תולדוט אתר ההיסטוריה - הזורעות בדמעה

תנועת הפועלת בארץ – ישראל מראשיתה עד 1918

השוויון בין המינים שהושג בתקופת העלייה השנייה וחשיבות התפקיד שמילאו בה הנשים הם שניים מהמיתוסים על ראשיתה של החברה הישראלית, שזכו לחיזוק על-ידי תופעות מאוחרות יותר (כגון פעילותה של גולדה מאירסון ואחר הקמת המדינה - גיוס הנשים לצה"ל). אולם נושאים אלה לא עמדו מעולם לביקורת של מחקר שיטתי.

תנועת הפועלות התפתחה בתוך הזרם של הציונות הסוציאליסטית. הארגונים השונים של תנועת העבודה הציונית, שבסיסם היה בעיקר בערי האימפריה הרוסית דאז, הכריזו על אידיאולוגיה שוויונית. הנשים לא התארגנו באגודות נפרדות ולאן הועלו עליהן תפקידים מיוחדים, אף שהן נעו להיות פעילות בתחומים תרבותיים יותר מאשר בפוליטיקה. שויונן היה לכאורה מובן מאליו. מצב זה היה מנוגד למבנה במגזר הלא-סוציאליסטי של התנועה הציונית, שבו היוו הנשים אגף נפרד שעסק בגיוס כספים, בחינוך ובפילנתרופיה.

לאור מחויבותה האידיאולוגית של תנועת העבודה הציונית לשוויון חברתי, בולט חוסר התעניינותה בבעיות שחרור הנשים. הסבר אפשרי אחד מצוי בתיאוריה הסוציאליסטית שגרסה, כי ביטול המשפחה הפטריארכלית ויחסי הניצול הקיימים בחברה הקפיטליסטית יביא מעצמו לשוויון בין המינים, כך שבחברה החדשה שתיבנה בארץ-ישראל יובטח שחרור הנשים. אולם הסבר משכנע יותר הוא, שהתנועה הציונית הגדירה את בעיית הקיום היהודי כנושא החברתי היסודי והמכריע, אשר אליו יש לכוון את כל המאמצים. לנשים נאמר, שהאישה היהודייה "חייבת לזכור, שאפילו אותן נשים הנאבקות לשוויון זכויות רואות אותה קודם כל לא כאישה אלא כיהודייה"*.

תהיה הסיבה אשר תהיה, ערך השוויון בין גברים לנשים באידיאולוגיה הפוליטית המוקדמת של הציונות הסוציאליסטית נתפס כמובן מאליו וקיבל ביטוי בשילוב שני המינים בקבוצות ובפעילויות השונות שקדמו לעלייה לארץ-ישראל. מאחר שנחיתותן של הנשים בחברה לא נתפסה כמצב הדורש פעולה מיוחדת, גם לא ניתנה לגיטימאציה להסדרים מוסדיים מיוחדים לשינוי מצב זה. ניסיונן של הנשים במסגרת של תנועת העבודה הציונית לפני העלייה יצר אצלן מערכת של ציפיות, והיא שהתנתה אחר-כך את תגובתן למציאות שבה נתקלו בארץ-ישראל.

בעלייה השנייה לא היו קיימים רוב המגבלות והחובות הרגילים, הקושרים נשים לתפקידים ביתיים ולהגדרות מסורתיות של תחום פעילותן. רוב העולים היו צעירים רווקים ומיעוטם -זוגות צעירים ללא ילדים; רובם באו ללא הוריהם. מצב זה אפשר לשני המינים לנסות דרכים חלופות. ישנם סימנים לכך, שהחלוצות היו קבוצה נבחרת, שהשתחררה מהשפעות דפוסי החברות המסורתיים. המעבר לארץ-ישראל דרש מכל העולים נחישות החלטה ואידיאליזם, אולם במידה רבה עוד יותר נדרשו אלה מן הנשים. עליהן היה להיאבק נגד הפיקוח החברתי החזק יותר שהפעילו ההורים על בנותיהם, נגד הכתם שדבק ברווקה שעזבה את ביתה, במיוחד בחברתה של קבוצת גברים, וכן נגד הקשיים הפיסיים של המסע עצמו. אין פלא אפוא, שהנשים היוו רק כשלושים אחוזים מתוך כלל העולים בתקופה ההיא; ובין החלוצים, שהיו בסך - הכל מיעוט קטן בעלייה, היה חלקן קטן עוד יותר.

חלוקת עבודה מסורתית

הבעיה הדוחקת ביותר שעמדה בפני העולים החדשים עם בואם לארץ-ישראל, היתה בעיית התעסוקה. החלוצות, בחפשן תעסוקה, נתקלו במכשולים קשים עוד יותר מאלה שניצבו בפני הגברים. איכרי העלייה הראשונה ראו את דרישתן ל"עבודות של גברים" כ"בלתי-טבעית". הם הכריזו עליהן חרם ואסרו על בנותיהם שלהם לבוא איתן בכל מגע שהוא.

נוכח מצב האבטלה, ומתוך השאיפה לייסד חברה יהודית מסוג חדש, פנו העולים לאזורים הצפוניים בארץ, בין היתר לאדמות הבלתי-מיושבות של הגליל התחתון ועמק הירדן. במרוצת הזמן גיבשו החלוצים צורה חדשה של חיים משותפים - הקבוצה. הנשים בקבוצה נשלחו באורח אוטומאטי לעבודה במטבח ובמכבסה.
דומה, שאותו מרד של הגברים ושל רבות מהנשים נגד מבנה התעסוקה המסורתי של החברה היהודית לא כלל את עבודת הנשים.

על עמדתם של הגברים כותבת תחיה ליברזון, מהפעילות בין החלוצות: "רבים חשבו שהעלמה האידיאליסטית הבאה לארץ ישראל, תפקידה לשרת אותם. העלמות, שהיו עדיין בלתי מנוסות, נכנעו גם הן להשקפה זו, והאמינו כי בבישול ושירות הן פותרות את רוב שאלותינו בארץ-ישראל. כמוזרה היתה נראית העלמה שהעזה לפקפק בהנחה זו".

יש משום אירוניה בכך, שהגברים ציפו מהנשים לבצע עבודות-בית כאלה, אשר בבית-הוריהן נעשו בדרך-כלל בידי משרתות. לאמיתו של דבר, הכשרתן לתפקידים שציפו מהן למלאם באופן כה "טבעי', היתה לקויה, והתפקידים שהן קיוו למלא נמנעו מהן.

הנשים לא זכו בדרך-כלל להדרכה שניתנה לחברי הקבוצות על-ידי אגרונומים מקצועיים בארץ-ישראל, וכך גדל עוד יותר פער היכולת בין המינים. שיקולים כלכליים עודדו גם הם את קיומה של חלוקת העבודה המסורתית בין המינים.

הקבוצות החדשות שהוקמו היו תלויות בהסתדרות הציונית העולמית, שעדיין לא השתכנעה כי הקולקטיביזם החקלאי עדיף על השיטה הקודמת של עובדי חוות, המודרכים על-ידי אגרונום מקצועי, שיטה שבה קיבלו החלוצים שכר, והנשים קיבלו פחות מהגברים. על החלוצים היה להוכיח, שהקבוצה יכולה להתקיים מבחינה כלכלית, וכיון שהם ראו את הנשים כיצרניות פחות, חששו כי השתתפותן בחקלאות תגרום לגירעון. וכך הוגבלו הנשים לתפקידים "מתאימים" יותר. על כן אותם הגברים קיבלו רק 1-3 חברות לקבוצה של 30-10 חברים. העובדה שמספר הנשים היה כה קטן קשרה אותן עוד יותר לעבודות הבית, משום שגם מבחינה טכנית לא יכלו
להתפנות לעבודת השדה על בסיס של רוטאציה**.

אף-על-פי שעבודות הבית היו כרוכות במאמץ פיסי ניכר, מעמדן היה נמוך בקרב החלוצים, אשר קבעו סולם ערכים בהתאם לסוג העבודה ולתנאים שבהם בוצעה. לחבר קולקטיב היה מעמד גבוה יותר מאשר לכל שכיר, ו"עבודה יצרנית", כלומר עבודה שהפיקה מוצרים בני-שיווק, נחשבה לבעלת ערך רב יותר מאשר עבודה לא-יצרנית, למשל שירותים לחברי הקולקטיב. בתחום העבודה היצרנית נעשתה החקלאות, ובמיוחד הפאלחה, לתמצית המאמץ החלוצי, משום שהיא סימלה גם את העצמאות הכלכלית וגם את דחיית צורות החקלאות שנקבעו על-ידי איכרי העלייה הראשונה, שהיו תלויים בעבודה ערבית ובשוקי חוץ-לארץ. למרות הצורך החיוני בהן, לא נחשבו עבודות הבישול, הכביסה ותיקון הבגדים לעבודה יצרנית, ומשום כך דורגו במקום הנמוך בסולם הערכים של החלוצים. אמנם הבישול לצורכי הקולקטיב נהנה מיוקרה רבה יותר מאשר בישול בבית פרטי, אולם הוא נחשב פחות מעיבוד האדמה. מאחר שתרומתה לבניין הארץ היתה עקיפה, נחשבה הטבחית בקבוצה לחלוץ בדרגה נמוכה יותר מהחקלאי. היא שירתה את החלוץ והחלוץ בנה את הארץ. אחת התוצאות הלא מכוונות של האידיאולוגיה החלוצית, וכן של מסגרות החברה החדשות, היתה שהן הועידו לנשים רק תפקידים משניים בחברה החדשה. לאמיתו של דבר, נשללה מהחלוצה האפשרות להפוך לנושאת הסמלים האפקטיביים של האידיאולוגיה החלוצית. אי שביעות הרצון של הנשים ותחושת קיפוחן הגוברת התמקדה בשלוש בעיות: המעמד הפורמאלי בקבוצה, השתתפות בהכרעות והיחס כלפיהן מצד החברים.

באותן שנים ראשונות לא הוענקה לנשים חברות מלאה בקבוצה. ההנחה היתה, שהקבוצה מורכבת מחברים - גברים בלבד, ושהנשים הספורות אינן אלא שכירות העושות את עבודות משק-הבית. הן גם לא נכללו כחברות בחוזים השנתיים שנעשו עם ההסתדרות הציונית, וכדבריה של אסתר בקר, "מרשימת כובשי המקום, שנערכה במוסד המיישב ואשר לפיה נקבע התקציב, נעדרו שמות החברות, כאילו לא נשאו בעול ובסכנה שלו שווה בשווה עם החבר. החברות לא השלימו עם העובדה הזאת, שקבעה את מעמדן, כאילו היו עובדות אצל חברי המקום, למעשה, רק בשירות בית". עדה פישמן-מימון, הרוח החיה בתנועת החברות מראשיתה וההיסטוריונית של התנועה מסבירה: "בימים ההם היו חברי הקבוצה בדגניה וכינרת מקבלים משכורת חודשית מהמשרד הארץ-ישראלי. הפועלות החברות, שעבדו באותן הקבוצות, לא נזכרו בתוכנית שהוגשה ובחתימת החוזה השנתי בין המשרד ובין הקבוצה. הפועלות בקבוצה הביעו את התנגדותן לקיפוח הזכות להיות חברות שוות בקבוצה... תשובת החברים היתה כי עובדות המטבח אינן שייכות למשרד הארץ-ישראלי, משום שהן עובדות לא במשק אלא במטבח, זאת אומרת, הן פועלות של הפועלים, והאוכלים במטבח הם החייבים לשלם לפועלותיהם."

הנשים גם לא שותפו בדיוני הקבוצה. הבעיה הוחרפה בשל העובדה, שמעטות יחסית ידעו עברית, שפת לימוד התורה והתפילה בגולה ושפת החלוצים בארץ-ישראל. ממחקר על חלוצי העלייה השנייה, שעדיין חיו בארץ-ישראל בשנת 1940, עולה, כי 60% מהגברים, לעומת 30% מהנשים, ידעו עברית בימי עלייתם לארץ.

הדבר שהרגיז ביותר את הנשים, ניתן להביעו במונח "יחס". בהקשר של העלייה השנייה היה מונח זה קשור במה שהנשים חשבו ליחס משפיל.

לטענת הנשים, כלל יחס זה חוסר התחשבות ואפילו לעג לרצונן העז לקחת חלק שווה בבניין הארץ. מספרת שרה מלכין: "אבל אנחנו הצעירות לא עם מכשולים נפגשנו בעבודתנו, כי עם יחס של ביטול ואדישות לכל שאיפתנו. רצינו יחד עם חברינו גדעה לפנים, לעבוד עבודה אחת, אך מהצעד הראשון פגשנו לעג ועלבון: האיכרים בעיניהם היינו מוזרות. והפועלים? גם בעיניהם היינו מגוחכות. ומגוחכות היו לא רק אלה מאתנו שרצו להרוס את הגדרים, הטבעיים לכאורה, ולאחוז במקצועות הקשים של העבודה החקלאית, כי אם גם אלו מאתנו שטיפלו בעבודות, אשר בהן מסוגלת האישה להתחרות עם הגברים, גם אלו היו מגוחכות".

משק נפרד

עם כל אכזבתן של החלוצות בקבוצות הגליל, היו גם מקרים שהפיחו תקווה להישגים חדשים. למשל, בשנת 1908 עלה בידי קבוצה קטנה של פועלים חקלאיים להקים בסג'רה קולקטיב עצמאי. בין החברים היתה מניה שוחט (אז וילבושבינן), שהיתה מנהיגה סוציאליסטית רדיקאלית, פעילה ידועה עוד לפני עלייתה, ומן הראשונות שטיפחו את רעיון ההתיישבות הקולקטיבית בארץ - ישראל. היא הצליחה לשכנע את האגרונום שניהל את החווה, כי ידריך גם את הנשים לחרוש עם צמד שוורים. אף שהניסוי היה מוצלח, לא נראה כי זהו פתרון מעשי להשתלבות הנשים בעבודה פרודוקטיבית. הברירה נמצאה בגן הירק: בשנת 1909 , ביוזמתה ובהדרכתה של אחת החברות, חנה מייזל, שהיתה אגרונומית מוסמכת, שתלו הנשים בחשאי את גן הירק הראשון, חבוי מאחורי גבעה מרוחקת. הניסיון בסג'רה, שבו הוכיחו הנשים שהן מסוגלות לחרוש, הצדיק את התביעה לקחת חלק בעבודת האדמה, והניסוי בגן-הירק סיפק דגם מתאים. הסתבר, כי נשים מסוגלות להיות חקלאיות על-ידי יצירת ענפי חקלאות חדשים, שיתאימו ליכולתן הפיסית.

ואכן, בשנת 1911 נוסדה בכינרת חוות - לימוד מיוחדת לנשים, לאחר שחנה מייזל השיגה לצורך זה כספים מאגודת נשים ציוניות בגרמניה. העיתוי היה נוח, משום שקבוצת גברים הקימה אז במשק כינרת קולקטיב פאלחה עצמאי. לחמש הנשים הראשונות, בהנהגת חנה מייזל, הוקצו חצר, חלקת קרקע ומעט אמצעים להקמת משק משלהן. אחת מהן, שושנה בלובשטיין (סלע), אחותה של המשוררת הנודעת רחל, מתארת את החוויה:

"ואנחנו הצעירות, גם לנו באה עתה תקופה אחרת, חדשה. החברים יהיו רק שכנינו. חייהם יזרמו לחוד וחיינו לחוד. אנחנו מקבלות חלקת שדה מיוחדת, אשר תהיה כולה ברשותנו, לעובדה כרצוננו וכפי יכולתנו. תקופת זוהר, איזה שחרור!"

לעת עתה לפחות ויתרו נשים אלה על הרעיון, שיוכלו להשיג את השוויון בקבוצה מעורבת. כדי שאנשים בלתי-מרוצים ייהפכו לתנועה חברתית, יש צורך במודעות שלהם לכך שהם שותפים למצב אשר מכמה בחינות חשובות הוא בלתי-צודק. תהליך שינוי זה בא לידי ביטוי לראשונה באסיפת הפועלות שנערכה בכינרת בפסח 1911. חנה מייזל כינסה את החלוצות כדי לגלות להן את תוכניותיה להקמת חווה להכשרת נשים לעבודה חקלאית ולניהול משק. האסיפה נתנה לחלוצות הזדמנות ראשונה להחליף חוויות, לשתף אחרות בהתמרמרותן ולתת זו לזו תמיכה מוסרית. אף שרק שבע-עשרה נשים לקחו חלק בפגישה, ואף שלא הוקם עדיין כל ארגון רשמי, בכל-זאת הניחה פגישה זו את היסוד לצמיחתה של תנועת נשים בארץ ישראל. ראשית, בעיית הפועלת צצה והופיעה במציאות חברתית והצדיקה הקמת מסגרת ארגונית נפרדת לשם הטיפול בה. שנית, אותה פגישה הגדירה את מגמות התנועה העתידה, התוותה את האסטרטגיה לשינוי וגיבשה גרעין של מנהיגות בקרב חלוצות העלייה השנייה.

החברות לא נטו להאשים את הגברים במצבן האומלל, כיון שלפי טענתן, גם הם היו מושפעים מדרכי מחשבה והתנהגות מקובלים. אולם, מכיוון שהם לא גילו כל הבנה לבעיית הפועלות, גם לא יכלו להביא לשינויים הדרושים. משום כך נטלו הנשים על עצמן את האחריות לפתרון הבעיה - יהיה עליהן לשנות את עצמן. החברות גם נמנעו מלהזדהות עם תנועות השחרור של נשים שפעלו באותה תקופה באירופה, ואף הדגישו את השוני בין אלה לבין תנועת הפועלות הארץ-ישראלית. הסבירה חיותה בוסל, ממייסדות התנועה:

"כל התנועות האחרות נלחמות לזכויותיהן של החברות ואילו תנועתנו כאן בארץ נלחמת לזכותה למלא חובות (ההדגשה במקור) ומכאן החתירה לכיבוש עמדות עבודה במשק שלנו (דגניה), כיבוש מקצועות חדשים".

האידיאולוגיה, שפנתה בכיוון של שינוי עצמי ולא של שינוי הגברים והמוסדות החברתיים ודיברה בשם מילוי חובות ולא קבלת זכויות, היתה נחוצה כדי להשיג לגיטימציה ליצירת תנועת נשים נפרדת בתוך תנועת הפועלים, שכן היא נמנעה מלהגדיר את המצב במונחים של הפרדה או של קונפליקט, הדגישה את המטרות המשותפות לחלוצים ולחלוצות וטענה, שהנשים צריכות להשתנות, כדי לתרום בצורה יעילה יותר להגשמתם של הערכים והחלומות המשותפים.

האסיפה בכינרת הגדירה את יעדי הפעולה של תנועת הנשים. האסטרטגיה היתה לתבוע פיתוחם של ענפי חקלאות חדשים, "מתאימים לנשים", כגון גן-ירק, לול ורפת. הן דרשו גם בלעדיות בתחומי מקצועות אלה, בטענה שלגברים היו עבודות רבות אחרות.

באסיפה נקבעו שתי דרכי פעולה עיקריות: ראשית, הוקמה חוות הדרכה נפרדת לנשים, שבה הן יכלו לרכוש מיומנויות טכניות וגם להתחיל בשינוי האישי בתוך סביבה תומכת, בלי שנוכחותם של גברים תפריע. שנית, הוחלט שבעתיד תצטרפנה נשים רק לקבוצות שיהיו מוכנות לקבל לפחות עשר חברות, כך שתהיה להן אפשרות של חילופין בין עבודות הבית והחקלאות. הדרך הראשונה נועדה להשיג את מטרת השינוי העצמי, והשנייה את זו של ההשתתפות.

מסגרת ארגונית ראשונה

רצונן של הנשים בהקמת ארגון נפרד נבע מההכרה הגוברת והולכת, שמטרותיהן לא תוכלנה להתגשם באמצעות המסגרות הארגוניות הקיימות, הפועל הצעיר ופועלי ציון אחדות - העבודה.

נשים מועטות מאוד היו פעילות ובעלות השפעה במפלגות הפועלים, כך שהן היססו להעלות את בעיותיהן המיוחדות. מלבד זאת, היו תמיד בעיות - קיום "חשובות יותר", שעמדו בראש סולם העדיפויות. אף-על-פי-כן, אפילו גבר שהשקיף על המצב, התרשם מן האדישות לגבי בעיות הנשים וראה צורך להעיר על כך באחד מעיתוני הפועלים: "ופלא הדבר: הריני פה בארץ ישראל כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אסיפות פועלים, ומה לא נדבר באותן האסיפות! - על דברים שלא נולדו בעולם ועל דברים שנולדו נפלים; על הייאוש שבתחייה ועל התחייה שבייאוש - על הכל נדבר שם, ואף-פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האסיפה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו בדרך אגב".

להעדר שיתופן של הנשים בגופים מקבלי ההחלטות בתנועת העבודה היתה השפעה מצטברת. כשההסתדרות החקלאית בגליל לא הזמינה נציגה לוועידתה החמישית בשנת 1914 , התפרצו החלוצות לישיבה ומחו בלהט. כתוצאה מכך הוחלט לכנס ועידה נפרדת של פועלות חקלאיות כעבור שלושה חודשים בלבד. שלושים נציגות ייצגו מאתיים ותשע נשים - ועידה ראשונה של צירות נבחרות. בסיום נבחר ועד פועלות שכלל חמש חברות, וכך נוסדה הזרוע הארגונית הראשונה של תנועת הנשים.

גם בשנות המלחמה קיימה תנועת הפועלות שתי מסגרות ארגוניות: הוועידה השנתית וועד הפועלות. הנושאים שעלו על סדר-יומן של הוועידות השונות בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו דומים לאלה שהועלו בכינרת בשנת 1911, אף שעלו גם נושאים נוספים. כשהחלוצות החלו להביא לעולם את הילדים הראשונים, נעשתה דוחקת הבעיה של שילוב הטיפול בילד עם העבודה מחוץ לבית. אילו היתה כל אישה צריכה לטפל בילדיה שלה, היתה נאלצת לוותר על כל עבודה אחרת, ואזי היו רבים מההישגים יורדים לטמיון. מאחר שהנשים קיבלו את גידול הילדים כאחריותן העיקרית, נמצא שהולדת הילדים ערערה את מעמדן. גם אם פה ושם הושמעה התביעה שהגברים נטלו חלק באחריות, למעשה היא לא נשקלה מעולם ברצינות.

הפתרון שהתקבל היה הנהגת טיפול משותף בילדים, כשהנשים כחברות הקולקטיב עוסקות בתפקיד זה על-פי תור. רעיון זה, שבתחילה נתקל בהתנגדות מסוימת מצד אמהות צעירות, התקבל עד מהרה כדרך הרצויה ביותר לחינוך הילדים ולשחרור האישה לפעילות משקית וציבורית, ואף בשנים מאוחרות יותר קיבל לגיטימציה באותם מונחים.

השתתפותן של הנשים בניהול ענייני תנועת העבודה היתה נושא נוסף, שעלה בוועידות רצופות, כיון שהנשים נוכחו לדעת יותר ויותר, שהעבודה החקלאית אינה מוליכה באורח אוטומאטי להשתתפות בגופים מקבלי ההחלטות, אם של תנועת העבודה בכלל ואם של הקבוצה עצמה.

הבעיה הכללית הדוחקת ביותר לגבי כל החלוצים באותה תקופה היתה התעסוקה. במשך שנות המלחמה זכתה תנועת הפועלות לכמה הצלחות חשובות בתחום זה. נשים שקיבלו הדרכה בכינרת, שולבו לאחר מכן בקבוצות חקלאיות. השינוי במדיניות הכלכלית, שחל בקבוצות החקלאיות בשנים 1914-1918 מהסתמכות מוחלטת על גידול דגנים בכיוון של גיוון רב יותר הביא לפיתוח ענפים חדשים, וכך גם נתן הזדמנויות חדשות לנשים. ירידת מחיר הגרעינים והבצורת, שפקדה את הארץ בשנת 1919, האיצו את התהליך במגמה של גיוון ושל אי-תלות. הנשים הצטרפו לקולקטיבים, שעסקו בפאלחה, וגם הקימו כמה קבוצות עצמאיות לגידול ירקות, אשר מכרו בהצלחה את תוצרתן בשווקים. גני הירקות מוקמו בדרך כלל ליד מטבחי הפועלים הציבוריים, שבהם הועסקו הנשים כטבחיות. רוב התוכניות קיבלו סיוע כספי צנוע מההסתדרות החקלאית וכן מקבוצות נשים ציוניות בחוץ-לארץ, בתיווכו של ועד הפועלות.

תנועות הפועלות

התמורה שחלה בדימוי העצמי של הנשים ובמעמדן בתוך תנועת העבודה משתקפת בהבדלים הבולטים בין האסיפה הראשונה בכינרת, בשנת 1911 , לבין ועידות מאוחרות יותר. בכינרת היו הדלתות סגורות בפני גברים, ובאותם גברים שהופיעו הוטחו האשמות, שהם באו רק מתוך סקרנות וכי למעשה הם אדישים לבעיותיהן של החלוצות. במושב הפתיחה של הוועידה שנערכה ב-1918 בתל-אביב נכחו, מלבד שבעים הצירות, גם מספר גדול של אורחים מוזמנים, כולל נציגים רשמיים של המפלגות ושל המרכז - החקלאי. שינוי זה במדיניות משקף את תחושת בטחונה העצמי הגוברת של התנועה ואת ההכרה שזכתה לה בציבור.

אף שתנועת הפועלות גרמה תמורה תרבותית חשובה בנורמות הנוגעות לתפקיד האישה, היא לא מיסדה מבנה חברתי שישמש מרכז - כוח ביחס לארגונים אחרים ביישוב ובתנועה הציונית העולמית. תשומת - הלב המעטה יחסית, שהקדישו הנשים לפעילות ארגונית, נבעה בחלקה ממספרן המועט ובחלקה מן העובדה שהן קיבלו את האגודות החקלאיות, שבהן הן השיגו הכרה רשמית, כמסגרת הארגונית העיקרית. בין השנים 1918-1914 לא פותחו בתנועת הפועלות שום גופי קבע ארגוניים, פרט לוועידות ולוועדי הפועלות. תנועת הנשים לא פתחה משרד ולא שכרה צוות עובדים. היא לא גבתה דמי חברות ולא יצרה מאגר של אמצעים כספיים ממקורות אחרים. גורם חשוב נוסף היה, שהנשים העדיפו "עשייה" על פני "ארגון". אחד ממאפייניה של העלייה השנייה בכללה היה השאיפה לפעול למימוש האידיאלים על - ידי העשייה בשטח ממש, ולאו דווקא בדרך של פעילות פוליטית. חברי העלייה השנייה העדיפו פעילויות הקשורות ישירות להגשמה עצמית, נטייה שהיתה כנראה חזקה בקרב הנשים עוד יותר מאשר בקרב הגברים.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה החלה ביישוב תקופה של התפתחות בתחומים שונים, תקופה שבה צצו והתייצבו בעיות חדשות בפני תנועת הפועלים. יכולתה של תנועת הפועלות לממש את מטרותיה שלה הושפעה משתי התפתחויות עיקריות: בואה של העלייה השלישית (1923-1919) והקמת הסתדרות העובדים הכללית. חלקן של הנשים בעלייה השלישית בכללה היה 36.8%, כמעט פי שניים מן השיעור בשנים הראשונות של העלייה השנייה. רבות מהנשים הגיעו כחברות בקבוצות - חלוצים שונות ובגופים מאורגנים (קיבוצים), שנוסדו בגולה ואימצו לעצמם את עקרונות השיתוף והשוויון בייצור ובצריכה. חלוצים רבים שבאו בעלייה השלישית נמשכו אל הערים, שם הם היוו חלק ממעמד הפועלים העירוני החדש.

האבטלה בעיר היתה חריפה במיוחד לגבי נשים. מצב חדש זה הגדיל באופן משמעותי את ציבור התומכות הפוטנציאלי בתנועת הפועלות. אולם משיכתן לתנועה היתה מותנית ביכולתה להתמודד עם בעיה האבטלה בעיר. מבחינת תנועת הפועלות, נפתחה התקופה בדרך-כלל בסימן רע. כמה קבוצות לגידול ירקות התמוטטו בשל היבוא הבריטי המתחרה. חוות הלימוד בכינרת נסגרה, בשל מחסור באמצעים כספיים. מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית חדלה לתמוך בקולקטיביים החקלאיים של הנשים, בהאמינה שהנשים תמצאנה את מקומן בקיבוצים. ועד הפועלות לא הצליח לזכות בהכרה שהעניקה ההסתדרות הציונית העולמית למוסדות אחרים של תנועת העבודה, ובמיוחד למפלגות הפוליטיות. בשנת 1919, ערב בואה של העלייה השלישית, לא היו לתנועת הפועלות כלים משלה כדי להתמודד עם הבעיות החדשות של האבטלה וכדי לקדם את מטרותיה. ועל כך ברשימה הבאה.

*מתוך מניפסט שהוכן על -ידי ועדת נשים ציוניות מגליציה ב-1897.
**אין בידינו מספרים מדויקים על התפלגות המינים בין הפועלים. לפי המקורות היו בשנת 1909 בגליל 168 פועלים יהודים, מתוכם רק 11 נשים, ומהן שש בלבד עבדו בחקלאות. בשנת 1912 היו ביהודה 522 פועלים יהודים, 30 מהם נשים. במפקד פועלים, שנערך ב-1913 במושבות ובחוות הקרן הקיימת, נפקדו 971 פועלים, ביניהם 194 פועלות (כ-19% מכלל הפועלים). בשנות המלחמה עלה מספר הפועלים החלוצים ל-1,500, בעוד שחלקן של הנשים עלה על 13% (200 נשים).

(מאמר זה הוא חלק ממאמר שפורסם לראשונה בקתדרה מס' 32)