האוכלוסייה היהודית בפולין פסקה, למעשה, להיות ציבור מאורגן, הגרמנים ניתקו כל קשר בין הקהילות ומנעו כל אפשרות להחליף דעה, לסכס עצה ולהתארגן לקראת הבאות.
הגרמנים לא השאירו ליהודים כל מקור של אינפורמציה: מקלטי הרדיו הוחרמו, העיתונים נסגרו, ואף קשרי-המכתבים עם חוץ לארץ, פרט למקרים יוצאים מן הכלל, הופסקו. כל קהילה נאלצה מעתה להיאבק יחידה, וכולן יחד גיששו באפילה, מבלי דעת איזו דרך יבורו להן, וכיצד ינהגו נוכח הגזרות הניתכות ללא הפסק על ראשיהם.
אמנם באחדים מן הגטאות הגדולים - הופיעו זמן-מה עלוני ידיעות, ביידיש או בפולנית. אבל אלה היו עיתונים מטעם-הרשות, בפקודתם ובפיקוחם של הגרמנים, ונועדו להטעות את הציבור היהודי ולהוליכו-שולל.
בתעמולתם הארסית, בשיסוי העמים השונים ביהודים, ובטרור המופעל כלפי "הגויים" המעטים, המבקשים לעזור לנרדפים, הקימו הגרמנים חומת-זרות ואיבה בין היהודים ובין העמים שבתוכם שכנו.
בליטא ליבו הגרמנים את שנאת הליטאים בסיסמת-כזב "היהודים מכרו את ליטא לבולשביקים". בכך הלהיבום לעשות שפטים ביהודים. בפולין העניקו פרסים על הסגרת יהודים לרשות. סביב חומות הגטאות שוטטו סחטנים ומלשינים, שהיו נטפלים אל כל יהודי, או לכל מי שדמה ליהודי. בשטחי ביילורוסיה ואוקראינה, בפולין ובליטא, היו משתתפים לעתים איכרים מזוינים בקלשונות ובגרזנים במצוד על יהודי, שנתגלה בסביבות כפרם. בידי מלשינים ורוצחים נפלו גם פולנים אצילים, שסיכנו חייהם בהצלת יהודים.
עם הקמת הגטאות היה בידודם של היהודים כמעט מושלם. הגטאות נהפכו, (לפי הגדרת הגרמנים עצמם) ל"תיבות של מתים", שבהן התהלכו אנשים, החיים חיי שעה, כל עוד לא בוצע גזר-דינם למות.
אמנם ידעו ההמונים היהודים בפולין באופן כללי על הרדיפות, שרדפו הגרמנים את אזרחיהם היהודים, אך גילויי אנטישמיות ונגישות שונות לא חסרו גם בפולין העצמאית. מן הידיעות בעיתונות המקומית, לא יכלו להסיק, כי שונה הנאציזם מכל אנטישמיות אחרת; מה גם שתכנית "הפתרון הסופי" בשלה בשנות המלחמה צעד צעד. היהודים לא ידעו ולא יכלו לדעת מראש, שרדיפות הגרמנים ונגישותיהם אינן אלא שלב-הכנה להשמדתו הגמורה של העם היהודי. ומשהבינו זאת כבר היה מאוחר מדי. את סכנת ההשמדה הפיזית לא העלו על דעתם אף אזרחי גרמניה היהודים, שהיו נתונים זה שנים באווירת טרור הנאצים והתעללותם. סבורים היה כי אין כאן אלא ביטול האמנסיפאציה היהודית והעברה למקומות אחרים לתקופת המלחמה בלבד.
הגרמנים הפעילו בארצות הכבושות את השיטה העתיקה של "הפרד ומשול". במדינות רב-לאומיות שיסו את העמים השונים זה בזה. ביוגוסלביה שיסו את הקרואטים בסרבים, בפולין - את האוקראינים בפולנים, בבלגיה - את הפלמים בוואלונים, בברית-המועצות - את העמים השונים בעם הרוסי. גם במסגרת עם אחד ניצלו את הניגודים בין קבוצות שונות ואף ליבו אותם במתכוון, כדי להחליש את כוח התנגדותו הלאומי.
אותה שיטה הפעילו גם בגטאות. הם העניקו לקבוצות קטנות של יהודים זכויות-יתר שונות - רשות לסחור ולהכניס לגטו הסגור והמורעב מצרכי מזון, ובכך אפשרו להן חיי-שובע. בשעת הגירושים-למוות הבטיחו למעטים את בטחון חייהם וחיי ילדיהם, ובכך זכו לשיתוף-הפעולה מצדם נגד אחיהם.
הגרמנים פיצלו את הציבור היהודי המדוכא - ל"פרודוקטיביים" ול"בלתי פרודוקטיביים", לתושבי-המקום ולפליטים - ובכך זרעו קנאה ושנאה בלבבות, עוררו מדון וריב בין בעלי "תעודות-החיים" שניתנו לעובדים במפעלים הגרמניים ובין המועמדים לגירוש, בין הרעבים ובין השבעים. מדיניות זו הזינה גם את האשליה המסוכנת, שאין הגזירה מכוונת אלא כלפי סוג מסוים של האוכלוסייה, ולא כלפי הציבור היהודי כולו. ואלה שהרגישו את עצמם בטוחים, מיאנו להסתכן במרד, שכן היה פירושו הכחדת הגטו כולו.
