אחד מגילויי-המאבק היהודי היו מפעלי העדות, הארכיונים החשאיים שהוקמו בגטאות. לא רק מוסדות וארגונים ציבוריים גילו חוש היסטורי מובהק, אלא אף פשוטי-עם, וביניהם כאלה שלא אחזו מעודם בעט-סופרים, שהשכלתם מועטה ביותר. הכל ביקשו להעלות בכתב את פשעי הנאציזם וגבורת המאבק היהודי בגטאות, "למען ההיסטוריה, למען ידעו". היה זה אחד מגילויי כוחו של עם-הספר, ואחת מדרכי נקמתו בצורר. רבים כתבו, צעירים וזקנים, ואף ילדים. נשארו לנו יומנים וקטעי יומנים, שנכתבו בגטאות ובמחנות, בידי אנשים שרובם נספו. והשורות, שהעלו על הנייר, מעידות על גבורתם הנפשית : זיכרון חיי-הנצח של האומה ואמונה כי "נצח ישראל לא ישקר".

ערך ציבורי רב לארכיוני המחתרת, שהוקמו בגטאות: ארכיון המחתרת בווארשה, מיסודו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, שפעל תחת שם הקוד "עונג שבת", ארכיון "החלוץ" בגטו וארשה, ארכיון מרסיק-טננבוים בגטו ביאליסטוק, וכדומה. והיו גם אנשים בודדים, שקיימו אספי-עדות, כמפעל של יחיד ; למשל מפעלו של הרב מסאניק, ר' יהושע אהרנסון, שאסף וכתב בעצמו במחנה-העבודה קונין. אוספים-ארכיוניים אלה, משמשים עד היום כמקור-העדות החשוב ביותר לחייהם ולמאבקם של יהודי הגטאות.

החשוב מכל מפעלי-העדות שנשארו לנו מן הגטאות, הוא ארכיון המחתרת של גטו וארשה, שהיה ידוע בכינויו "עונג-שבת". מייסדו ומנהלו היה ההיסטוריון הצעיר ד"ר עמנואל רינגלבלום. הוא ריכז סביבו צוות של אנשים נאמנים ומסורים בכל נפשם למפעל - סופרים, עיתונאים ואנשי מחקר שראו בו את ייעודם.

לארכיון היו עובדים קבועים ועובדים זמניים, שביצעו למענו עבודות מסוימות. היו עיתונאים כפרץ אופוטשינסקי, שהיו מהלכים ברחובות ורושמים ממראה עיניהם וממשמע-אוזניהם. אחרים ביצעו מחקרים מיוחדים : על המצב הסניטארי בגטו, על החיים התרבותיים, על התמותה, על מצב התזונה, על מחנות העבודה וכו'. בין עוזריו המוכשרים והמסורים של רינגלבלום היה ההיסטוריון הצעיר, הרב שמעון הוברבאנד. סופרים ומשוררים מסרו לארכיון לגניזה את יצירותיהם. עובדים אחרים היו נפגשים עם פליטי הטבח מן העיירות, שנמלטו לוארשה, היו שומעים את סיפורם ורושמים. רינגלבלום עצמו ניהל בגטו וארשה רשימות יומיות, שרשם בסגנון-מברקים כראשי פרקים לעבודה יסודית שביקש לכתוב כשירווח לו.

בארכיון נטמנו גם תצלומים מן הגטו, וגם ציורים מקוריים. הארכיון גנז גם דו"חות של היודנראט, פקודות-יום, מודעות שונות, של הגרמנים ושל היודנראט.

רינגלבלום עמד בקשרים עם המחתרות השונות בגטו.

וועדת "עונג-שבת" התחלקה ל-2 זרועות: א) הגוף המדעי האוגר את החומר ובראשו רינגלבלום ו- ב) הגוף הטכני, שהיה אורז את החומר בכדים לחלב ובארגזי-פח וטומנם באדמה.

בראש הצוות הטכני עמד המורה ישראל ליכטנשטיין. עזרו על ידו שני צעירים בני 18-19, דוד גרובר ונחום גז'יוואץ'. המקשר בין הצוותות היה מזכיר הארכיון הרש וואסר (עתה בישראל).

עם הגירוש הגדול, נתפשו עובדי הארכיון ברובם ונרצחו. רק מעטים הצליחו להימלט אל הצד הארי. עבודתו של "עונג-שבת" נפסקה. רינגלבלום עצמו הועבר למחבוא, שהותקן בחצרו של ידיד פולני, בצד הארי. וגם במחבוא המשיך רינגלבלום לעבוד ולכתוב. וחלק מכתביו האחרונים, שכתב במחבוא, ניצלו. המחבוא נתגלה ב-7 במרץ 1944, ורינגלבלום ומשפחתו, ואף הידיד הפולני, מישצ'יסלב וולסקי, נורו.

החומר של "עונג-שבת" נטמן ב-3 מקומות, שניים מהם נתגלו אחר המלחמה. עד היום מהווה ארכיון רינגלבלום את המקור העשיר והחשוב ביותר לחקר החיים בגטו וארשה.

בתוך החומר של ארכיון רינגלבלום שנתגלה ב-1947, נמצאו גם צוואותיהם של שלושת המטמינים שנספו: המורה ליכטנשטיין ושני עוזריו הצעירים. וכך כותב בצוואתו, מ-3 באוגוסט 1942, נחום גז'יוואץ':

"כותב אני את צוואתי בימים אותם תיארתי בזה. אני יושב ומחכה. וכבר איבדנו את הקשר עם כל חברינו. כל אחד ואחד פועל על אחריותו שלו, כי בגטו שורר תוהו ובוהו. גודע העץ במיטב שנות עבודתו. אנו, החבר ליכטנשטיין, גרובר ואני, החלטנו, כי דווקא בזמן כזה עלינו לתאר בכתב ימים אלה, וכך אנו עושים. אתמול ישבנו עד מאוחר בלילה, כי לא ידענו, אם נחיה עוד היום, ז"א ב-3 באוגוסט 1942. עשר דקות לאחר שתים ומחצית השעה אני מסיים כתיבתי. ואין אנו רוצים להישאר בחיים למען חיינו הפרטיים, אלא כדי להזעיק את העולם...

על אחת גאה אני, כי בימי הזוועה הגדולה ביותר סיכנתי את ראשי והייתי אחד הקברנים, שקברו את אוצר סבלותיו של העם היהודי בשטחי השלטון ההיטלראי. בימים, בהם נורים עשרות אנשים בעד פשעים שונים, חפרתי באדמה והסתרתי את החומר הזה, כדי שאתם תדעו על הסבל והרציחות שביצעה העריצות ההיטלראית..."