תולדוט אתר ההיסטוריה

בספרה 'עמק הארזים' רקמה גרייס סיפור הרואי המהלל את יהודי חצי האי האיברי שעליהם נמנו אבות אבותיה

היה זה עמק קטן ובו עצי תפוז, לימון, אורן, ערמון, דקל וארז שצמחו ברוב פאר. משמאל, חבוי בין העצים, ניצב בית קטן, ומתחתיו זרמו מימיו של מעין קטן, משקים ערוגות פרחים רבות יופי. ארתור גלש במורד הגבעה הקטנה אל תוך העמק, ובתוך כך הבריח מספר כבשים ועזים. מעבר לכך כל יצור חי לא נראה.

... אך לפתע הופיעה אישה מבעד לדלת מוסוות היטב ... הוא ראה אותה ... כל ניסיון לתאר את פרצופי השניים במפגשם יהיה חסר תועלת. כהותה הייתה ספרדית ובהירותו סקסונית, אך הבדלים אלה היו כלא היו ... פניה הביעו כישוף האומר כולו אמת, טוהר, קדושה, ומשהו שלא מהעולם הזה ... עבור ארתור היא איחדה באורח עוצר נשימה זיכרון עם הוויה ועבר עם הווה.

"מריה", הוא קרא, נעמד בדרכה ותפס אותה בזרועותיו. פחד, תדהמה, אך גם אושר נמהלו בה עת ניסתה להשתחרר ממנו במאבק חלוש. אולם גילוי הגבורה נעלם במהרה והותיר מקום לאישה שבתוכה. היא שיקעה את ראשה בכתפו ופרצה בבכי (מתוך הפרק השני).

במוקד עלילת הרומן ההיסטורי שכתבה גרייס בנעוריה ניצב משולש רומנטי. שני גברים אוהבים אישה אחת. האישה, מרים, היא בת למשפחת אנוסים המתגוררת ב'עמק הארזים', מעין אוטופיה, עולם יהודי זעיר שבו חיה משפחה ענפה חיים יהודיים שלמים ומוסתרים היטב. אלה ימיה האחרונים של יהדות ספרד, וסבה של מרים הצליח להקים בעמק נסתר מעין כל מקום מבטחים לבני משפחתו. בפעם האחת והיחידה שבה ניתנת לה האפשרות לעזוב את העמק, פוגשת מרים באציל אנגלי בשם ארתור סטנלי והשניים מתאהבים. סטנלי הנוצרי, שנמלט ממלחמת השושנים המתנהלת אז באנגליה, משרת כשכיר חרב בחילו של פרדיננד מלך ספרד. הוא מבקש ממרים שתינשא לו לאישה, אבל כאשר הוא נקלע במקרה לעמק הארזים היא מבהירה לו שעל אף אהבתה עליה להשיב פניו ריקם. ובכל זאת היא נשבעת להישאר נאמנה לאהבתם ולא להינשא לאחר.

מופת של התמסרות

למרות שבועתה הסודית נאותה מרים לבקשת אביה השוכב על ערש דווי ומתחתנת עם פרננדו, ארוסה זה מכבר. הזוג הצעיר עובר לגור בסגוביה שבספרד תוך הסתרת זהותו היהודית, ופרננדו המשמש בתפקיד בכיר בא במגע קרוב עם המלך והמלכה הספרדים.

כמו בכל משולש אהבה קלסי חוזר ארתור האנגלי לתמונה, מתנכל לבעלה של מרים, ולאחר מותו מואשם ברציחתו. נגד ארתור נערך משפט שבמהלכו מתוודה מרים לפני המלך והמלכה שהיא יהודייה. היא עוברת עינויים על ידי האינקוויזיציה, נמלטת, מצליחה לטהר את שמו של ארתור בטרם יוצא להורג, נדרשת על ידי המלכה להתנצר ומסרבת. לבסוף, שבורה בגופה, שבה מרים אל עמק הארזים על מנת למות בו. בכל דרכיה היא מתגלה כפי שהיא מתוארת במשפטי הסיום של הרומן:

דוגמה למופת של בנות העם היהודי, הדבוקות בכל נימי לִבן באמונת אבותיהן ומגלמות באישיותן את סמל הזיו האנושי הנאצל.

גרייס אגילר השכילה לנצל את העלילה הרומנטית כדי להעביר רעיונות מרכזיים שעמדו במוקד עולמה: היא רקמה סיפור הרואי המהלל את יהודי חצי האי האיברי שממנו באו אבות אבותיה; היא יצרה קשר יהודי אנגלי שמעורבבים בו אהבה ואכזבה, ולבסוף קשר של מחויבות והערכה עמוקה; ומעל לכל היא העלתה על נס דמות של יהודייה צעירה שממזגת את כל המידות הטובות - יופי חיצוני ושלמות פנימית, יושר ותום, אומץ לב ומסירות, ואהבה בוערת כרשפי אש שלהבתיה. בפנימיותה היא נקרעת בין ערכים סותרים: נאמנות מול צייתנות למורשת אבות, סערת רגשות מול איפוק והתגברות, ומעל הכל, דבקות עד מוות בדת היהודית.

סיפור פשוט

בסופו של דבר עלילת 'עמק הארזים' נאיבית ושקופה, והיא נפרסת בבהירות ובפשטות. כל תעלומה נפתרת מיד, הטובים טובים והרעים רעים, ורגשות הגיבורים מוצגים לקורא ללא כיסוי.

"לא ארתור", אמרה, "לא הייתי יכולה לאהוב אדם אחר ... לבי נתון רק לך".

"אם כן, מדוע חטא הוא הדבר? מדוע תשלחי אותי מעלייך אם אין כוח של אדם העומד להפריד בינינו?" שאל בכאב.

"אכן, לא אדם עומד בינינו", ענתה לו, "אלא השבעתו של אבי והא-ל שאין לפגוע בו. הנח לי ארתור היקר ועוזבני לנפשי, מלותיך האוהבות רק מכבידות על מילוי חובתי".

אך הוא לא ויתר ודחק בה שוב ושוב לגלות את הסוד הגדול שהפריד ביניהם (מתוך הפרק השני).

הדיאלוגים כאמור פשוטים עד כדי מבוכה כמעט. הסוף הטרגי אפוף בהילת קדושה. בעיני הקורא בן זמננו ייתכן שהוא פשוט ותמים מדי. ובכל זאת המציאות מוכיחה שהסיפור הרומנטי של הרצח, המשפט וההצלה ריתק יהודים רבים בעבר. ההקשר ההיסטורי האקזוטי, עמק הארזים המוסתר, חיי האנוסים, גילויי הרגש הדתי והמסירות - כל אלה הציתו מחשבות ולבבות. הרומן נקרא על ידי יהודים באנגליה ואף תורגם לשפות אירופיות אחרות. לאורך השנים הופיע הספר בעברית בתרגומים שונים, שהידוע שבהם הוא תרגומו של אברהם שלום פרידברג מ-1875 שנעשה על פי הגרסה הגרמנית של הספר. פרידברג אף העניק לספר את השם 'עמק הארזים'.

מכה הדים

ברומנו הגדול 'משפחת מושקאט' מתאר יצחק בשביס זינגר את חווית הקריאה של גיבורו בספרייה של מורהו המשכיל:

היה שם אוסף של ספרי המשוררים הגרמנים, קלופשטוק, וילנד, גתה, שילר, היינה, לנאו, וספרי לימוד ישנים לאלגברה, גאומטריה, פיזיקה, גאוגרפיה, כימיה. היו שם ספרים של שפינוזה, לייבניץ, קנט, הגל ... ימים שלמים ישב שם וקרא. את הגרמנית הבין למחצה, ניחש למחצה ... עוזר השל קרא בערבוביה: ספר של פלמריון על הקוסמוס, ו'הרוזן ממונטה קריסטו' לאלכסנדר דימא, 'מורה נבוכי הזמן' לר' נחמן קרוכמל, וספר מעשיות שקנתה אחותו אצל רוכל ספרים (תרגומו של צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן תשנ"א, עמ' 30).

חווית קריאה זו הייתה אופיינית לנערים רבים שגדלו במזרח אירופה במפנה המאות ה- 19 והעשרים, וזכו לחינוך שכונה על ידי חוקר הספרות דן מירון 'מהומה אינטלקטואלית ואקלקטיות תרבותית'. ספרה של גרייס אגילר תפס מקום של כבוד בארון ספרים אקלקטי זה. בזיכרונותיו של הסופר שלמה צמח (יליד פלונסק, 1974-1886), מהדמויות הבולטות באנשי העלייה השנייה וידידו הוותיק של דוד בן גוריון, מסופר כיצד מצא אותו אביו יושב וממרר בבכי על גורלם של אנוסי ספרד שאליו נחשף דרך קריאתו בספר 'עמק הארזים'.

על מקומו המיוחד של הרומן באתוס הציוני ניתן ללמוד מן הערך שנכתב על גרייס אגילר בכרך הראשון של האנציקלופדיה העברית, שיצא לאור בראשית שנות החמישים:

'עמק הארזים' נתחבב על בני הנעורים יודעי עברית בגולה, ועד היום הוא נקרא בעונג בארץ ישראל (עמ' 404).

גם בווריאציות של הספר שראו אור במגזר החרדי מהווה עדיין עמידתה המופתית של מרים בפני איומי האינקוויזיציה ושידולי המלכה איזבלה מופת חינוכי ומקור לגאווה.

יצירת הנעורים התמימה של הנערה גרייס אגילר התפרסמה בעולם היהודי, נקראה על ידי רבים במשך עשרות שנים, ותרמה לעיצובה של תודעת עבר שעיקרה הכרת חייהם האנוסים בספרד והבלטתה של הגבורה הפיזית והנפשית. לעתים בכוחו של ספר תמים לעצב תודעה היסטורית לא פחות, ואולי אף יותר, משנות לימוד רבות בין כותלי מוסדות חינוך.