אחד הגורמים שמנעו את בני הנוער מיציאה למאבק פעיל עם הכובש, הייתה שיטת העונשין הקולקטיביים, שהפעילו הגרמנים לא רק בגטאות, אלא בשטחי-הכיבוש בכלל. מי שהפר פקודה, מי שהתעלם מאיסור, או מי שפגע בגרמני הביא לידי כך, שרבים שילמו בחייהם על מעשהו. הגרמנים נהגו לקחת בני-ערובה, אם מראשי העדה ומנכבדיה, ואם יהודים סתם, שחטפום ברחוב. על סירוב למלא פקודה היו יורים בבני-הערובה.
כשרבו מקרי בריחה או השתמטות מעבודת-כפיה היו ראשי הקבוצות, הבריגאדירים, אחראים למספר עובדיהם. במחנות העבודה ובגטאות הסגורים, שנהפכו למעשה גם הם למחנות-עבודה היו תושבי הבלוקים, או אנשי קבוצות-העבודה, ערבים זה לזה. ברח אחד - שילם בחייו כל הבלוק או כל הקבוצה.
לעתים היו הגרמנים מנמקים את האקציה בגילוי נשק בגטו, במציאת מקלט-רדיו במחבוא או בחשיפת פעולה מחתרתית אחרת, משנהפכו הגטאות למחנות, קיבל כל יהודי מספר, כבמחנה ריכוז. בגטו וילנה חויבו היהודים לענוד לצווארם פחית, עליה חרות היה המספר. מספרים ניתנו גם לעובדי ה"שופים" בווארשה - אלה בתי-המלאכה הענקיים, שבבעלות הגרמנים, אשר ייצרו למען ה"וורמאכט". מנהלי ה"שופים" וראשי הקבוצות היהודים היו אחראים בגופם למעשי פועליהם ולהתנהגותם ה"טובה".
ואם ב"שופים" הגדולים, בהם עבדו אלפי פועלים, הייתה הביקורת קשה למדי, הרי במחנות הקטנים היה כל יהודי חשוף לעיני השלטונות, שעקבו אחרי כל צעד מצעדיה והתוצאה הייתה, שכל יהודי שמר על רעהו, לבל יסטה ולבל יכשיל את השאר.
גם מחמת העונשין הקולקטיביים נמנעו צעירים רבים מלהצטרף לארגוני-הלחימה או לברוח ליערות, ובסופו של דבר נספו. אימת האחריות הקולקטיבית בלמה את התרחבות הפעולה המחתרתית והרחיקה רבים וכן טובים מארגוני המחתרת.
