תולדוט אתר ההיסטוריה

כללי

בית שנבנה על הר המוריה בירושלים, ובו היו עובדים את ה': מקריבים לו קורבנות ומתפללים אליו.
בית המקדש היה קיים כאלף שנה – במשך כל האלף ה- 1 לפני הספירה – חוץ מ- 70 שנה בערך של גלות בבל וראשית שיבת ציון.
בית המקדש הראשון (=הבית הראשון) נבנה בשנת 1,000 לפני הספירה בערך, על-ידי שלמה המלך (מלכים א פרקים ה-ז). הבית הראשון עמד על תלו כ- 400 שנה, עד שנשרף ונהרס בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.
בית המקדש השני (=הבית השני) נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה- 6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך. בתקופת הרומאים, במאה ה- 1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת המקדש עצמו והוסיף לו פאר רב. בתקופתו היה בית המקדש אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח. בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה בידי טיטוס בזמן המרד הגדול של היהודים ברומאים.

בית המקדש כלל שלושה חלקים - שלושה חללים: אולם כניסה, היכל (קודש) וקודש הקודשים. כלי המקדש העיקריים - ובהם מנורה, שולחן הפנים ומזבח הזהב (מזבח הקטורת) עמדו בהיכל. קודש הקודשים היה המקום הקדוש ביותר בבית המקדש: לקודש הקודשים היה נכנס רק הכוהן הגדול - ורק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.
בתקופת בית המקדש הראשון עמד בקודש הקודשים ארון הברית ובתוכו - לוחות הברית (ושברי הלוחות הראשונים). אך הארון נעלם לאחר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנאצר, ולא היה בבית המקדש השני.
במשך אלף שנות קיומו היה בית המקדש המקום הקדוש ביותר ליהודים.

בית המקדש הראשון - הבית הראשון

בערך בשנת 1,000 לפני הספירה הכשיר דויד המלך את הר המוריה, שהיה קודם לכן גורן של יבוסי בשם ארניה (או ארונה). מקום זה היה מיועד לעבודת האלוהים כאתר המקדש (שמואל ב' פרק כ"ד). אבל את בית המקדש עצמו לא בנה דויד המלך אלא בנו שלמה (מלכים א' פרקים ה'-ז').
שלמה ייעד את הבית לא רק ליהודים - אלא גם לנוכרים שיבקשו לבוא ולהתפלל אל ה':
"...וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך: כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה: אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי." (מלכים א', פרק ח', פס' 41-43) הבית הראשון היה קיים כ- 400 שנה, עד שנשרף ונהרס בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה, במסגרת כיבוש ממלכת יהודה בידי הבבלים.

חורבן הבית

המושג "חורבן הבית" מתכוון לחורבנו של בית המקדש, שהיה בשעתו המקום החשוב והקדוש ביותר בישראל.
בית המקדש הראשון נשרף בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה.
בית המקדש השני נחרב בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.
לפי המסורת נחרבו שני המקדשים - גם הבית הראשון וגם הבית השני - בתשעה באב, הוא ט' בחודש אב. מסיבה זו הפך תשעה באב ליום צום ואבל לאומי.
חורבן הבית השני מסמל את תחילת הגלות הארוכה, שנמשכה כ- 1,800 שנה, עד סוף המאה ה- 19.

בית המקדש השני - הבית השני

בית המקדש השני נבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה- 6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך.
בתקופת הבית השני, מאז שיבת ציון, עמד בית המקדש במרכז חיי העם. בתקופה זו, בניגוד לתקופת הבית הראשון, לא היה מלך בישראל ולא היו נביאים, ולעם ישראל נותרו רק הכוהנים והמקדש. בית המקדש היה המרכז הרוחני והציבורי, וגם השליטים הזרים - כגון כורש מלך בבל, אנטיוכוס השלישי ויוליוס קיסר - הכירו במעמדו המיוחד והעניקו ליהודים זכויות מיוחדות עליו.

הטקסים הרבים שהיו חלק מעבודת בית המקדש הדגישו את מרכזיותו של בית המקדש בחיי העם. אחד הטקסים החשובים היה העלייה לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה, בשלוש רגלים - בפסח, בשבועות ובסוכות. עולי הרגל הגיעו מארץ ישראל עצמה - מיהודה והגליל ומעבר הירדן - וכן מן התפוצות כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. על-פי עדויות מן התקופה היו ערים ביהודה שבשלוש הרגלים כמעט התרוקנו, מכיוון שתושביהן עלו לרגל לירושלים.
מספר העולים לרגל מן הארץ ומן התפוצות בסוף ימי הבית השני היה גדול מאוד: על-פי הערכות החוקרים הכפילו עולי הרגל את מספרם של תושבי ירושלים, שמנו בסוף ימי הבית השני כ- 100,000 נפש.

על יחסו של השלטון היווני לבית המקדש

וכך מסופר בספר מקבים על יחסו של השלטון היווני (של בית סֶלֶווּקוס) לבית המקדש:
"(א) כאשר הייתה עיר הקודש יושבת במלוא השלום, והחוקים נשמרו היטב מאוד בחסידותו של חניו הכוהן הגדול ושנאתו לרע, (ב) קרה כי אף המלכים עצמם נתנו כבוד למקום וגם כיבדו את המקדש במתנות יקרות מאוד, (ג) עד כי אף סלווקוס מלך אסיה נתן מהכנסותיו הפרטיות את כל ההוצאות הדרושות לעבודת הקורבנות [בבית במקדש]."

הסברים לקטע:
(א) חניו הכוהן הגדול: חניו בן-שמעון השני שהיה כוהן גדול החל משנת 190 (בערך) לפני הספירה.
(ב) המלכים: לפי דבריו של יוסף בן-מתתיהו כיבדו את בית המקדש תלמי השני והשלישי מלכי מצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מלך סוריה.
(ג) סלווקוס: הכוונה למלך סלווקוס הרביעי (בנו של אנטיוכוס השלישי) ששלט בשנים 187-175 לפני הספירה.
לפי פסוק זה נראה כי בתחילת מלכותו התייחס סלווקוס הרביעי בכבוד למקדש, ואף תרם לו מהכנסותיו הפרטיות, ולא מאוצר המלכות.

© ספר מקבים ב', פרק ג' פס' א'-ג'. מהדורה רביעית, מפורשת ע"י א"ש הרטום, הוצאת יבנה, תל אביב 1969.

הבית השני בימי הורדוס

בתקופת הרומאים, במאה ה- 1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת המקדש עצמו והוסיף לו פאר רב. גובה הקירות החיצוניים הגיע עד ל- 50 מטר וכותרות העמודים צופו בזהב. בית המקדש עמד במרכזה של רחבה בנויה שנתמכה בארבעה כתלים עצומי ממדים שהיו כתליו של הר הבית: כותל צפוני, כותל מזרחי, כותל דרומי וכותל מערבי.
בתקופת הורדוס היה בית המקדש (השני) אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח, כמו שכתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם" (מסכת סוכה, דף נ"ב עמ' א'); עוד מסופר בתלמוד, שבית המקדש השני שבנה הורדוס היה בנוי מאבני כוחל, שיש ומרמר - אבנים חלקות בצבעים כחול, לבן וירוק. על-פי התלמוד, ביקש הורדוס לצפות את אבני המקדש בזהב, ואמרו לו חכמים: "...כך יפה יותר, שנראות האבנים כגלי הים"." (בבא בתרא, דף ד עמ' א).
הבית השני נחרב בשנת 70 לספירה בידי טיטוס הרומאי בזמן המרד הגדול של היהודים נגד הרומאים.

המרד הגדול

המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי החל בירושלים בשנת 66 לספירה, והסתיים עם נפילת מצדה בשנת 73 לספירה. למעשה הוכרע גורל המרד שלוש שנים לפני כן, בשנת 70, כאשר המצור של טיטוס על ירושלים הסתיים בכיבוש העיר ובשריפת בית המקדש (=הבית השני).
למרד היו שני שלבים עיקריים:
א. המלחמה בגליל בשנת 67 בפיקודו של יוסף בן מתתיהו – מלחמה שהסתיימה בנפילת הגליל בידי הרומאים.
ב. המצור על ירושלים בשנת 70 וכיבוש העיר, שהסתיים בשריפת בית המקדש (בחודש אב של אותה שנה) ובהריסת העיר כולה.
המרד של שנת 66 לא היה יחיד במינו בקיסרות הרומית באותה תקופה: במאה ה- 1 לספירה היו התקוממויות רבות נגד הרומאים בפרובינציות השונות. ההבדל הבולט בין המרידות האלה ובין המרד בארץ היה בהיעדרו של מנהיג בעל שיעור קומה בארץ ישראל – מנהיג שיכול ללכד סביבו את המורדים. וכך, נוסף על העדיפות הצבאית המכרעת שהייתה לרומאים מתחילת המרד, סבל הכוח היהודי מפיצול פנימי בשל היריבויות בין הקבוצות שהשתתפו במרד.

החורבן הלאומי – חורבן הבית השני

חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (66-73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה. יום תשעה באב, שבו העלו הרומאים באש את בית המקדש, נקבע כיום אבל וזיכרון לחורבן.
חורבנו הגמור של היישוב ביהודה אירע כ- 60 שנה אחר-כך, בעקבות מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה).

חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה היה "מכה נוראה לעם ישראל".
יש היסטוריונים שטוענים, כי מאז החורבן הפסיק עם ישראל להתקיים כאומה, והמשיך להתקיים רק כחברה בעלת דת ותרבות אחת. היסטוריונים אחרים סבורים, שעם ישראל הפסיק להתקיים כאומה רק כ- 60 שנה אחר-כך – אחרי מרד בר-כוכבא, בשנת 135 לספירה. ויש גם דעה האומרת, שלמרות החורבן והמרד המשיך עם ישראל להתקיים כאומה – עד עצם היום הזה.
לפי דעה זו, היה חורבן הבית השני נקודת מפנה בהיסטוריה של עם ישראל. חורבן זה הפריד שתי תקופות שונות: בין תקופת הבית השני ובין תקופת המשנה והתלמוד. בתקופת הבית השני היו ירושלים ובית המקדש המרכז של חיי האומה, ואילו בתקופת המשנה והתלמוד לא היו קיימים לא המקדש ולא ירושלים.

במהלך המלחמה ברומאים ואחריה נהרגו והוגלו מן הארץ כשליש מן היהודים. מרכז האומה עבר מירושלים הכבושה והחרבה – ליבנה. ואף-על-פי כן נשאר בארץ רוב יהודי, וארץ ישראל המשיכה להנהיג את היהודים בתפוצות הממלכה הרומית.

על-פי: משה דוד הר, "מחורבן הבית עד מרד בן כוסבה", בתוך: מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון רומי, מהדורת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, בית הוצאה כתר ויד יצחק בן צבי, חלק ב עמ' 283-301.