תולדוט אתר ההיסטוריה - שלוחות אל הגליל

תוך כדי מאורעות 1936-1939 הוקמו יישובים חדשים באזורים רחוקים בגליל.

באפריל 1936 יצאו ערביי הארץ בניסיון האחרון לטבוע חותמה של ארץ - ישראל כארץ ערבית. המאורעות התלקחו בנוסח שהיה מוכר מהשנים תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט, כלומר התנפלויות בערים המעורבות, אך כוחות המגן התארגנו להודפן. מפנה חל עם הקמת "ועד ערבי עליון" בשכם ופתיחת שביתה כללית. הוועד הציג לשלטון המנדטורי תביעה משולשת: הפסקת העלייה, איסור מכירת קרקע ליהודים וכינון ממשלה ערבית. עד מהרה הפכו המאורעות ל"מרד גלוי", כדברי ועדת פיל.

הקמת יישובים חדשים נפסקה בפרוץ המאורעות, כאשר היישוב נערך להתגוננות, ובנקודות רבות שררה תחושת מצור. רק באזורים "בטוחים" קמו עין הים (כיום עין - כרמל) ליד עתלית וכפר המכבי ליד רמת - יוחנן. בסתיו שככו ההתקפות, כשהצליחו הבריטים להכות את קאוקג'י ולסלקו אל מעבר לירדן; השביתה הכללית הלכה ודעכה, והערבים הפסיקוה בהמתינם לוועדה מלכותית, בראשות הלורד פיל, שמונתה מטעם הממשלה הבריטית לבדוק את הסיבות למאורעות ולהמליץ על המדיניות לעתיד. עתה גבר הלחץ לחדש את ההתיישבות, וקודם כל - להציל אדמות שננטשו או שלא נושבו עדיין. לחץ זה הבשיל את היוזמה להקים יישובים מעלות השחר עד רדת הלילה, וב - א' דחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקמה תל - עמל, ראשונה ל"חומה ומגדל".

אותה שעה קרא אברהם הרצפלד, איש ההתיישבות מטעם ההסתדרות, לחדש את ההתיישבות. - וקודם כל על כ- 4,000 דונם של כפר-חטים הנטוש במישור ארבל. האירגון המושבי שיתופי "הקוצר" אכן הקדים את תל עמל במעשה יישובי ראשון. קומץ חבריו יצאו לכפר ב- 7 בדצמבר 1936 ומצאו בו משפחה אחת, אריסים ערבים עובדים בשדות, אוהלים של בדווים ושל שומר - שדות ערבי נטויים בין הבתים, ומגדל מים יבש. בגלל מיעוט נשקם, נהגו תחילה לשהות בכפר רק בשעות האור, עד שהחליטו ללון במקום, כדי לאלץ את ה"הגנה" להוסיף להם נשק. מיום 24 בדצמבר ואילך לנו בכפר, ובתוך חודש קיבלו עשרה רובים.

המדיניות היישובית נתגבשה עד קיץ 1937, כשהוברר שוועדת פיל בוחנת הצעה לחלק את הארץ למדינות עצמאיות. עד אז עלו כמה יישובים בעמקי הירדן ובית - שאן, ובאפריל הוקם בגליל התחתון המושב משמר - השלושה ליד יבנאל. משה שרתוק - שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות, הוא שהגדיר את המגמה המדינית לחזק את מעמדו ואת תפרוסתו של היישוב עוד לפני שיפורסם דוח פיל, כדי להשיג חלוקה משופרת העשויה להתקבל על דעת התנועה הציונית.

מבצע ראשון לפי אסטרטגיה זו נערך בשבוע שלפני פרסום דוח ועדת פיל, 30 ביוני- 6 ביולי 1937. הוא כוון לעמק בית - שאן, לקדמת הכנרת ול"כתפיים" הגבעיות של עמק - יזרעאל. אחד מחמשת היישובים שעלו על הקרקע באותו שבוע היה המושב השיתופי מולדת, שקבע יתד ראשונה באדמות פיק"א שברמת יששכר.

ב- 7 ביולי 1937 נתפרסם דוח פיל. הוועדה המלכותית קבעה ששני העמים היושבים בארץ בשלו לעצמאות מדינית, וכי יש לחלק את הארץ לשתי מדינות; אך הנוכחות המנדטורית חייבת להימשך, כדי לאבטח את המקומות הקדושים, ולקיים את הארץ במערך האסטרטגי של חבר - העמים הבריטי. כעיקרון טבעי לחלוקה ראו אנשי הוועדה את ההפרדה בין העמים, אולם לאו דווקא לפי המציאות הרגעית בעת חיבור הדוח, אלא לפי ה"דמוגרפיה הפוטנציאלית" התלויה במאמץ - הפיתוח היהודי, ולכן כללו בשטחי המדינה היהודית את האזורים שיהודים כבר התיישבו בהם, אף שעודם מיעוט בהם. את כל הגליל הקצו למדינה היהודית, כמרחב לפיתוח ולקליטת עליה, ושטח המדינה המוצעת הגיע לכמעט חמישית מארץ - ישראל המערבית.

הערבים דחו את תוכנית החלוקה מכל וכל, וכשחידשו את המהומות בסתיו, אמרו לפגוע בשלטון הבריטי ובאינטרסים המובהקים שלו; נראה שערביי הגליל החריפו את פיגועיהם, כדי להפריך את דברי ועדת פיל על מתינותם. לואיס אנדריוס, המושל הבריטי בנצרת, שאהד את המפעל הציוני וסייע להתיישבות חומה - ומגדל, נרצח ברחובה של נצרת בדרכו מן הכנסיה. בגליל התחתון החלו לחבל בשיטתיות בצינור הנפט מעיראק, העובר לאורך המדרון הדרומי של בקעת נחל תבור, וכאן פיתח אורד וינגייט מערכת נגד - גרילה בראש "פלגות הלילה המיוחדות" שלו.

בתגובה ראשונה לדוח פיל הוגברה ההתפשטות היישובית ברחבי הארץ, לפחות באזורים בעלי - עדיפות. הנהלת הסוכנות הכירה בצורך לתקוע יתדות גבול בגליל המערבי.

העליה לחניתה ב- 21 במרס 1938 היתה לזינוק מדיני וביטחוני. מן ההיבט הביטחוני היתה העליה חדירה למרחב חדש, עוין וקשה להגנה, בנקודה עצמה ובדרך אליה. ה"הגנה" ריכזה לעליה על הקרקע כוח - אדם ואמצעים ללא תקדים: גויסה פלוגה מקבוצת אנשי מגן נבחרים, מרביתם מן ההתיישבות העובדת, ובעיקר מהקיבוץ המאוחד. מפקדים בכירים, ובראשם אליהו גולומב ושאול מאירוב (אביגור), יצאו עם העולים, ושאול מאירוב שהה במקום עם אשתו בעשרת הימים הראשונים. רוכזו מאות איש למבצע, וביניהם יותר ממאה נוטרים ואנשי "פלוגות השדה", בפיקודו של יצחק שדה, שנסתייע בשני עוזרים - משה דיין ויגאל פייקוביץ (לימים אלון); משוריין נלווה לשיירת הרכב, ושני מטוסים קלים של חברת "אוירון" ערכו גיחות סיור תצפית. כבר בלילה הראשון ניתכה התקפה עזה על חניתה ונפלו בה קרבנות, אך המגינים הדפו את הכנופיה.

בתוך כמה ימים הושלמה החומה, ועוד לפני כן הובא למקום אחד ממשדרי האלחוט המחתרתיים הראשונים של שירות - הקשר. חניתה הוסיפה "למשוך אש", וכשראו לוחמי הכנופיות שלא יוכלו לה, החלו לפגוע בתעבורה אליה, אך מגיני הנקודה ואנשי - המגן שיצאו לפעול באזור ביססו את ביטחונה. וינגייט יצא עם חברים לשוטט בלילות ברכסי הגבול.

בעת שעלה גרעין - הקבע לחניתה עשה השלטון המנדטורי מאמץ לסכל את חדירת הכנופיות מגבול לבנון. בשנת 1937 הושלם כביש הגבול, שיצא מבסה (בצת) לסעסע ולמלכיה וירד מנבי - יושע לעמק החולה. בשנת 1938 נמתחה "גדר הצפון"; "סולל - בונה" העמיד מחנות גודרים בהרים הפרועים וה"הגנה" איבטחה אותם. אגב כך נרכשו אדמות חרבת - סמך ממזרח לחניתה.

רכישת הקרקע נסתבכה ונתמשכה; הוחלט להיאחז בינתיים במחנה - גודרים שנתפנה עם התקדמות הגידור, ובסוף נובמבר עלה על הקרקע הקיבוץ אילון.

המצב המדיני בארץ ובמזרח - התיכון התקדר במרוצת שנת 1938. בריטניה וצרפת נסוגו מפני התוקפנות של גרמניה הנאצית ושל איטליה הפשיסטית: אוסטריה סופחה לרייך הגרמני, ובספטמבר הופקרה צ'כוסלובקיה בהסכם מינכן. מדיניות ה"פיוס" של צ'מברלין האנגלי ודאלאדיה הצרפתי שיקפה אזלת - יד, תקווה להינצל כמעט בכל מחיר מעוד מלחמת - עולם וניסיון נואש "לקנות" זמן להיכון למלחמה. בארץ נקט הממשל המנדטורי קו תקיף נגד הכנופיות, שהגיעו בסתיו 1938 לשיא פעילותן, עד שהצבא גבר עליהן באביב 1939. יותר מ- 20 אלף נוטרים יהודים סייעו לכוחות הביטחון, ששיתפו פעולה עם ה"הגנה" בסתר ובגלוי. אולם ככל שקרב השלטון לדיכוי הכנופיות, גבר רצונו להשיג פשרה מדינית עם הערבים.

מאז דוח פיל נשתהתה הממשלה הבריטית עד שהקימה את הוועדה השניה בראשותו של ג'ון וודהד שתפקידה היה לבדוק איך תבוצע החלוקה, אלא שוודהד קיבל הנחיה סודית לבדוק גם אם החלוקה אפשרית.

כבר בתחילת יולי הוברר שהוועדה מטילה ספק ביכולת היהודים לפתח את הגליל ההררי, ובסוף החודש נודע שהיא אומרת להועידו לערבים או לאזור בשלטון המנדט האנגלי, משלוש סיבות: כמעט כל האוכלוסיה היא ערבית, כמעט כל האדמה היא רכושה של אוכלוסיה זו והערבים גם יתנגדו בכוח לצירופם למדינה יהודית.

נוכח הנסיגה הבריטית מתוכנית החלוקה אמרה הנהלת הסוכנות להמשיך במאמץ היישובי, ברכישת עמדות מפתח קרקעיות וביישובן. המגמה הוגשמה באזורי הגישה לחיפה מצפון ומדרום, בפרוזדור ירושלים ובעמק בית - שאן. גם בגליל התחתון הוקם מחדש יישוב שננטש זה כבר, המושב שרונה, ברמה שממערב לבקעת יבנאל, בדרך העולה מהכנרת לכפר - תבור.

דוח וודהד בישר על פיוס עם הערבים על - חשבון היישוב היהודי ויהודי' העולם. בתחילת חודש נובמבר הודיעה הממשלה שהסתלקה מתוכנית החלוקה, ושהיא עומדת לכנס ועידת "שולחן עגול" של נציגי היהודים, ונציגי ערביי הארץ ונציגי המדינות הסמוכות.

בן - גוריון, ששהה בלונדון בימי מינכן, חשש מ"בגידה" בריטית: "הסגירו את צ'כוסלובקיה - מדוע לא יסגירו גם אותנו?" שרתוק, שעשה בארץ, חש כמוהו שחל מפנה, וכי מסתיימת תקופת שיתוף - הפעולה בין היישוב לממשלת המנדט בכינון הבית הלאומי, ונפתחת תקופת מרי, כלומר יצירת "עובדות בניגוד לפוליטיקה (הממשלתית)".

יישובים בצפון החולה

בינתיים השלימה הקרן - הקיימת רכישת קרקעות בצפון החולה, בפעולה שקדנית שנמשכה משנת 1936. היה מן האירוניה בכך שכמאל חסין, איש חלסה (כיום קרית - שמונה) וראש התוקפים את תל - חי ב- 1920, סייע עתה להשקיט את האזור ועבד בשביל הקרן - הקיימת ברכישת הקרקעות ובפיצוי האריסים שפונו.

כתוצאה מהישגי הרכישה יכלה הקרן - הקיימת להציע אתרים להתיישבות מיידית, ומתוך חמשת הראשונים לעדיפות, הציעה שלושה בצפון החולה: דפנה, דן (חן דויר) ונעימה (באתר זה קם שדה - נחמיה, ולאחר מכן עמיר). המטרה היתה לחדור בפעם הראשונה אל המישור הפורה ושופע המים שממזרח לכביש החולה, כדי להגיע אל מעבר לנחלי עיון ושניר (חצבני), פלגיהם ויובליהם, עד מקור נחל דן בתל אלקאדי (תל דן), כדי לפתוח את כל צפון העמק להתיישבות יהודית ולקנות אחיזה באחד ממקורות הירדן.

במשך כל שנות המרד הערבי היה האזור סגור לכוחות הביטחון, לאחר שהכנופיות חיבלו בגשרים שממזרח לחלסה. לכאורה נואשו הבריטים מלהטיל את מרותם על צפון החולה, ושוב נשארו מטולה וכפר - גלעדי "מחוץ לתחום", כבימי מאורעות תר"פ - 1920: גדר הצפון, שנמתחה במקביל לכביש הגבול, ירדה מקדש אל מסעף כביש ראש - פנה - מטולה, פנתה עמו דרומה עד הכנרת והותירה את מטולה וכפר - גלעדי מעבר לגדר. אולם באביב 1939 נסתמן הסיכוי להדביר את הכנופיות גם באזור הגבול הרגיש, ולכן היה גם למפקדי הצבא והמשטרה עניין בפתיחתו להתיישבות. הסוכנות ידעה להסתייע באינטרס הביטחוני, כדי לגבור על התנגדות השלטון האזרחי להתיישבות היהודית. גם במוסדות המיישבים נודע באותו זמן משקל מכריע לשיקוליהם של אנשי הביטחון, והיה זה אליהו גולומב שעמד על מעשה תכליתי לשמו, לעומת הפגנת מרי.

כשנתקלה הסוכנות בעיכובי השלטון, שנומקו בטעמי ביטחון, כגון העדר דרך, הדגיש גולומב את הצורך בתיקון הגשרים והדרך כתנאי להתיישבות ולביטחון ושכנע את ההנהלה להמתין לרשות לתקנם. בסוף חודש מרס נתקבל אישור זה, בהמלצת הפיקוד הצבאי והמשטרתי, אך הנציב - העליון עדיין עיכב את האישור לעלות על הקרקע. במחצית חודש אפריל הורתה הסוכנות ל"הגנה" להיכון גם לעלות על הקרקע ללא אישור ולהקים מייד שתי נקודות סמוכות, לאבטחה הדדית ולמקרה שהשלטון יתנכל לעולים. בעוד ההכנות נמשכות אישר הנציב את העליה ב- 20 באפריל בתנאי שלא תבוצע לפני סוף החודש. שהות זו נוצלה גם להשלמת הסדרי הפינוי של האריסים. ב- 3 במאי 1939 עלה היישוב דפנה, והיה הראשון בין "מצודות אוסישקין", שכיבדו בכינוין זה את נשיא הקרן - הקיימת, בהגיעו לגבורות. למחרת עלה על הקרקע הקיבוץ דן בקרבת דפנה.

בעליה לדפנה ולדן השלים דור חדש של חלוצים את שהחלו בוני מטולה, כפר - גלעדי ותל - חי. כל מעשהו של אליהו גולומב בעליה זו נתון בסימן הלקחים החיים שנשא עמו מימי תל - חי: נכון היה להיאבק על התיישבות באתרי מקורות הירדן, מוכן היה לעלות על הקרקע אף ללא אישור מן הנציבות, אך עמד על ביצוע תכליתי ודחה לחץ מבפנים ואף מקרב ההנהגה למעשי הפגנה; נכונותו של גולומב למאבק היתה כרוכה בגמישות מעשית: להימנע מפעולה נמהרת, לשאת - ולתת ולהיעזר בפיקוד כדי להשיג ויתור מהנציב. ראיה תכליתית בהירה וידיעת העיקר שעליו נאבקים היתה דרושה בייחוד כשפורסם הספר - הלבן וכאשר הקדיר צל המלחמה את שמי אירופה.

גזירות הספר הלבן

ב- 17 במאי 1939 פורסם הספר - הלבן שגזר על הגבלת העליה ועל רכישת הקרקעות, במטרה המוצהרת להגביל את מספר היהודים בארץ לעולם לשליש מתושביה לכל היותר, ולסגור את היישוב העברי במה שכינו מנהיגי הציונים "גטו טריטוריאלי" או "תחום מושב".

אנשי ההתיישבות וההגנה שאפו להגיב על הספר - הלבן מייד ובהיקף נרחב. שבוע ימים לאחר פרסומו של הספר - הלבן, בערב חג השבועות, 23 במאי, הועלו בלילה אחד על הקרקע שבע נקודות - יישוב, לפי ה"תרגולת" שפותחה לקראת עליית הפתע של דפנה ודן. אחת מהן עלתה מדרום לעתלית ונשאה את השם הסמלי מעפילים (כיום נוה - ים). ארבעה יישובים עלו בגליל, אחד באצבע - הגליל ושלושה בגליל התחתון.

בין ראש - פנה לאילת - השחר עלה קיבוץ לחדש את מחנים. במושבה הוותיקה מצפה, ליד טבריה, נתכנסו אנשיהם של שני יישובים ויצאו להקים את הזורעים ואת שרשים בבקעת יבנאל (במרוצת הזמן התאחדו חברי שני הארגונים, ושרשים נמחקה מרשימות היישובים ומהמפות). העולים על הקרקע שיצאו ממצפה הפתיעו את כוחות הביטחון, אולם התפתח עימות בנקודה השלישית שבגליל התחתון, שדמות דבורה, (כדי להסתיר את ההכנות המזורזות נקבע בסיס היציאה ביבנאל, ולא בכפר - תבור הסמוכה לאתר).

כשנודעה לשלטונות התכונה במצפה, הטילו על מפקד הצבא בטבריה למנוע יציאה משם. אלא שיוסף רוכל (אבידר), איש ה"הגנה" שפיקד על המבצע, הורה להקדים את העליות על הקרקע והשיירות ממצפה הספיקו לצאת לפני שהגיע המשמר הבריטי. מפקדו המאוכזב של המשמר שמע עתה על העליה השלישית על הקרקע; הוא אץ לשדמות - דבורה, ובהגיעו לשם מצא את העולים כשהם מסיימים את מילוי החצץ בחומת העץ. הוא הורה להפסיק את בניית היישוב, אך בהדרכת יוסף רוכל שנמצא במקום השיבו המתיישבים בסירוב, בטענם כי הם יושבים על אדמתם כחוק. הצבא הציב מקלעים, ומולם ניצבו חברים ליד אשנבי הירי, בעוד רובם ממשיכים בהרכבת הצריפים. המפקד נרתע מפתיחת-אש והתקשר אל הממונים עליו. העימות נמשך שעות מספר, עד שנאלץ השלטון להשלים עם העובדה שנקבעה.

נקודת היישוב שדמות - דבורה השלימה את החוליה האחרונה שחסרה עד כה, אחרי חידוש שרונה, בשרשרת יישובים רצופה, פרט לכפר - כמא הצ'רקסי, שנמשכה מבקעת יבנאל עד כפר - תבור, ונתנה ליישוב העברי דרך לעמק - הירדן. במרוצת הזמן היתה דרך זו לכביש שבמלחמת העצמאות היה זמן רב ציר - התנועה היחיד לבקעת כנרות ולגליל העליון המזרחי.

במעלה מהכנרת, בדרך לגליל, טרם הושגה רציפות יישובית, שכן נותר מרחב ריק מיישוב יהודי בין גנוסר לראש - פנה. בסוף מאי החלו לבדוק אפשרויות רכישה באזור חקוק - ג'יביוסוף (חוקוק - עמיעד). שנתיים לפני כן, בספטמבר 1937, התיישב גרעין הכשרה בחצר הזיכיון שלחוף החולה ובמרוצת השנה החל לעסוק בדיג בימה. זוהי ראשית הקיבוץ "חולתה".

מאז עליית הקיבוץ אילון על הקרקע שאפה הקרן - הקיימת להוסיף יישוב שלישי בגליל המערבי, והחלה בגישושים לקנות מאדמות מסעוב (היא מצובה). בעת הלבטים הכלכליים והמשפטיים נודע משקל להמלצת ה"הגנה" על האתר. באמצע יוני אישרה הנהלת הסוכנות את הרכישה בצל תקנות הקרקע הצפויות, אף אם השלטונות יסכלו את עליית היישוב.

העליה על הקרקע של שבעת היישובים ב- 23 במאי שיקפה את עוצמת המרי נגד הספר - הלבן, וכבר במעשה דחוף זה צוינה המגמה היישובית החדשה - הקמת יישובים בחוף הים כדי שאפשר יהיה להוריד סמוך להם מעפילים. במרוצת הזמן גובשו מגמות יישוביות מרחיקות - לכת יותר. מכיוון שבריטניה גנזה את תוכנית החלוקה, לא ראתה ההנהגה את עצמה כבולה עוד בנכונות העקרונית לדון בה, אלא החליטה להיאבק לשלמות הארץ, ולפחות לפרוץ מ"תחום המושב" של תקנות הקרקע, כדי למנוע חלוקה חונקת. לימים אמר בן - גוריון שמאז הספר - הלבן מנוהלת ההתיישבות במגמה "להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה אם אחרים ירצו בכך". לאור מגמה זו פעל בהקמת היישובים החדשים בשני כיוונים.
1. למתוח "רצועת - רוחב" שניה, כדוגמת העמקים, מהשפלה לירושלים ולהרי יהודה, כדי לשים לאל את ביתור הארץ בנוסח פיל.
2. "להדרים" מבאר - טוביה (ב"גבול" פיל). אל מרחבי הנגב.

בפרוץ מלחמת - העולם בספטמבר 1939 נמשכה עדיין התנופה של התיישבות המרי, ובסוף אוקטובר עלה הקיבוץ עמיר על אדמות חיאם אל - וליד (מקום להבות - הבשן כיום), באזור נגוע קדחת, הסמוך לביצות החולה. המוסדות המיישבים רצו להקדים פעולה להדברת היתושים, ולהושיב עד בוא האביב רק שומרים על האדמות הנרכשות. אלא שגבר השיקול הביטחוני לתפוס את האזור הקרוב לגבול ולמרגלות הגולן בכוח חזק יותר, ולעלות על הקרקע בנוסח חומה - ומגדל. היה זה אחד המקומות האחרונים שבהם המשיכו להעמיד חומה - ומגדל אחרי דיכוי המרד. לאחר זמן אילצה הקדחת להעתיק את עמיר לאתר אחר.

זהו סיפור ההתיישבות בגליל שמטרתו היתה לסכל אפשרות של הוצאתו מתחום המדינה היהודית. היישובים שקמו בו סיפקו אחר - כך, במלחמת - השחרור, את האפשרות של כיבוש האזור כולו. באותן שלוש שנות מהומות ומרי שעוררו הערבים קמו 60 יישובים נוסף ל- 160 היישובים היהודים שהיו עד אז בארץ, התבססה ההתיישבות בגליל, נשלחו שלוחות לעמק הירדן, לעמק בית - שאן, לרמת מנשה ולשרון הדרומי.

בשנים הראשונות למלחמת העולם עלו מעט יישובים על האדמה, אולם הקרן - הקיימת, למרות החוקים הדרקוניים של ממשלת המנדט, הצליחה לקנות ולרכז אדמות רבות, בעיקר בנגב. עם תום המלחמה ואחריה עבר חוד - החנית של ההתיישבות לדרום ולנגב. בשטח אדמה שהוא כמחציתה של הארץ, קמו יישובים יהודיים רבים שהתפרסו במרחבי הנגב והיו בין הגורמים החשובים לצירופו למדינה היהודית, משזו קמה ב- 1948.

* לעיון נוסף: התיישבות בשנות מאבק - א. אורן, בהוצאת יד בן צבי.