תולדוט אתר ההיסטוריה - האדם והלהב- סיפורו של 'יקה'

'ישקר' נמכרה לוורן באפט בארבעה מיליארד דולר. המספר הגדול הזה מסתיר מאחוריו סיפור מרתק, סוף טוב, ואפילו מוסר השכל. ילדות בגרמניה של היטלר, נערות בתל אביב, שירות בפלמ"ח, חברות בכנסת - תחנות בחייו של אדם ושל מדינה. מסע היסטורי מזווית אחרת

הדברים שאני כותב כאן על החברה שלנו אינם נכתבים לצורך תעמולה ופרסום. 'ישקר', בוודאי עכשיו, אינה זקוקה לרייטינג לשם קידום מכירותיה. אינני זקוק לכך כדי למלא את חשבון הבנק שלי או להביא לי פרסים ועיטורים נוספים. לא. הדברים נכתבים לא רק משום שסיפורה של 'ישקר' הוא, במידה מסוימת, סיפורי שלי, שמלווה כל השנים את העשייה והיצירה בישראל, אלא משום שאני בטוח שהמהות של 'ישקר' והמפעלים שסביבה מתפרסת בהיותה חלום שהתגשם; סוג של משל; דוגמה חיובית למה שאפשר לשאוף ולהגיע אליו והבטחה ואבטחה לעתיד (עמ' 315).

סטף ורטהימר הוא דמות מרכזית בכלכלה הישראלית. שמו יכול להסתדר בלי שמץ של גיחוך גם עם התוספת 'אגדה בחייו'. בוודאי שנכון להזכיר אותו לצד בוני היישוב העברי המתחדש, כמו פנחס רוטנברג, ריכרד שטראוס, אריה שנקר, ישראל פולק, אלי הורוביץ ואחרים. ורטהימר היה מהראשונים שהעלו את התעשייה המקומית לליגה הבינלאומית, ואף סיפק כותרות כלכליות משמעותיות מאוד, שהמרעישה ביותר הייתה ב- 2006, כש-80% מ'ישקר' הגלילית נמכרו לוורן באפט תמורת ארבעה מיליארד דולר. אם לא די בזה לייצר אגדה של ממש, אפשר להוסיף את החזות המרשימה שלו, את דבקותו במטרה מבלי לפזול לצדדים, את היותו איש עמל אמיתי שעשה את דרכו לצמרת ללא תעודת בגרות או תואר אקדמי, את צניעותו ואת יושרו האישי. והרי בימינו לא טריוויאלי להגיע למעמדו מבלי שתיתלה מאחוריו קופת שרצים, ועוד אחרי רומן קצר עם הפוליטיקה הישראלית כחבר כנסת.

פגשתי אותו לראשונה בסוף שנות התשעים. ניהלתי אז מגזין עסקים בשפה האנגלית שיצא לאור בברכתו ובתמיכתו הכספית. המגזין גלל בפני משקיעים בעולם את סיפורה הכלכלי של ישראל מזווית חדשה שהייתה נדירה למדי באותם ימים, והציג את ישראל כמדינה נורמלית שאינה עסוקה רק בענייני צבא וביטחון.

אני זוכר שהתפעלתי אז לראות אדם מבוגר שמתלהב כמו ילד מהכל - מהעבודה, מהמפעל, מהעובדים, מנופי הגליל הנשקפים מחדרי המפעל. הוא התעניין בכל אחד מהמבקרים במקום באופן אישי וחיווה דעתו על פועלו. אחד האורחים, ששקד באותם ימים על עבודת הדוקטור שלו, זכה להתייחסות צוננת, וורטהימר הפטיר כלפיו "מה תעשה עם זה?", ועוד הוסיף שיש מספיק יהודים חכמים אבל אין מספיק עובדים. מבקר אחר, שניצל את ההזדמנות להתגאות בעבודת כפיים שהוא עושה, ביקש לשאול שאלה ולהגניב חנופה בסגנון "איך מקימים אימפריה כזו מעבודת כפיים? איך אפשר להפוך לעצמאי?". סטף ממש לא הבין את השאלה וענה: "פשוט תקים עסק ותתחיל לעבוד. לא צריך אימפריה, צריך לייצר ולמכור. אבל אל תעשה את זה במרכז הארץ - רק בגליל או בנגב".

כעשר שנים מאוחר יותר הגעתי לביקור אצל סטף עם הרב עדין שטיינזלץ. הקישור ביניהם נעשה כדי להשיג את תמיכתו של ורטהימר בגיוס תרומות להשלמת מיזם פירוש התלמוד. מדהים היה לראות את יכולת החיבור של סטף עם הרב. הוא הסביר לו בהתלהבות על חידושי הלהבים, על המתכות, על הרובוטים שנוסעים בין המכונות במפעל, על הגליל ועל מיזמי חינוך. הוא לא נראה משועמם לרגע. נהפוך הוא, הוא היה נרגש וצעד במלוא הדרו במפעל בין עובדים שבירכו אותו בהערצה. משם המשכנו לחדר האוכל. "אין לנו חדר אוכל לקצינים", אמר. ישבנו בין עובדי הצווארון הכחול, על שולחנות עגולים עם מפות לבנות, בחדר אוכל שנראה כמו בית הבראה. ללמדנו שמדובר באגדה עממית לגמרי.

שורשים יקיים

סטף ורטהיימר נולד בקיפנהיים שבגרמניה. ב- 1937, בהיותו בן עשר וחצי, עלה עם משפחתו לישראל. אביו העביר את טחנת הקמח המשפחתית מגרמניה לנחלת יצחק שבתל אביב. את הקשר שלו לאותם ימים ראשונים ניתן לראות במוזיאון שהקים בגן הטכנולוגי 'תפן', המציג את בית הכנסת שבו התפלל אביו בעיירה הגרמנית. "קניתי את בית הכנסת הזה ושיפצתי אותו", סיפר לנו במהלך הסיור עם הרב שטיינזלץ. את חינוכו הפורמלי החל בבית הספר היסודי תל נורדאו שבתל אביב, אך בגיל 16 נשר מהלימודים, בעיקר בשל בעיות משמעת, והחל לעבוד.

ב- 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הצטרף סטף לחיל האוויר הבריטי ושירת כמומחה לציוד אופטי. במסגרת שירותו נשלח לבחריין ועסק שם בתיקון ציוד אופטי במטוסי קרב בריטיים. לקראת סוף המלחמה הצטרף למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, במסגרתה עבר קורס טיס בקיבוץ נען ושירת במחלקה כקצין טכני. ב'שבת השחורה' נעצר על ידי השלטונות הבריטיים והושם במחנה מעצר ברפיח למשך ארבעה חודשים. ב- 1947 הצטרף לתעשייה הצבאית של ההגנה ועסק בפיתוח תותח ללא רתע. במסגרת תפקידו נשלח לצרפת ולבלגיה ללמוד כיצד מייצרים קנים - ידע שסייע לו בהקמת עסקיו מאוחר יותר.

במהלך מלחמת השחרור שירת סטף כקצין טכני בחטיבת יפתח, והמשיך לעסוק בפיתוח נשק ובין השאר בפיתוח מרגמות.

ורטהיימר מספר שאהב את השירות הצבאי ושאף להמשיכו לפחות עד גיל הפרישה, אך הצבא לא היה מעוניין בקצין טכני ללא השכלה הנדסית פורמלית. האנקדוטה הזו בחייו חוזרת מספר פעמים - תקלה בראשית דרכו שהפכה באופן פרדוקסלי לנקודת אור בהמשך. לאחר שחרורו מהצבא ב- 1952 הקים את מפעל 'ישקר' בחצר ביתו בנהריה. במפעל מייצרים כלים לחיתוך מתכות, המורכבים במכונות לעיבוד שבבי כגון מחרטות.

לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות האמברגו הצרפתי שהטיל דה-גול על מכירת נשק לישראל, הקים סטף את 'להבי ישקר' - מפעל לחישול להבים למנועי סילון - כדי לסייע למאמץ הביטחוני. עם לקוחות המפעל נמנו ברבות הימים יצרני מנועי הסילון הגדולים בעולם המערבי, 'רולס רויס', 'פראט אנד וויטני' ו'ג'נרל אלקטריק'.

תאונת דרכים קשה שעבר ורטהימר ב- 1983 נראתה תחילה כמכשול במסלול החיים שטווה לעצמו, אלא שגם זו התבררה לימים כנקודת מפנה חיובית בהתפתחותו העסקית. בנו איתן, שעד אז ניסה להתרחק מחסות אביו, לקח פיקוד על ניהול העסק. אחד הפרקים המרגשים בספר מספר על התושייה שגילה איתן באותם ימים ועל הזינוק בהצלחת המפעל שהנהיג.

הפועל והפוליטיקה

ורטהיימר אינו איש דברים - לא שבעל פה ולא שבכתב. ניתן לחוש זאת מהציטוט מתוך ספרו שהובא לעיל. נראה שעורכי הספר לא התאמצו - או שמא לא הורשו - להפוך את הסיפור ההרואי של ורטהימר לספר מרתק, למרות שיש בו כל החומרים הנכונים. יש בו סיפור של אהבה ושל שיתוף שנמשך שנים רבות עם אשתו הראשונה מרים: החיים עם אישה מעניינת, החינוך הספרטני משהו שהקנתה לילדיה, היוזמה שהביאה להקמת רשת 'לחמי', וסיפור מחלתה ופטירתה. יש בו סיפור דרמה של צעיר ילדיו של סטף, ילד חריג שגדל בכפר נוער מיוחד בשוויץ ואחר כך בכפר תקווה בארץ. סטף מספר בגילוי לב מרגש על הקשר המיוחד שלו עם בנו.

לעתים אני שואל את עצמי אם יפתח מבין עד כמה אני אוהב אותו ודואג לו. אני יודע שגם אני חשוב ליפתח, ועדיין אני מתרגש כל פעם מחדש כשאשר אני שומע כי יפתח, שהיה מעשן כבד, הפסיק לעשן... "כדי שאבא יהיה גאה בי" (עמ' 179).

יש בסיפור הזה הצצה לקורותיה של העלייה מגרמניה, אהבתה הגדולה לארץ וציונות תמימה. יש בו דרמה של תעשיין הרואה עצמו כפועל שהקים בית מלאכה בחצר ביתו, ובשיטה הכלכלית הישנה והבטוחה הצעידו למעמד של המפעל השני בגודלו בעולם בתחומו. ולמרות זאת קראתי לא מעט ביוגרפיות של אנשים שעשו הרבה פחות על פני הרבה פחות שנים, ועשו מזה סיפור הרבה יותר קריא ומרתק.

בשביל סטף התעשייה היא לא רק אמצעי פרנסה, אלא גם, ובעיקר, אידאולוגיה צרופה. אלא שלמרות מאמציו הוא לא הצליח לשווק את האידאולוגיה הזו כדבעי. נראה שאת הניסיונות של סטף לקחת חלק פעיל בפוליטיקה ניתן היה לחזות מראש ככישלון, שהרי דרכי החשיבה של אנשי מעשה כמותו שונות בתכלית מאלה של פוליטיקאים ושל מדינאים. ב- 1976 הוא נמנה עם מייסדי התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) ונבחר מטעמה לכנסת התשיעית. ב- 1978 התפצלה ד"ש, וורטהיימר הצטרף, יחד עם אמנון רובינשטיין ואחרים, לפלג שנקרא התנועה לשינוי וליוזמה. לאחר פיצול נוסף קיבל הפלג את השם 'שינוי - מפלגת מרכז', אך סטף לא החזיק שם מעמד. התמימות שבה הוא מתגאה היא זו שהביאה כנראה לכישלונו הפוליטי, וב- 1981 הוא התפטר מהכנסת.

ניתן היה לצפות מאדם כמו ורטהימר שיכיר את נבכי הביורוקרטיה הישראלית ויוכל לה, אך בספרו הוא מלין על המרורים שהאכילו אותו הפקידים. כשהקים כפר ורדים - שלימים הפך ליישוב הקהילתי הגדול בצפון הארץ - נלחם הממסד ביוזמה הברוכה. את ניסיונו להקים גני תעשייה סמוך לעזה ובמקומות נוספים הוא מגדיר כאחד מכשלונותיו הגדולים (עמ' 347). על אף זאת עדיין מקננת בו האמונה שניתן לעשות שלום עם האויב באמצעות יצירת אינטרס כלכלי משותף.

"סטף אדם פשוט", יאמרו לעצמם הקוראים, ואני ביניהם, עם סיומו של הספר. האיש מוצק כסלע והולך עם האמת שלו באש ובמים. ממש 'ייקוב הדין את ההר'. ואכן, סטף עצמו מאשר רשמים אלה בעמוד האחרון של הספר, לפני התודות והנספחים:

ייתכן שיהיו בין הקוראים המתוחכמים כאלה שיחייכו ויאמרו, "סטף התמים והאידאה-פיקס הפשטנית שלו, שהוא חוזר עליה בלי הרף במשך שישים שנה" (עמ' 352).

כמו בכל דבר, מהמרגמה ועד ללהבי הסילון, פגע פה סטף בול.