בעשור זה עדיין הייתה הבכורה נתונה, מבחינה ציבורית לפחות, לעיתונות המפלגתית, אך העיתונים הפרטיים מעריב, ידיעות אחרונות והארץ, בלטו יותר ויותר על חשבונם של העיתונים המפלגתיים. דבר, יומון ההסתדרות, ששנים רבות היה העיתון מס' ו, איבד מזוהרו. מעריב היה ללא עוררין העיתון מס' ו, והארץ צבר עוצמה. ידיעות אחרונות עדיין לא התאושש מהמשבר שפקד אותו ב-1948, עת העורך הראשי ורוב העיתונאים הבכירים ערקו למעריב.
בעשור האמור נדרשה העיתונות, פעמיים, לקבוע עמדה בנושאים ביטחוניים-ציבוריים מן השורה הראשונה, והיא חרצה במידה מרובה גורלות. בפעם הראשונה, ב-1960, עלתה לכותרות "פרשת לבון", והעיתונות, שעד אז שמרה על איפוק בנושאי ביטחון חסויים, הרבתה לעסוק בנושא, לרבות הדלפות חסרות תקדים מדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בוויכוח המר בין שר הביטחון בן-גוריון לבין קודמו בתפקיד פנחס לבון, התייצב מעריב לצד לבון, והארץ וידיעות אחרונות לצד בן-גוריון. דבר נקרע בין שני האישים, ושאר העיתונים פרסמו בהבלטה את החדשות המסעירות על "הפרשה". הנושא לא ירד מסדר היום מספר שנים.
הפעם השנייה הייתה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים ב-1967. הארץ, ובמידה רבה גם מעריב וידיעות אחרונות, תרמו ללחץ המתמשך על ראש הממשלה לוי אשכול להתפטר, או לפחות לוותר על תיק הביטחון. בסופו של דבר, כידוע, נכנע אשכול ומסר את תיק הביטחון למשה דיין.
בעשור זה החלו להתגלות הסדקים הראשונים בעיתונות המפלגתית. עם הקמת גח"ל (קודמו של הליכוד), החליטו שתי המפלגות המתאחדות - חרות והציונים הכלליים - לסגור את עיתוניהן חרות והבוקר, ולהקים עיתון חדש - היום. אלא שגם הוא לא האריך ימים.
*ד"ר מרדכי נאור - סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. עוסק בחקר העיתונות באוניברסיטת תל-אביב, ועורך שם את כתב העת לענייני תקשורת "קשר". בעבר עיתונאי ואיש רדיו. שימש מפקד גלי-צה"ל.
לעמוד הקודם
