תולדוט אתר ההיסטוריה - תשובת המשקל : שקילה ומשקולות בארץ ישראל בעת העתיקה

תארו לעצמכם עולם המתנהל ללא מטבעות, שטרות כסף, פנקסי המחאות וכרטיסי אשראי, ובכל זאת רוחש בו מסחר בהיקף נרחב. כך היה לפני המצאת המטבעות במאה השביעית לפני הספירה. בעולם העתיק לא קבעו מחירים לפי חוקי היצע וביקוש; הכלכלה הייתה משוקעת בחברה. עבודה ונכסי דלא-ניידי לא נחשבו "סחורות", והייצור ברובו נעשה לצורך הקיום ולא להפקת רווח כספי. הסחר המקומי בעת העתיקה היה ברובו סחר חליפין, ובו הסחורות עצמן החליפו ידיים. גם מסים לרשויות ושכר העבודה שולמו לרוב בתוצרת. שקילה הייתה תהליך מסובך וניתן היה לשקול רק כמות מוגבלת. לכן העדיפו להימנע משקילה וקבעו את ערכן של רוב הסחורות, כתבואה, שמן ויין, לפי נפחן. רק מתכות ומוצרים יקרים אחרים, כתבלינים או קטורת, נשקלו. כבר בתקופה הקדומה מאוד השתמשו במתכות יקרות (זהב, ובעיקר כסף) כקנה מידה להערכה. ערך המתכת היקרה נקבע לפי משקלה. בעברית אין אנו מבדילים בין כסף במובן מתכת ,(silver) לבין כסף כאמצעי תשלום (money) מכיוון שבעברית המקראית, שקדמה להמצאת המטבעות, לא היה הבדל כזה. בחוקי החתים נקבע כי מחירו של שור לחריש הוא 12 שקל כסף, מחירה של פרה 5 שקל כסף, ומחיר עגל 3 שקל כסף. לא תמיד ברורה המהות המדויקת של המחירים הללו, אבל תעודות כלכליות מלמדות כי אלה לא נשמרו תמיד. בעתות מצוקה שומעים על מחירים מופקעים, הגבוהים באלפי אחוזים מן ה"נורמה". כך בתיאור המצור על שומרון: "ויהי רעב גדול בשמרון והנה צרים עליה עד היות ראש חמור בשמנים כסף ורבע הקב דב-יונים בחמשה כסף" (מל"ב 1 כה). חשוב להדגיש שבמקרים רבים התעודות מזכירות תשלום בכסף, אך בפועל שילמו בתוצרת, שערכה נקבע בהשוואה למתכת כסף. המקרא מזכיר שקלי כסף ולעיתים שקלי זהב או נחושת. פעמים רבות כאשר התשלום נקוב בשקלים סתם הכוונה לשקלי כסף, כפי שמדברים בימינו על דולרים ומתכוונים לדולרים של ארצות הברית.

התצלום באדיבות מוזיאון הכט.
רק במקומות מעטים במקרא נזכרת שקילה ממש. בסיפור קניית מערת המכפלה (בראשית כג) רצה המספר להדגיש שהקנייה נעשתה "לפי כל הכללים", ולכן מתוארת פומביותו של המשא ומתן ומפורט כי אברהם שילם בפועל 400 שקל כסף "עובר לסוחר". ירמיהו קונה שדה ושוקל את מחירו:
"ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דדי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה כסף... ואשקל כסף במאזנים" (ירמיה לב ט-י). נראה שירמיה אכן שקל ושילם במתכת, והתשלום שימש ראיה לבעלותו על השדה. ואולם אין אלה מחירים במובן המודרני. מכשירי השקילה לא היו מדויקים, והפרשי משקל של כשלושה אחוזים לא הורגשו כלל. עניין זה לא היווה בעיה קשה לקדמונים.

אדם אוחז מאזני יד. חריתה על בסיס משקולת בת 4 שקלים, התקופה הישראלית המאוחרת. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

האמן לא גנב

המידע על המאזניים שאוב מתיאורים כתובים, מציורים ואף משרידים ארכאולוגיים של מכשיר זה. עד לתקופה הרומית השתמשו במאזני כפות סימטריים. הכפות נעשו בדרך כלל ממתכת דקה, דוגמת ברונזה, אך לעתים מחומר אחר כגון עצם מלוטשת. את הכפות תלו בחוטים דקים על מוט מאוזן. במאזניים משוכללים הצביעו יתד קטנה או נוצה על המצב המאוזן. המאזניים היו בגדלים שונים, החל במכשיר קטן שהוחזק ביד אחת וכלה במאזניים גדולים בעלי בסיס. מידע מרתק על שקילה נמצא בתעודות מן הארכיון במארי שעל גדות הפרת (מאה 18 לפני הספירה). התעודות מפרטות שקילה במכלול מלכותי: אמנים היו מקבלים מן הארמון של מארי כמות מסוימת של מתכת יקרה ליצירת חפצים עבור הארמון. את המתכת שקלו בעת המסירה. בגמר העבודה שקלו שוב את המוצר הסופי. המזמינים ידעו כי כמות קטנה של מתכת מתבזבזת בתהליך הייצור (למשל בעת שיוף או החלקה), אך רצו לוודא שהאמן לא נטל לעצמו. בימינו שם האמן ונדירות קובעים את מחירה. בעולם העתיק. מעמדו של האמן לא היה כה נכבד, ומחירו של המוצר הסופי לא היה בהכרח גבוה יותר ממחיר גוש מתכת באותו משקל.

משקולת בדמות ראש פר וחח באפו, ברונזה. בבל מאות 15-11 לפני הספירה. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

אבן ואבן

היו כמה שיטות של שקילה: "שקילה מחברת" - הניחו את המוצר או המתכת לשקילה של כף אחת של המאזניים ועל הכף האחרת הניחו משקולות והוסיפו משקולות קטנות יותר עד שהכפות התאזנו; "שקילה מחסרת" - על הכף האחת הניחו משקולות כבדות ממשקל החפץ, והוסיפו משקולות קטנות על הכף שבה הונח החפץ. בשל היעדר הדיוק הבינו כי יש כמות קטנה שאינה מטה את כף המאזניים; הביטוי "שחק מאזניים" (ישעיה מ טו), מבטא כמות זו. פרשנים מסורתיים התקשו להסביר מונח זה, ורובם חשבו שהכוונה לאבק שעל כף המאזניים. המונח המקראי "משקולת" מציין אנך בנאים – משקולת התלויה בקצה חוט ומשמשת למדידת קווים ניצבים. משקולות בהוראת ימינו מצוינות במקרא במונח אבן. רוב המשקולות בעולם העתיק אכן היו עשויות מאבן, אך גם מחומרים אחרים, כגון מתכות. הביטוי "אבני כיס" מעיד שהמשקולות היו ברובן קטנות: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (דברים כה יג ועוד). המשקולות היו במגוון צורות: כיפה, גליל, קובייה, גרגר תבואה, בעלי-חיים ואפילו ראשי אנוש. חקר הצורות הללו מסייע במקרים רבים לתיארוך ולזיהוי יחידת המשקל. דומה כי הקריטריון הברור ביותר לצורתה של משקולת הוא בסיס ישר ויציב, שאם לא כן אי-אפשר להניחה על כף המאזניים. כשאנו מדברים על "תקן", למשל על מידת האורך מטר, אנו חושבים על המטר המקורי מזהב השמור במוזיאון הלובר. בגלל היעדר דיוק לא היו בעולם העתיק תקני משקל שנקבעו בידי סמכות מרכזית, ולכן בדברנו על "תקן" בעולם העתיק אנו מתייחסים לממוצע המתקבל של משקולות שמצאנו. סטייה של עד כחמישה אחוזים היא דבר טבעי מכמה סיבות: היעדר דיוק בשקילה, שחיקה עקב שימוש, בלאי שאירע באלפי השנים עד לגילוי המשקולת, טעויות בייצור או בסימון ואף רמאות מכוונת. המקרא מלמד שבעיית הרמאות אינה המצאה חדשה בתולדות האנושות. סוחרים רימו בהחזיקם מערכות נפרדות, כבדים וקלים, של משקולות, לשימוש בקנייה או במכירה, כמצוין במשלי כ כג ובמקומות נוספים: "תועבת ה' אבן ואבן ומאזני מרמה לא טוב". כן רימו על-ידי שיוף המשקולות, ולכן באה הדרישה לאבן "שלמה" או ל"אבני צדק": "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה; מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם..." (ויקרא, יט לה-לו).

משקולת בדמות ברווז, מסופוטמיה, האלף הראשון לפני הספירה. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

מבט לממלכת יהודה

מוכרות לנו יותר מ- 450 משקולות אבן יהודאיות משלהי תקופת הברזל, והן נושאות חרוטות קצרות. מערכת זו אחידה ביותר: כמעט כל המשקולות עשויות מגיר, בצורת כיפה סימטרית, ונושאות אותו סוג של סימון. גם המשקל יוצר מערכת אחידה וברורה. מערכת זו מבוססת על שקל, שמשקלו כ- 11.33 גרם. יש במערכת זו כפולות של שקלים, המסודרות על בסיס 4: 2, 4, 8, 16, 24, 40 שקלים. במסופוטמיה השתמשו בבסיס של 60, ובמצרים – בבסיס עשרוני. הסיבה לבסיס היהודאי "המוזר" נעוצה בכך שמערכת המשקל של יהודה הותאמה למערכת המשקל המצרית לצורכי סחר בין-לאומי. במצרים באותה תקופה יחידת המשקל הבסיסית הייתה הדבן, בערך של כ- 91 גרם. יחידה זו שווה ל- 8 שקלים יהודאיים, ולכן בחרו ביהודה בכפולות שיתאימו למערכת המצרית, כמו 4, 8 (ואילו מרבית המספרים הנזכרים במקרא תואמים לבסיס עשרוני). יתרה מזו, סימוני המשקולות ביהודה נעשו בספרות בכתב המצרי ההיראטי, מכיוון שלא היו ביהודה ספרות "יהודאיות". ציון הספרות על המשקולות הגדולות ביהודה הותאם למערכת המצרית, כי במקום לחרוט את הספרות 4, 8, 16 וכן הלאה, חרטו על המשקולות את הספרות 5, 10, 20 וכן הלאה. ספרות אלה מותאמות ליחידה מצרית ששמה קדת, ומשקלה כ- 91. גרם (עשירית דבן). השקל ביהודה נחלק, ככל הנראה, ל- 24 יחידות משנה בשם גרה. גם יחידות אלה נמצאו ועליהן חרוטות ספרות היראטיות המתאימות למספרי הגרות. יחידות נוספות היו נצף (5/6 שקל) ופים (2/3 שקל). היחידה האחרונה נזכרת בפסוק משובש מאוד בספר שמואל א (יג כא): :"והיתה הפצירה פים למחרשת...". הפסוק הובן רק לאחר שנתגלו משקולות ועליהן שם היחידה "פים". אז הובהר כי מחיר תיקון מחרשה של בני ישראל בידי האומנים הפלשתים היה פים (2/3 שקל). לצד המערכת היהודאית המסומנת היו משקולות רבות ללא סימון, אך בעלות אותה צורה. משקולות אלה השלימו לעתים את המערכת המסומנת, שכן הן כללו גם יחידות שלא התקיימו במערכת המסומנת, כגון 5 ו- 10 שקלים.

משקולות אבן מיהודה, התקופה הישראלית המאוחרת, מאות 8-6 לפני הספירה. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

משקולות בדמות גרגרי חיטה, התקופה הכנענית המאוחרת. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

שווה ושווה יותר

מערכת המשקל שתיארנו לעיל הייתה מערכת השקל ה"רגיל" שהייתה נהוגה ביהודה בתקופת הברזל. בצדה הייתה מערכת משקל ממלכתית, שעליה למדים מכמה משקולות נדירות עם הכתובת "למלך". בדומה לקנקני "למלך", מדובר במשקולות שהיו ברשות המלכות. עדות נוספת על כך מצויה בפרשת אבשלום (שמואל ב, טו). אבשלום מת כששערו הסתבך בעץ האלה. אורך השיער בוטא בסיפור ביחידות משקל - 200 שקלים ב"אבן המלך". רבים חשבו כי המערכת הממלכתית ביהודה הייתה בהכרח מערכת נפרדת, בעלת תקנים שונים מאלה של השקל ה"רגיל". לדעתי, יחידות המשקל היו שוות, רק החומרים וצורות המשקולות היו שונים, וכמובן הבעלות עליהן. חוקרים אחדים הציעו, שהייתה ביהודה ובישראל של תקופת הברזל מערכת משקל שלישית של השער, ששימשה את הסוחרים. אמנם שער העיר והרחבה שלידו שימשו בערים רבות מקום שוק, אך אין ראיות לקיום מערכת משקל נפרדת במקום זה. בתורה, אך גם ביחזקאל, מדובר רבות על "שקל קודש" בן 20 גרה. אין שום עדות ארכאולוגית לקיומו של שקל מעין זה ביהודה בתקופת הברזל; המקדש ביהודה היה כפוף למלכות ולא היווה מוסד כלכלי עצמאי, והמקורות הדנים בשקל הקודש הם כנראה מאוחרים לתקופת הברזל. לדעתי, שקל הקודש מעולם לא הונהג ביהודה בתקופת הברזל, וזוהי מערכת אוטופית בלבד. מערכת המשקל הידועה מיהודה יכלה לשמש לשקילה של גרמים בודדים - עד כמה מאות גרם. במקרא יש אזכורים רבים לכמויות עצומות של כיכרות (כיכר – כ- 25 ק"ג) ומנים (מינה - יחידה בת 50 או 60 שקל). ייתכן שבמקרים רבים המספרים אינם אלא גוזמאות, ואולם במצרים ובמסופוטמיה נמצאו משקולות מסומנות של יחידות כבדות אלה. אפשר לחשב את השכר במזרח התיכון הקדום בפועל (אם יודעים את היחידה, שכן ערכו של השקל היה שונה בכל ממלכה) ולהעריכו בכ- 8 גרם כסף בחודש (היו גם תנודות במשך התקופות, או שוני בין המקומות השונים). האם היה זה שכר גבוה, או לפחות הוגן? התרגום למציאות חיינו אינו פשוט. מסתבר כי גם בעולם של כלכלה "חופשית" לא קל למדוד את כוח הקנייה של המבורגר מקדונלד'ס במקומות שונים בעולם... צ'סלב מילוש היטיב לנסח את היחסיות הזו: "ופעם אחת עלי אדמות המעט היא / אם הרבה?" (מתוך "וזרח השמש ובא השמש", בתרגום ד' וינפלד, הוצאת שוקן).

שקילת זהב. ציור קיר בקבר אמנ-אמ-חת, מצרים, השושלת הי"ב (1971-1928 לפני הספירה). התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

משקולת אבן מיהודה. התצלום באדיבות מוזיאון הכט.

המאמר פורסם בראשונה בקטלוג התערוכה "מדידה ושקילה בימי קדם". התערוכה מוצגת במוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה, עד דצמבר 2001