לא היה להם לאנשי הגטו נשק והם היו מחוסרים הכשרה צבאית. דבר זה הכביד, ובמקרים רבים אף מנע לחלוטין, את מאבקם המזוין של יהודי הגטאות.

הגברים - יוצאי צבא - גויסו עם פרוץ המלחמה. מהם נפלו בקרבות, מהם הלכו בשבי ונספו במחנות שבויים. אחרים נמלטו לברית-המועצות. בגטאות, בעיקר בקטנים, נשארו רק מעטים, שידעו להשתמש בנשק, וגם אלה פחתו והלכו בשל החטיפות המתמידות למחנות. בני הנוער, אשר התעוררו למאבק פעיל, היו ברובם לפני השירות הצבאי ומחוסרי כל ידע בתחום זה. והעיקר: לא היה נשק, וקשה היה להשיגו. במקומות רבים לא היה אף אקדח אחד, אף רובה אחד לאימון האנשים.

נעשו מאמצים רבים להזדיינות. שליחי ארגוני-המחתרת באו בדברים עם פולנים שסחרו בנשק, עם איכרים שידעו על נשק שהוסתר בשעת הנסיגה בכפרים או בשדות. תמורת כל כלי חלוד ופסול, אף תמורת חלק מן הכלי, נדרש ממון רב. בנשק קל אמורים הדברים. רק לעתים רחוקות עלה בידי הלוחמים היהודים להשיג רובה. פרט למקרים בודדים לא היה בידי לוחמי הגטאות נשק אוטומאטי.

גטאות מסוימים, כגון וארשה וביאליסטוק, צ'אנסטוחוב ווילנה - הקימו מעבדות לייצור נשק. בגטו וארשה עסק בכך המהנדס הכימאי מיכאל קלאפפיש, שהיה מתקין את בקבוקי ההצתה, בהם השתמשו לוחמי וארשה בימי המרד.

בגטאות הקטנים לא הצליחו לייצר נשק כלל. האנשים, שבאו במגע אתם לשם קנית נשק, נתגלו תכופות כסוכני גסטאפו, שהסגירו את חברי הארגונים לרשות, ובכך מוטטו את כל המבצע.