"שמי פנחס זיונץ. אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב.
כשהמלחמה פרצה ב-39 הייתי בן שמונה וחצי.
- בלילה לפני הגירוש הגיע לביתנו איכר פולני עם סוס ועגלה; הורינו ארזו מעט בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר.
הברירה היחידה שעמדה לפנינו הייתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מהכפריים בסביבה.
יום אחד, בעודנו מחפשים אוכל באחד מבתי האיכרים הציע אחד מהם הצעה לאבי.
הוא הציע שאבי ישאיר את משפחתו ביער ויעבוד אצלו כחייט (אבא היה חייט מעולה). תמורת עבודתו תביא אשתו של הפולני מרק חם ולחם לשולי היער ואנחנו ניקח אותם משם.
סידור זה אמור היה להחזיק מעמד שבוע או שבועיים, אבל בפועל נמשך יותר.
היו שבועות שלאבא לא הייתה עבודה וכולנו חיינו ביער ללא מזון, בשבועות אלו היינו מתגנבים, אבא ואני, לכפרים וגונבים אוכל.
בכפר מסוים פגשתי משפחה צעירה ללא ילדים. מצאתי חן בעיניהם והם אימצו אותי. בכל יום כשהשלג נמס הייתי לוקח את הפרות למרעה ביער. חייתי בתנאים טובים יותר מאשר משפחתי אבל הייתי במצב של חרדה מתמדת, יומיומית.
הידיעה שההורים נמצאים במקום מסתור ביער עזרה לי להתגבר על הפחדים.
יום אחד הבאתי, כהרגלי, חלב לאחי. החבאתי את הבקבוק הריק בשיחים, ובעודי מתקדם אל הנחל ראיתי פתאום את כל הילדים רצים לקראתי ערומים. לפני שהבנתי מה קורה הם הפשיטו אותי ואחת הבנות צעקה: 'פאבל הוא יהודי!'
בקור רוח אספתי מהאדמה את בגדי, התלבשתי ורצתי ליער. מצאתי את אחי והוא לקח אותי למקום המסתור של ההורים. היה לכולנו ברור שהתנאים הטובים שהיו לנו עד כה נסתיימו ושאנחנו בסכנת חיים.
עמדו לפנינו שתי אפשרויות:
אחת - למות מרעב ומקור, והשניה - להסתכן במסתור בשלג תוך גניבת אוכל מהכפר הסמוך.
בחרנו להישאר ביער.
… ביום אחד יפה, יום שבו זרחה השמש, באו הגרמנים. שני גרמנים ירו בנו. ברחנו. אחי הסתתר מתחת לשיח, הגרמנים רדפו אחרי אבא ותפסו אותו. אמא עזבה את הבונקר וברחה. אני הייתי האחרון לברוח, טיפסתי. בעודי מתרחק מן המקום שמעתי את היריות. לא ראיתי לאן ברחו האחרים, מי נהרג, מי ניצל, לא ידעתי דבר. רצתי ביער, בדרך היה עלי לעבור קרחת יער. כמעט עברתי את כולה וכשנשארו לי חמישה מטרים כדי להגיע אל היער נפלתי לתוך השלג. לא ידעתי למה נפלתי. לא הרגשתי כאב, הרגשתי רק שרגל ימין שלי כבדה. לאט לאט התהפכתי על הגב. זחלתי על הגב אל מעבה היער ושכבתי שם עד רדת החשיכה.
היה זה ליל ירח. בעודי שוכב נזכרתי שבקצה העירה, גרה אישה פולניה שבלילות מחלקת לחם ליהודים.
חשבתי לעצמי: 'אולי עוד יש יהודים, אולי אצליח להגיע, אולי אמצא משהו'.
במאי, סוף סוף, נשמעו תותחי הרוסים מרחוק.
הפרטיזנים מצאו אותי ושאר הדברים שעברתי שייכים בעצם כבר לסיפור אחר."
