תולדוט אתר ההיסטוריה - פוסטאט (קהיר העתיקה)

כללי

פוּסְטָאט הייתה העיר החשובה ביותר במצרים משך כ- 450 שנה - מן המאה ה- 7 לספירה ועד למאה ה- 11. תחילתה של העיר - עם תחילת כיבושי האסלאם, ועדוּת לכך - בשמה "פוסטאט", שמשמעותו בערבית: אוהל. שם זה ניתן לעיר כנראה לזכר מחנה האוהלים של הצבא הערבי המוסלמי שכבש את מצרים במאה ה- 7, בשנים 639 - 641.

פוסטאט הפכה למקום מושבם של השליטים החדשים, הכובשים הערבים, ובמשך הזמן התפתחה והייתה למרכז מסחרי וכלכלי חשוב ביותר. פוסטאט שימשה מקום מושב לשליטים החדשים ולמחנות הצבא שלהם, והדבר הבטיח ביטחון ויציבות גם לתושבי העיר וגם לסוחרים הזרים הרבים שהגיעו אליה.

מפוּסְטָאט לקהיר

בסוף המאה ה- 10, בשנת 969, כבשו השליטים הפאטימים את מצרים ובנו לעצמם עיר בירה חדשה. הפאטימים בחרו לבנות את העיר במרחק של כ- 4 ק"מ מפוסטאט, עירם של השליטים המובסים. הפאטימים המנצחים קראו לעיר החדשה "המנצחת", אל-קאהרה - היא קהיר.
עם התבססותה של קהיר כעיר מרכזית - מבחינת השלטון, הדת והתרבות, המסחר והכלכלה - איבדה פוסטאט בהדרגה את מעמדה ומרכזיותה.
פוסטאט, שהייתה בעבר עיר מרכזית של האזור כולו, היא כיום שכונת מגורים - אחת מני רבות בקהיר.

על-פי יורם מיטל, אתרים יהודיים במצרים, יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית, תשנ"ה - 1995, עמ' 17.

היהודים בפוּסְטָאט

היהודים הגיעו אל פוּסְטָאט עם הקמתה במאה ה- 7 לספירה. מעמדה המיוחד של העיר משך אליה זרים רבים, וביניהם גם מהגרים יהודים ממצרים ומחוצה לה.
הקהילה היהודית בפוסטאט הייתה מורכבת משתי קבוצות עיקריות: קבוצה של יהודים רבניים - וקבוצה של יהודים קראים. מרבית יהודי פוסטאט השתייכו לקבוצת היהודים הרבניים, שקיבלו את המצוות של "התורה שבעל-פה" ואת סמכותם של הרבנים. קבוצה זו כללה יהודים ארץ-ישראלים, שמוצאם מארץ ישראל ומסוריה, וכן יהודים בבלים שמוצאם מבבל (עירק).

עדויות ראשונות על מספרם של יהודי פוּסְטָאט הגיעו מן המאה ה- 12, ונמסרו על-ידי הנוסע היהודי בנימין מטודלה שביקר בפוסטאט בשנת 1168. על-פי הערכותיו, חיו באותה תקופה כ- 7,000 יהודים בפוסטאט - מספר שעל-פי הערכות חוקרים כיום נראה מוגזם.

נכבדי הקהילה היהודית בפוסטאט גרו ברחוב המרכזי - רחוב אל-מצאצה. ברחוב זה גר גם המפורסם שבין יהודי פוסטאט - רמב"ם, ששימש כרופא בחצרו של שליט מצרים, ונאלץ לנסוע כל יום מפוסטאט לאל-קאהרה, קהיר, מקום מושבו של השליט.

יהודי פוסטאט השתלבו בחיי המסחר והכלכלה של העיר. מסמכים שנתגלו בגניזה הקהירית מלמדים, כי במהלך המאות 11 - 12 עסקו יהודי פוסטאט ב- 450 מקצועות (בערך) - מקצועות שכללו את ענפי המלאכה לסוגיהם, מסחר, כספים, בנקאות ועוד.

על-פי יורם מיטל, אתרים יהודיים במצרים, יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית, תשנ"ה - 1995, עמ' 17 - 20.

בית הכנסת בן-עזרא

בית הכנסת בן-עזרא בפוּסְטָאט - שקיים ועומד עד היום - היה בית הכנסת של היהודים הירושלמים, יהודים שמוצאם מארץ ישראל ומסוריה.
אגדות רבות נרקמו סביב תולדותיו וראשיתו הקדומה של בית הכנסת, אבל הערכותיהם של ארכאולוגים והיסטוריונים שונות מן האגדות: רבים סבורים שראשיתו של בית הכנסת הייתה כנסייה שנבנתה במאה ה- 6 לספירה. רק כ- 300 שנה אחר-כך, בשנת 882, נמכרה הכנסייה ליהודים הירושלמים של קהילת פוסטאט, והם הפכו את המבנה לבית כנסת.
בשנים 1889 - 1890 עבר בית הכנסת שיפוץ יסודי, במהלכו נהרס רוב המבנה הישן - ונתגלתה הגניזה המפורסמת. תהליך השיפוץ כלל גם ריהוט מחדש ברהיטים עשויים מעץ משובח ומצופים בצדף, כנהוג באמנות המוסלמית. לפריטי ריהוט שונים הוסיפו מגן דויד.

על-פי יורם מיטל, אתרים יהודיים במצרים, יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית, תשנ"ה - 1995, עמ' 20 - 30.

גניזת קהיר

במהלך שיפוצים שנעשו בשנת 1896 בבית הכנסת בן-עזרא בחלק העתיק של קהיר (פוּסְטָאט), התגלה בעליית הגג של בית הכנסת חדר הגניזה העתיק ובו מאות אלפי דפים ומסמכים. בגניזה נמצאו שלמים כ- 200,000 דפים, ובהם לא רק דפים מכתבי הקודש, אלא גם ספרים, מכתבים ומסמכים שונים שנכתבו בעברית, בארמית, בערבית ובפרסית, ביידיש ובלטינית - בדרך-כלל באותיות עבריות.
חלק מן המסמכים, כמו פנקסי חשבונות ומכתבים מסחריים ואישיים, לא היו נחוצים יותר לבני הקהילה, אבל מכיוון שנכתבו באותיות עבריות, באותיות שפת הקודש, הובאו לגניזה ולא נזרקו. כל אלה נשתמרו בחדר הגניזה במשך יותר מ- 1,000 שנים - מסוף המאה ה- 8 ועד לסוף המאה ה- 19 - בזכות האקלים היבש השורר באזור.

חשיבות הגניזה

פרסום המסמכים שהתגלו בגניזת קהיר הביא למהפכה בחקר ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית של ימי הביניים. שפע המסמכים וכתבי היד שנתגלו שופכים אור על חיי הקהילות היהודיות מספרד ומרוקו במערב ועד לעדן ולהודו במזרח. מסמכי הגניזה מאפשרים להיסטוריונים להכיר את אורחות חייהם של יהודי האיסלאם בימי הביניים - את החיים הקהילתיים והמשפחתיים ואת חיי המסחר - הימי והיבשתי - והכלכלה.
"מסמכי הגניזה… הראו בעליל שיהדות המזרח בימי הביניים המוקדמים לא הייתה חברה רדומה ומסוגרת, כפי שנדמה לפעמים. נהפוך הוא: הייתה זו יהדות תוססת, שופעת סקרנות ומרץ, פתוחה לרעיונות ומודעת היטב לקיומן של תרבויות אחרות…". *
מסמכי הגניזה הועברו לספריות ברחבי העולם, ומדענים רבים בארצות שונות שוקדים מזה עשרות שנים על חקירתם. חלק גדול מן המסמכים עדיין לא פוענח ולא פורסם, אבל מה שכבר פורסם הפך לחומר לימוד חובה לכל חוקר של ימי הביניים.

ששון סומך, "האניות לפי שמות בעליהן", תרבות וספרות, "הארץ", ג באייר תשנ"ח - 29 באפריל 1998.

מן הגניזה: מכתבו של מורה
…הריני מודיע את אדוני, שאינני מצליח בחינוך הנער הזה אבו מנצור, ואולי תוכל לעזור לי בזה. כשאני מכה אותו, אני מרבה להכותו.
ואולם כשאני עושה כך, מיד קופצת המורה ומוציאה אותו מתחת ידי ופוטרת אותו בארבע חמש מכות.
לולא היה חולה, הייתי הורג אותו במכות, אם כי הוא ראוי לוותרנות מסוימת מחמת מלבושו הדל ומפני שהוא אצלנו רק זמן קצר.
אין הוא מקבל שום הסברים ואין בו שקט כלל. מן הרגע שהוא נכנס, אינו חדל מלהכות ולקלל, הוא ואחותו, ובייחוד כשאני אינני בבית.
שמא תאיים עליו בקצת מכות ותדבר על לבו, שיהיה יותר נבון ויותר מנומס ויותר שקט.
ואולם כל דבר שאתה סבור, שאמך ואביך יתרגזו עליו – אל תעשה.
הריני מנשק ידיך ומברכך ודורש בשלומך. ושלום.

הסבר למכתב – על-פי הערותיו של גויטיין:
כותב המכתב הוא המורה, והנמען הוא אחיו הגדול או דודו של הילד האומלל. כפי הנראה הנמען דיין, ולכן חתם הכותב במילים "מנשק ידיך".
המורה מתנצל במכתבו ומדגיש, כי הוא ממלא את חובתו בהכאת הילד, אלא שהמכות בבית הספר אינן מועילות.
המורה גם מזכיר במכתבו את לבושו הדל של הילד, ורומז כאן אולי שהילד היה שמח יותר, לו היה לבוש טוב יותר.
כותב המכתב גם מתייחס לאביו ולאמו של הנמען – הוריו של הילד או סבו וסבתו – שהם זקנים מאוד, והוא אינו רוצה לצערם.
המורה, כותב המכתב, מספר על יחסה הרך של המורה, המרחמת על הילד ודואגת להוציאו מתחת ידיו כדי לחסוך ממנו מכות. נראה שהמורה היה עסוק בעסקים נוספים, ולכן נעדר לעתים מן הבית ("ובייחוד כשאני אינני בבית"). המורה הנזכרת היא כנראה קרובת משפחתו שעזרה לו בהוראה.
במכתב נזכרת גם אחותו של הילד.

וכך מסכם גויטיין:
"הנה לפנינו מחשה בעל שבע נפשות: שני הקטנים, זוג המורים, הדוד והסבים; מחזה, שכיוצא בו יוכל להישנות בכל מקום שיש בו בית, בית ספר וילד קשה-יום."

שלמה דב גויטיין, סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם – מקורות חדשים מן הגניזה, מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית, תשכ"ב – 1962, עמ' סה-סו.