"שמי הנס ריינס. נולדתי באמשטרדם, הולנד, ב-1940, להורים יהודים.
באותה שנה פלשו הגרמנים להולנד. הורי החליטו שאני חייב לעבור למקום מבטחים והעבירו אותי לדרום הולנד, שם נשארתי שנתיים עד שנעצרתי על ידי הגרמנים. הם העבירו אותי למחנה מעבר בצפון. הייתי שם חודשיים בבית יתומים עם חמישים ואחד ילדים בגיל שנתיים עד אחד עשרה. כולם היו ללא הורים.

בשלב מסוים פרצה מגפת טיפוס, הילדים נדבקו במגפה ובמחלות אחרות. הגרמנים פחדו שנדביק אותם ולכן שלחו אותנו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שבגרמניה.
בברגן-בלזן הוכנסנו לבית יתומים. היינו חולים גם שם והגרמנים לא ידעו מה לעשות עם חמישים ואחד הילדים ולכן העבירו אותנו הלאה לגטו טרזינשטאדט. לא השמידו אותנו מיד, כמקובל באותם הימים, כנראה בגלל שמועה שכמה מהילדים נולדו לאמהות יהודיות ולאבות שהיו חיילים גרמנים.

בספטמבר 1944 הגענו לטרזינשטאדט, אותם חמישים ואחד יתומים, הוכנסו שוב לבית יתומים שם טופלנו ע"י אחיות ורופאים.
אחרי שלושה שבועות הבראנו כולנו. במפתיע קיבלנו אוכל טוב ומנות מזון מוגברות. קיבלנו טיפול גם מההולנדים שהיו במחנה. הם הביאו לנו אוכל ולקחו אותנו לטיולים. יחסית הבראנו די מהר. חשבו שחשוב לדאוג לילדים.

נשארנו שם עד מאי 1945 כשהרוסים באו ושיחררו אותנו.

בכל מיני דרכים הגענו לדרום הולנד לעיר איינדהובן. שם הוכנסנו לבית ספר.

חיכינו עד שימצאו לנו משפחות יהודיות שיאמצו אותנו או שימצאו קרובי משפחה. אחרי חודשיים בבית הספר משפחה יהודית מאיינדהובן הסכימה לאמץ אותי.

בדרך לא דרך הגיעה הידיעה שנשארתי בחיים לדוד שלי.

הוא הגיע מיד עם המכונית שלו, בליווי משטרה, לקחת אותי. חשוב לציין שבאותם הימים הייתה המכונית מצרך נדיר ביותר ולכן זה נשאר חקוק בזיכרוני.

באוקטובר 1945 עברתי להתגורר עם דודתי ודודי ונשארתי אצלם עד שעליתי ארצה בשנת 1961 כשאני בן עשרים ואחת".
.