משותף גדול. משחקים והצגות מילאו את הזמן בערבים. לאורך כל השבוע התקדם המחנה לקראת שיאו, יום לפני הסוף, השבת. כולם הופיעו מצוחצחים בבגדי שבת לקבל את פני שבת המלכה. היתה ארוחה חגיגית, דברי תורה וציונות, זמירות שבת ושירי התנועה.

היה עוד מחנה בלוח השנה התנועתי, מחנה המדריכים. מטרתו היתה כמובן להעמיק את הידע הרעיוני של מדריכי התנועה, ולשם כך הוזמנו "התותחים הכבדים" של התנועה הציונית בהולנד להרצות בפנינו. זה היה, כמובן, גם מפגש אדיר בין חברים. וכך היתה התנועה ממלאת את חיינו, חוץ מהלימודים או העבודה. למעשה לא היו לי חברים זולת חברי התנועה, ואלו היו, הודות לכל הפעולות המשותפות, מפוזרים בכל המדינה.

ב- 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. הבריחה הגדולה של היהודים משם התחילה, ורבבות הגיעו להולנד. כשזרם הפליטים הלך וגדל הוקם ארגון מיוחד לקליטתם. סנדר, שתמיד היה מוכן להירתם לכל עבודה ציבורית-יהודית, היה נעדר ימים שלמים מהמשרד, והתנדב לעזור בקבלת פני הפליטים בתחנת הרכבת. כסידור ראשון שוכנו אצל משפחות מהקהילה. גם אמי אירחה זוג עם מנוסתם לארצות אחרות ורחוקות, ביניהם ארץ ישראל. אלו שנשארו בהולנד מצאו את עצמם כעבור שנים מספר שוב במלכודת.

בינתיים גדלה המשפחה אצל פרא וסנדר. בנם בכורם אלחנן (חנן) נולד ב- 1930, והבנות התאומות רות ונעמי נולדו ב- 1932. המטרה המקורית של סנדר בלימודי הנדסת חשמל היתה קשורה עם תוכניותיו לעתיד: לעלות לארץ ישראל ולעבוד שם במקצועו. כנראה לא נתנו לו תוכניות אלו מנוח, ב- 1935 נסע לארץ לבדוק את האפשרויות לעלייה. בשנים ההן היתה נסיעה כזו משהו מיוחד. לא כל אחד ערך מסע כזה: ראשית, נסיעה ברכבת לדרום צרפת או איטליה, ומשם הפלגה באונייה לאורך הים התיכון ליפו. למרות המאמצים לא נתגשמה העלייה. – כעבור חמישים שנה קרה לי דבר שכאילו נלקח מסיפור דמיוני. יום אחד ניגש אלי באקראי תושב חיפה ותיק שהיכרתי רק באופן שטחי, ושאל: "שמך ואז דיאס לא כן, אולי זה בן משפחה שלך?" והוא הוציא מתיקו כרטיס ביקור (ישן ומוצהב) שמצא לפי דבריו בין ניירות ישנים וכתוב בו: - אלכסנדר טל, שותף בפירמה יעקב ואז דיאס, אמסטרדם – השניים נפגשו בחיפה ב- 1935.

בשנים ההן היתה רווחת בהולנד בדיחה "ציונית" כדלקמן, שאלה: מי הוא ציוני? תשובה: "זה שתורם כסף כדי שיהודי אחר יוכל לעלות לארץ ישראל". יהודי הולנד היו ציונים טובים אבל מעטים ביניהם חשבו על עלייה. הכשרה חקלאית לחלוצים היתה מאורגנת בהולנד כבר מ- 1918. צעירים הולנדיים כמעט ולא היו בין חניכיה, שרובם באו ממזרח אירופה ומגרמניה, ואפילו מארץ ישראל. בשנות השלושים, ובפרט אחרי עליית היטלר לשלטון, התחילה גם בהולנד התעוררות בקרב הנוער הציוני להגשמה רעיונית. הרבה מחברי הפסיקו את עיסוקיהם השונים, או את לימודיהם האוניברסיטאיים, והתחילו ללמוד מקצוע מתאים ומועיל לעתיד בארץ ישראל. החקלאות נחשבה אז, בצדק, כחיונית ביותר לפיתוח הארץ, ואלה שהלכו להכשרה חקלאית היו בעינינו החלוצים האמיתיים.

רבים מחברי נתקלו בהתנגדות חריפה מצד הוריהם בהחלטתם ללכת להכשרה. היו הורים שראו בזה ממש אסון שבנם (או בתם) לא יהיה עורך-דין או סוחר מוצלח, אלא יסע לפלשתינה. ומה יהיה אם לא יצליח שם? הם דרשו שקודם יגמור את לימודיו. היו מקרים שהבן ממש ברח מהבית, והלך ללמוד חקלאות אצל איכר הולנדי.

בקיץ 1933 הגיע גם רגע האמת שלי. החלטתי לשנות את חיי ולהתכונן לעלייה. כיוון שלא נמשכתי לחקלאות, בחרתי ללמוד נגרות רהיטים. כבר בהיותי ילד אהבתי לעבוד בעץ, ובבית הספר השתתפתי בהתלהבות רבה בשיעורי הנגרות.

אמי לא עמדה בדרכי ואמרה: "אם זה רצונןך אינני מתנגדת". הלכתי לשכנים ותיקים שלנו עוד מימי ה"חראכט", פורטוגזים טובים בשם בויינו דה-מסקיטה, מעצבי פנים וריהוט. הם הפנו אותי לאחת הנגריות שעבדו בשבילם.

זו היתה נגרייה קטנה, בבעלות שני נגרים מעולים. פרט לשותפים האלו עבדו שם גם בנו של אחד מהם ועוד שני פועלים. כולם בני אמסטרדם טיפוסיים, לא יהודים כמובן (יהודים כמעט ולא עסקו במלאכה). אצלם למדתי במשך שנה וחצי את יסודות המקצוע, מנובמבר 1933 עד אפריל 1935. כל הזמן הזה לא נגעתי במכונה. כלים ידניים-חשמליים עדיין לא היו בשימוש, וכל קידוח או שפשוף נעשו באותם הכלים שנגרים השתמשו בהם מאז ומתמיד. הנגרייה שבנה במרכז העיר, בבית עתיק עם חזית צרה, בעל ארבע קומות. בקומה התחתונה היה מחסן העצים, בשנייה הוצבה מערכת מכונות, ובשלישית עבדנו אנחנו הנגרים. כמו בכל הבתים הישנים באמסטרדם הובילו מדרגות עץ צרות מקומה לקומה. אחד השותפים היה מכין לבדו בקומת המכונות את העבודות עד לשלב העיבוד הידני, ושולח את החלקים למעלה. שם היתה ה"פעולה" האמיתית. לכל אחד היה שולחן עבודה ומערכת כלים. כל נגד עבד רק עם הכלים האישיים שלו, שהיו רכושו. הוא היה בא למקום העבודה עם ארגז כלים גדול, שאיש לא העז לגעת בהם ללא רשותו. ההדבקות נעשו רק בדבק חם (את הדבק הפלסטי טרם המציאו): באמצע הקומה עמד תנור ענק, מרובע ושטוח, עליו עמדו סידי הדבק. חומר ההסקה היה שאריות עץ ושבבים. תנור זה גם חימם את החלל, ונתן בחורף הרגשה נעימה וביתית. שררה שם אוירה אינטימית, כמעט משפחתית. את הרהיטים הגמורים אי אפשר היה להוריד דרך המדרגות הצרות. מהגג, כמו בכל בית באמסטרדם, בלטה קורה כבדה עם וו ענקי, ועליו תלו גלגלת. כך הורידו, דרך חלון רחב, את הריהוט הגדול ביותר למטה. לבית הלקוח הוכנסו הרהיטים באותה שיטה, בכיוון ההפוך.

במקביל לעבודתי בנגרייה, התחלתי ללמוד בערבים שרטוט, תורת בניית הרהיטים ושאר הנושאים הטכנולוגיים של המקצוע. אצל גיסי סנדר רעננתי והרחבתי את ידיעותי בהנדסה.

התחנה השנייה במסלול ההכשרה המקצועית היתה בעיר אוטרכט. היה שם מפעל גדול לרהיטים, והבעלים (היהודיים) היו מכרים של דודי הרמן אלזס, אח אמי. גם הדוד וגם הבעלים היו ציונים. קיבלתי המלצות ונתקבלתי שם לעבודה, או ליתר דיוק ללימודים, כי לא קיבלתי שם כל שכר, כמו גם במקום הקודם. זה היה ממש מפעל, עם אולמות ענקיים, מאות פועלים ומכונות רבות. הם ייצרו רהיטים באיכות טובה ובסדרות גדולות. עברתי לגור באוטוכט ובמשך שנה עבדתי במפעל, בעיקר ליד המכונות והטיפול בהן.

בהשוואה להיום היו אז התנאים הסוציאליים עדיין די ירודים. לא היתה קפיטריה או חדר אוכל למאות העובדים, ולארוחת הצהריים הביא כל פועל כריכים והתיישב לאכול על ערימת עצים או על המכונה שלו. כמובן שגם אני נהגתי כך. ביום השני לעבודתי ניגש אלי אחד ממנהלי העבודה והזמין אותי לבוא לאכול במשרד, יחד עם שאר המנהלים. לא יאה שאני, מכרו של הדירקטור, אוכל יחד עם פשוטי העם. כמובן סירבתי בנימוס להצעתו.

כשחזרתי לאמסטרדם רציתי לעבוד בענף נוסף של המקצוע שטרם היכרתי: נגרות בניין. מצאתי נגרייה שבעליה היו מוכנים לקחת מתלמד כמוני לעבודה. הפעם היו הבעלים, וגם כל העובדים, קתולים. באחד הימים יצאו שני פועלים להרכיב דלתות ראשיות חדשות לאחת הכנסיות הקתוליות בעיר. היו אלו דלתות כבדות, ממש שערים, והם החליטו לקחת אותי, השוליה, לעזור להם. כעבור כמה שעות עבודה כשהגיע בעל הנגריה לראות כיצד מתקדמת העבודה, הוא לקח את אחד הפועלים לצד ולחש לו משהו. אחרי שה"בוס" הלך ניגש אלי אותו פועל ואמר שמוטב שאחזור לנגריה. הבנתי, לא רצוי שיהודי יעבוד בכנסייה.

בת דודי לאורה, בתו של הדוד אהרון, היתה נשואה לאדריכל צעיר ומוכשר, אברהם וולף-בפי (Ab. Wolff-Beffie). הוא היה גם מעצב פנים, ובשובי לאמסטרדם התחלתי ללמוד אצלו את עקרונות העיצוב והשלמתי את ידיעותי בשרטוט. חיבבתי אותו מאד ולמדתי ממנו הרבה. אוכל לומר שהוא השפיע בצורה מכרעת על סגנון התכנון והעיצוב שלי לעתיד. הוא ואשתו נספו בשואה עוד לפני שהספיקו להקים משפחה. יהי זכרם ברוך.

בקיץ 1936 השתתפתי בפעם האחרונה במחנה המדריכים של הפדרציה. אחת המשתתפות היתה לֶנִי הוּק (Hoek) , חברת התנועה באֶנסחְדֶה, עיר הטכסטיל במזרחה של הולנד. היתה ביננו הכרות שטחית מפגישות ומחנות קודמים, אבל הפעם איך שהוא נמשכנו זה לזו. בילינו הרבה בצוותא ובלי להביע זאת במילים ידענו ששנינו שייכם אחד לשניה. אחרי המחנה לא הפסקנו את הקשר.

לאחר גמר לימודיה בגמנסיה ב- 1932 למדה לני בסמינר למורים, ביוני 1934 עמדה בבחינות בהצלחה והוסמכה כמורה. במקביל ללימודיה כמורה כללית השתתפה בקורסים להוראת לימודי דת מטעם ועד הקהילות היהודיות בהולנד. באוקטובר 1934 קיבלה גם את ההסמכה להוראה בבתי ספר של הקהילות.

באותן שנים הונהגו צמצומים במערכת החינוך בהולנד. נוצר עורף מלאכותי במורים על-ידי יצירת כיתות גדולות, והיה קשה לקבל משרת מורה. לני רצתה לרכוש ניסיון והתנדבה לעבוד כמורה, ללא שכר, באחד מבתי הספר העממיים באנסחדה שסבל מחוסר מורים, אבל היה מנוע מלהגדיל את צוות ההוראה. בסתיו 1936 עזבה את אנסחדה והתקבלה כמורה אינטרנית בבית היתומים היהודי בליידן.

אחרי כמעט שלוש שנות לימודי מקצוע אינטנסיביים הגיע הזמן להתחיל לחשוב על עלייה ארצה. ממשלת פלשתינה (א"י) הקציבה מספר מצומצם של סרטיפיקאטים (היתרי עלייה) ליהודים, ומאלו הוקצבו להולנד ספורים בלבד. חלק הארי הלך לריכוזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה, וכמובן לנרדפים בגרמניה. החלוקה נעשתה על-ידי הסוכנות היהודית. ב- 1936 למשל, הגיעו לחלוצים בהולנד עשרה סרטיפיקאטים בלבד. היו בין מאות החלוצים כאלו שחיכו חמש שנים ויותר לעלייתם!

היו עוד סרטיפיקאטים שחולקו לזכאים ללא הגבלה. אלה היו היתרי עלייה מסוג מיוחד: "סרטיפיקאט לקפיטליסטים". קפיטליסט היה כל מי שיכול היה להוכיח שיש לזכותו, בחשבון בנק בארץ ישראל 1,000 לירות שטרלינג לפחות. היום זה נראה אולי כסף קטן, אבל אז זה היה סכום נכבד. לי לא היה סכום כזה, והעסק שלנו סבל מבעיות של נזילות ואי אפשר היה לשחרר עבורי סכום כזה. פניתי שוב לדודי הרמן אלזס, איש אמיד שהמשיך, יחד עם אחיו הנרי הדוד השני ממשפחת אלזס, את עסק אביהם לעורות נעליים. הרמן והנרי היו מוכנים לפתוח על שמי חשבון בבנק בחיפה, ולהפקיד בו סך של 1,000 לירות שטרלינג. אני מצדי הבטחתי להעביר את הכסף הזה חזרה זמן קצרי אחרי הגיעי לארץ. היתה זו שיטה בדוקה להגדלת מכסת הסרטיפיקאטים, ואיש לא בדק מה מקור הכסף וכמה זמן, אם בכלל, הוא נשאר בחשבון – אם כי, כמובן לא לכל אחד היה דוד עשיר שהיה מוכן לעזור.

עכשיו החלו העניינים להתגלגל במהירות מסחררת. לני ואני החלטנו להתארס, לפני עלייתי ארצה. למרות המרחקים נמצאו הזדמנויות לבקר באנסחדה, ביקורים שבמהלכם נערכה ההיכרות בין משפחת הארוסה והחתן המיועד.

בנובמבר 1936 נקראתי לקונסול הבריטי בהאג, וקיבלתי מידיו מעטפה סגורה שעלי למסור לשלטונות ההגירה המקומיים בהגיעי לפלשתין. בתוכה היה "סרטיפיקאט הקפיטליסטים" שלי.

בדצמבר הייתי מוכן לנסיעה הגדולה. אמי, לני, פרא, וסנדר ליוו אותי במכונית עד אנטוורפן שבבלגיה. שם נפרדנו ועליתי לרכבת למרסיי, ומשם הפלגתי באונייה לחיפה. בקיץ 1937 הגיעה גם ארוסתי לארץ וב- ד' בתשרי תרצ"ח, 8 בספטמבר 1937, התחתנו בחיפה.

הערות שוליים:

74. על שם יעקב ריינס, אחד המייסדים ויושב הראש הראשון של תנועת המזרחי העולמית.
75. שם לא מתאים. היינו נוער ציוני ולא יהודי גרידא.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel