תולדוט אתר ההיסטוריה - עיראק ועבר הירדן

צעדים לקראת עצמאות

לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה מנדט על עיראק ועל ארץ ישראל (מפה 16, עמ' 55). בכתב המנדט על עיראק נקבע כי בריטניה תסייע להתפתחותה ההדרגתית של עיראק עד לעצמאות. ואכן בריטניה ביקשה למלא התחייבות זו באמצעות חוזה אשר יגן על האינטרסים של בריטניה בעיראק, ובעיקר על אלה הקשורים בשדות הנפט בעיראק.

ב- 1922 נחתם חוזה ראשון בין בריטניה לעיראק, ובו הכירה בריטניה בריבונות עיראק, אבל השאירה תלות של עיראק בבריטניה: נציב עליון בריטי ישרת בבגדד, ובריטניה תסייע לעיראק להקים מוסדות ממשל, לנהל את ענייניה הכספיים ולהקים צבא. בחוזה נקבע כי עיראק לא תוכל להיעזר במדינות אחרות שלא בהסכמת בריטניה. החוזה עורר התנגדות בקרב התנועה הלאומית בעיראק.

ב- 1930 נחתם חוזה נוסף בין בריטניה לעיראק. חוזה זה קבע את סיום המנדט הבריטי על עיראק, והיא הוכרזה כמדינה עצמאית. בחוזה הוסכם כי בעת מלחמה תוכל בריטניה להשתמש בתשתיות הקיימות בעיראק: בשדות תעופה, במסילות ברזל ובנמלים. בריטניה התחייבה להגן על עיראק אם תותקף. לבריטניה אף הותר להחזיק בכמה בסיסים צבאיים בעיראק ולצייד ולאמן את הצבא העיראקי. ב- 1932 התקבלה עיראק לחבר הלאומים, והייתה המדינה הערבית הראשונה החברה בארגון זה.

למרות העצמאות גברו בקרב תושבי עיראק רגשות לאומיים ואנטי בריטיים. התחזקה הדרישה לשנות את הסכם 1930 ולסיים את הנוכחות הבריטית בעיראק. ב- 1941, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התחולל בעיראק מרד פרו-נאצי בראשות רַשִׁיד עַלִי אל כִּילַאנִי. הממשלה שהקים אל כילאני סירבה להתיר לבריטניה להמשיך ולהשתמש במתקנים צבאיים בעיראק, בניגוד לחוזה משנת 1930. החלו התנגשויות דמים בין הצבא הבריטי לבין צבא עיראק, ואל כילאני ביקש סיוע מגרמניה. במהלך אירועים אלה נערכו פרעות ביהודים. בתגובה למרד הזרימה בריטניה לעיראק כוחות צבא מארץ ישראל ומעבר הירדן. גם היישוב העברי סייע לבריטניה בתקופה זו, ודוד רזיאל, מפקד אצ"ל, נשלח לעיראק לפעולת ריגול, ושם נהרג. שלטון רשיד עלי אל כילאני בעיראק נמשך כארבעה חודשים בלבד. הוא ואנשיו נמלטו לגרמניה הנאצית, והבריטים הצליחו להחזיר לשלטון את הממשלה הפרו-בריטית.

אי יציבות במדינה

לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקו הקשרים של עיראק עם המערב. עיראק חתמה על הסכם לסיוע צבאי אמריקני (אפריל 1954) ועל ברית בגדד (פברואר 1955). צעדים אלה היו למורת רוחה של מצרים וכן למורת רוחם של קבוצות בעיראק, שהעדיפו שותפות עם נאצר על פני שותפות עם המערב.

ב- 1958 התחוללה בעיראק מהפכת קצינים, שבראשה עמד קולונל עַבְּד אל כָּרִים קַאסֶם. המהפכה הייתה אלימה ועקובה מדם, ובמהלכה הוצאו להורג המלך פַייצַל וראש הממשלה נוּרִי סעיד. עיראק הוכרזה כרפובליקה, קאסם מונה לראש הממשלה ולמפקד הצבא, ודת האסלאם נקבעה כדת המדינה. במשפטי ראווה שערך המשטר החדש הועמדו לדין נציגי המשטר הישן, והוטלו עליהם עונשי מאסר ופסקי דין מוות. חברותה של עיראק בברית בגדד הייתה מעתה חסרת משמעות.

המשטר המהפכני החדש לא הצליח לשמור על יציבות במדינה, ובתוך חוגי המהפכנים החלו "טיהורים", בעיקר בקרב אלה שנחשדו בנטיות פרו-נאצריסטיות. הועלתה טענה שלפיה התגלה קשר לרצוח את קאסם, וכי מצרים עומדת מאחורי קשר זה. טענה זו עוררה גל גדול יותר של משפטים ושל הוצאות להורג. בתקופה זו התהדקו הקשרים בין עיראק לברית המועצות, וזו סייעה לעיראק בנשק, בַּחֲלָפִים, בעזרה טכנית ועוד.

קרע עמוק נקרע בין העולם הערבי לבין עיראק בעקבות פרשת כּוּוֵית. ביוני 1961 קיבלה כווית עצמאות מבריטניה. עיראק טענה כי כווית היא חלק משטחה וזכותה לשלוט בה, והיא אף ריכזה כוחות צבא בגבול עם כווית. להגנת כווית נרתמו כוחות בריטיים ומדינות הליגה הערבית, שהכירו בעצמאותה של כווית ואף קיבלוה לליגה הערבית. בינתיים התחוללה בעיראק הפיכה צבאית נוספת (פברואר 1963), קאסם הודח והוצא להורג. המשטר המהפכני החדש הכיר בכווית כמדינה עצמאית ונסוג מן הדרישות.

בפברואר 1963 וביולי 1968 התחוללו בעיראק עוד שתי מהפכות קצינים. המהפכות היו מלוות בהדחות, במעשי רצח ובחילופי ממשלות. לבסוף תפס את השלטון סדאם חוסיין - וכעבור כמה שנים היה לנשיא עיראק. הוא הידק את הקשרים הכלכליים והצבאיים בין עיראק לבין ברית המועצות.

מיעוט כורדי בעיראק דורש עצמאות

בתחומי עיראק חיו קבוצות של מיעוטים לאומיים, וביניהם המיעוט הכורדי. מרבית הכורדים חיים בשטחיהן של שלוש מדינות: טורקיה, איראן ועיראק, ומיעוטם חיים בסוריה ובברית המועצות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחוזה סֶבְר נקבע, כי הכורדים זכאים לאוטונומיה שנועדה להכשירם לעצמאות מלאה. אטאטורק, מנהיג טורקיה, סירב ליישם את החלטות חוזה סבר בעניין הכורדים, וכך גם מנהיגי עיראק. המתח בין השלטון לבין המיעוט הכורדי הלך וגבר.

בשנות השלושים החל להנהיג את הכורדים בעיראק מוּצְטַפַא בַּרַזַאנִי. הוא הוביל אותם למרידות בשלטון בשנת 1932 ובשנים 1943-1945. לאחר דיכוי המרד ב- 1945 עבר מעיראק לדרום איראן, כי שם הקימו הכורדים רפובליקה כורדית עממית. ברזאני התמנה לאחד ממפקדי הצבא של הרפובליקה הצעירה. לאחר שהרפובליקה הכורדית באיראן נוצחה על ידי צבא איראן ברח ברזאני לברית המועצות ובה מצא מקלט. ממשל קאסם, אשר ביקש להתפייס עם הכורדים, התיר למוצטפא ברזאני לשוב לבגדד. הקולונל קאסם הכריז כי הכורדים אינם מיעוט, אלא שותפים בבנייתה ובניהולה של עיראק כמדינה דו-לאומית. אבל אלה היו הצהרות בלבד. הכורדים לא קיבלו את האוטונומיה שהובטחה להם, וב-1961 החל מרד של הכורדים בהנהגת ברזאני. מרד זה וכישלונו של קאסם בדיכויו היו אחת הסיבות להדחתו של קאסם.

מרד הכורדים התחדש ב- 1968. ההתנגשויות עם הכורדים נמשכו גם בשנים 1971 – 1973, וניסיונות להגיע להסכם אתם נכשלו. ישראל סייעה לכורדים בנשק, באימון לוחמים ובסיוע רפואי. המרד הכורדי חוסל לאחר שממשלת איראן, שתמכה בכורדים מתוך כוונה לפגוע באויבתה עיראק, חתמה על הסכם עם עיראק ב-1975. על פי ההסכם הפסיקה איראן את תמיכתה בכורדים, וכתוצאה מכך חוסל המרד בתוך ימים ספורים. מנהיגי הכורדים וברזאני בתוכם נמלטו מעיראק.

עבר הירדן - יֵשׁוּת מדינית חדשה

ירדן הוקמה כְּיֵשׁוּת מדינית ב- 1922 על ידי בריטניה, כאשר זו נטלה את הגדה המזרחית של הירדן מן הבית הלאומי היהודי ומסרה אותו לשלטונו של האמיר עבדאללה בן חוסיין. בריטניה המשיכה לפקח על עבר הירדן בשיתוף פעולה עם האמיר עבדאללה.

ב- 1946 הכירה בריטניה בעבר הירדן כמדינה עצמאית. בין שתי המדינות נחתמה ברית הגנה לעזרה צבאית הדדית בעת מלחמה. עם זאת נותרה עדיין אחיזה בריטית משמעותית בירדן. בריטניה המשיכה להחזיק בבסיסים צבאיים בעבר הירדן, ושלחה לשם מומחים ומדריכים וכן נשאה בהוצאות אחזקתו של הַלִגְיוֹן הערבי, צבא ירדן. הלגיון הועמד תחת פיקודו של מפקד בריטי, הגנרל גְלַאבּ פאשא, ולצדו עמדו מפקדים בריטים נוספים שאימנו את חיילי הצבא הירדני. על פי ההסכם עם בריטניה עבדאללה קיבל את התואר "מלך" והחל לנהל מדיניות חוץ עצמאית, ובמסגרתה הצטרפה ירדן לליגה הערבית.

שינויים נוספים חלו ב- 1948: שם המדינה שונה מעבר הירדן לממלכת ירדן ההַאשֶׁמִית, והגדה המערבית (אזור יהודה ושומרון) צורפה לממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל. המוני פליטים שברחו משטחי מדינת ישראל במלחמה זו הגיעו לירדן ואוכלוסייתה גדלה בכ- 70 אחוזים. האוכלוסייה הבדווית המקורית הפכה למיעוט, והפלסטינים היו לרוב האוכלוסייה. ביולי 1951 רצח ערבי פלסטיני את המלך עבדאללה בצאתו ממסגד לאחר תפילת יום שישי. בנו טַלַאל ירש את כס המלכות, אבל כיהן כמלך תקופה קצרה. אחריו הומלך המלך חוסיין, נכדו של עבדאללה (אוגוסט 1952). המלך הצעיר מינה לשרים אנשים ממשפחות נכבדות בעבר הירדן המזרחי שהיו נאמנים לסבו, המלך עבדאללה. רוב הממשלות כיהנו תקופה קצרה ביותר - כשנה. בשנת 1958 החלו לכהן בממשלה גם אישים ממוצא פלסטיני, ואלה ביטאו את דרישות הפלסטינים לקבל תפקידים מרכזיים בממשל בירדן.

ירדן מתקרבת למערב

בשנות החמישים התגברו בירדן גורמים אשר ראו בחוסיין "מלך בובה" הנשלט על ידי המערב. על מנת להשקיט את התסיסה הזו גברה נטיית המלך להינתק מן התלות בבריטניה ובכך לנתק קשר עם העולם המערבי. הביטוי הראשון לכך היה הימנעות ירדן מהצטרפות לברית בגדד. בנוסף לכך הודח המפקד הבריטי של הליגיון הערבי, גלאב פאשא, והפיקוד העליון על הלגיון עבר לידי קצין ירדני (מרס 1956). כדי לממן את אחזקת צבא ירדן הסכימו מצרים, סוריה וערב הסעודית להעניק לה סיוע שנתי של 12.5 מיליון ליש"ט במקום הסיוע הבריטי שקיבלה עד אז. ירדן גם סגרה את הבסיס הצבאי הבריטי ששכן בשטחה. כך נותקו הקשרים הממושכים בין ירדן לבריטניה, קשרים שהחלו ב- 1922.

אולם כעבור זמן קצר חלה תפנית במדיניות ירדן. המלך חוסיין הודיע כי גילה קשר סורי-מצרי נגדו ונגד ממלכת ירדן ופיטר את הממשלה ואת הרמטכ"ל. המלך אסר כל פעילות פוליטית בירדן וערך "טיהורים" בצבא ובפקידות הגבוהה. חוסיין הצליח לבסס את שלטונו בירדן, אבל יחסיו עם מצרים ועם סוריה הידרדרו, והן ניהלו תעמולה חריפה נגד ירדן וחוסיין. התעמולה התעצמה עם כינון קע"מ, והמלך חוסיין ביקש את עזרת ארצות הברית ובריטניה.

בריטניה וארצות הברית נענו לבקשת חוסיין. כוח של צנחנים בריטים הובא לעמאן (יולי 1958). ישראל התירה לכוח הבריטי לעבור בתחום האווירי שלה, והכוח שהה בירדן כארבעה חודשים. ארצות הברית שלחה אוניות של הצי השישי אל מי הים התיכון כהפגנת תמיכה במלך ולסיוע אם יותקף. פעילותה של ארצות הברית תאמה את דוקטרינת אייזנהאואר, ולפיה תפעל כלפי כל כוח פרו-סובייטי שינסה לערער את יציבות המשטרים הפרו-מערביים במזרח התיכון. ארצות הברית אף החלה לשלוח סיוע כספי לירדן, ובעזרתו מומן הלגיון הערבי. כלי התקשורת במדינות ערב הוקיעו את המלך על התקרבותו אל המערב, והוא חשש לעצמאות ממלכתו. האיחוד בין מצרים לסוריה במסגרת קע"מ, ותחושת המלך כי הוא מכותר על ידי משטרים מהפכניים בעיראק, במצרים ובסוריה - חיזקו את חששותיו מפני מהפכה גם בארצו.

הארגונים הפלסטיניים מתבססים בירדן

היחסים בין ירדן למצרים חודשו ב- 1964 בוועידת פסגה בקהיר. בוועידה נאלצה ירדן להסכים להשתתף בהטיית מי הירדן כדי למנוע מישראל להשתמש בהם. ב- 30 במאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים, חתם חוסיין על ברית הגנה עם מצרים, ובפרוץ המלחמה (5 ביוני 1967) החליט להצטרף למלחמה נגד ישראל, אף על פי שישראל הודיעה לו כי אם לא יצטרף למלחמה לא יותקף.

כתוצאה מן המלחמה כבשה ישראל את שטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון), ולממלכת ירדן נוספו כ- 350 אלף פליטים, שברחו אליה מן השטחים שכבשה ישראל. לאחר המלחמה גברה נוכחותם של ארגוני המחבלים הפלסטינים בירדן, והם היו למעין מדינה בתוך מדינה. משטחה הם יצאו לפעולות חבלה בבקעת הירדן ללא אישור המלך. בתגובה יצאה ישראל לפעולות מוגבלות נגד יעדים בירדן. ב- 1968 חתם חוסיין על הסכם עם הארגונים הפלסטיניים, ולפיו הם התחייבו לצמצם את פעילותם בירדן ולהימנע מלשוטט עם נשק בערים. הארגונים הפלסטיניים לא כיבדו את ההסכם, וכתוצאה מכך החלו התנגשויות בין הפלסטינים לכוחות הצבא הירדני. בעמאן, לדוגמה, נתפסו חלקים מן העיר בידי הארגונים הפלסטיניים.

התבססות הארגונים הפלסטיניים בירדן התחזקה, ובספטמבר 1970, לאחר גל של חטיפות מטוסים שהונחתו בירדן, יצא חוסיין לפעולה צבאית נגד ארגוני המחבלים והשמיד את בסיסיהם בירדן. מדינות ערב כינו את פעולותיו אלה של המלך בשם "ספטמבר השחור" והגיבו נגדן בתקיפות. הן גינו את חוסיין, חלקן החזירו את שגריריהן מירדן, וחלקן אף ניתקו אתה את היחסים. כתוצאה מפעולה זו יצאו המחבלים ומפקדותיהם מירדן ועברו ללבנון.

לשאר חלקי הפרק:
טורקיה ואיראן מאמצות דפוסים מערביים
מצרים מנהיגה את העולם הערבי
עיראק ועבר הירדן - משלטון בריטי לעצמאות (פריט זה)
סוריה ולבנון - ממנדט צרפתי לעצמאות