"שמי פלויסקי דוד, אבל מכירים אותי בשם יורק. השם שאול מהשואה.
כאחד מרבים, וכתוצאה מהנסיבות, הפכתי למפרנס המשפחה. כמות המזון שהגרמנים הקציבו לאנשי גטו וורשה הייתה כל כך מזערית שהיינו חייבים להבריח מזון לגטו.
אני הברחתי בשר כשר לפי מצוות אבי (שהיה יהודי אורתודוכסי) מגטו אוטבוצק לגטו וורשה. עשיתי זאת בדרכים שונות ומשונות. חלק הברחתי בחשמלית שחצתה את הגטו. הייתי נכנס ומשחד את הכרטיסן ואת השוטר וקופץ לתוך הגטו. בצורה זו גם יצאתי.
שיטה אחרת הייתה דרך בתי מעבר. היו שני מקומות כאלה בוורשה, אחד בגטו הקטן ברחוב זלוטה-שינה והשני בגטו הגדול ברחוב קוז'לה-פרטה. הבתים היו צמודים גב אל גב כך שהחזית פנתה לצד הארי. יכולת להיכנס אל החצר ולעבור לתוך הגטו תוך מתן תשלום לדייר או לחצרן הבית.
היו כל מיני מבריחים:
ילדים קטנים שהבריחו מזון בחולצות ובמכנסיים, מבריחים כמוני, סוחרים גדולים או פועלים שיצאו לעבודת כפיה.
כדי לעצור את ההברחות הפסיקו הגרמנים את פעולת החשמליות, ניתקו את הבתים הצמודים והקטינו את הגטו. הייתי נאלץ ללכת לאורך החומה, לראות לאן הולך השוטר, לזרוק את התרמילים מעבר לקיר ולטפס. כשהצלחתי, קפצתי פנימה, לקחתי את התרמילים ומכרתי את הסחורה עם אחותי אסתר מרים.
היו פעמים שארבו לי ולא הצלחתי לקפוץ. נשארתי בחוץ והפסדתי את כל הסחורה. אז הייתי נאלץ לחזור לאמי בידים ריקות. אפשר לומר שברוב המקרים הצלחתי במשימתי ויכולתי לספק את צרכי הבית ובכך להקל על מצוקת הרעב, כי אין מוות קשה יותר ממות ברעב.
"הבן המפרנס" חוזר הביתה ואז מתחיל טכס שלם:
כולם רצו לדעת את מי ראיתי ומה שמעתי, ומה שלום האחות, והדודים והדודות… כי לא היה דואר, לא היה עיתון, לא היה רדיו.
אמנם באתי ממרחק לא גדול אבל נדמה כאילו באתי מאמריקה.
הורדתי את השכבות ואמרתי לאמי: "זה בשביל זה, וזה בשביל ההוא, וזה עלה כך וכך", אבל היא ידעה הכל יותר טוב ממני. עבורי, הבן המפרנס, היו שומרים תמיד סיר קטן של מרק.
הייתי מדווח לאמי, מקבל הוראות ליום הבא, אוכל את סיר המרק שלי וגומר אותו. לא היה צורך לשטוף אותו אחרי המרק כי הייתי מלקק אותו באצבעות ידי, עד שהיה נשאר נקי לגמרי.
היה לי אח - קובוש, קובה. שמו המלא היה יצחק-יעקב. ילד גאון. יום אחד כשסיימתי לאכול שאל אותי: 'דדק' … כך קראו לי בבית, 'גמרת הכל לבד?'
'כן' - עניתי לו.
הוא הסתובב אל הקיר, נשך את שמיכתו, ובכה בכי חרישי שמלווה אותי כל שנות חיי.
צעקתי לאמא 'למה קובה בוכה?'
גם היא התחילה לבכות.
שאלתי: 'אמא מה קרה? למה קובה בוכה?'
והיא ענתה: 'כי זה כל מה שהיה לנו.'
מאותו היום התחלתי לאסוף לחם יבש שנשאר על הדוכנים בתחנת רכבת אחרי שהבעלים הלכו. הייתי שובר אותו לחתיכות, לועס בקושי רב, בולע, והולך הביתה. לוקח את ארבע כפות המרק, ומשקר לאמא שהזמינו אותי לארוחת צהרים.
אמא שלי ידעה שאני משקר, איש לא הזמין אותי.
אז, הם היו קמים ומחלקים את המרק, שווה בשווה, כל אחד היה מקבל כמה כפות מרק, מאותו המרק שאני כל כך רציתי".
