מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה

לפני 50 שנה הסתיים מבצע "על כנפי נשרים". על חלקו של יוסף צדוק ב"חיסול גולת תימן" ובהעברתה לישראל.

עליית "אעלה בתמר" (תרמ"ב-1881) נחשבת העלייה הראשונה מתימן ובישרה את "העלייה הראשונה". הרקע לה היה התעוררות משיחית וכן העובדה שעם הכיבוש הטורקי ב- 1872 הפכה תימן לחלק מהאימפריה העותמאנית ואפשרה יציאת יהודים לארץ ישראל. בשנים 1881-1906 עלו מהרמה המרכזית בתימן כ- 3,000 איש, בייחוד מהבירה צנעא. עלייה זו נפסקה ב- 1906 וחודשה רק לאחר שנים אחדות. מעיתון "הפועל הצעיר" אנו למדים על עלייה שכללה 150 איש מצנעא ב- 1910, סמוך לחג הסוכות. כ- 18 משפחות נשלחו לרחובות ו- 13 לראשון לציון.
גל עלייה אחר הגיע מדרום תימן. שיירה שיצאה באדר תרס"ז (1907) שימשה כנראה חלוץ ונתבקשה לדווח על קורותיה ועל אפשרויות הקליטה בארץ. אחרי שהגיעה ליפו ב- 1908 עלתה לירושלים, שבה ליפו ורק אז נאחזה במקום.
עלייה מצפון תימן - מהערים צעדה, נג'ראן וחיידאן - כללה 13 נפשות בלבד שיצאו בראשית 1907. בהגיעם לארץ ישראל הריצו מכתבים לצפון תימן לזרז את עליית היהודים משם. הקבוצה הבאה כבר מנתה מאה איש ועברה תלאות קשות עד שהגיעה ליפו. 70 עולים הופנו לרחובות, אולם בשל מצוקת הדיור לא יכלו לקבל את השאר. קבוצה שלישית יצאה בתמוז 1909 מחיידאן כשהיא מונה 225 איש.
שמואל יבנאלי, שנשלח ב- 1911 לתימן ושהה שם כשנה וחצי, היה נציגן של מפלגות הפועלים, המושבות והמשרד הארץ ישראלי, שראו בתימנים קבוצה אנושית איכותית היכולה לסייע במאבק על כיבוש העבודה העברית במושבות. הייתה זו העלייה היזומה הראשונה בהיסטוריה הציונית. השליח שנשלח מהארץ לעורר את העלייה נאלץ עד מהרה על פי הנחיות מהארץ לעשות לבלימתה, בשל היעדר תנאים נאותים לקליטה. עד אז הגיעו ארצה 1,500 איש.
בין שתי מלחמות העולם המשיכו להגיע מתימן קבוצות עולים קטנות יחסית, כאשר הממוצע היה בין כמה מאות לאלף עולים בשנה. בשנים 1939-1945 הגיעו ארצה 4,703 עולים מתימן. לאחר מכן נחסמה העלייה.
יהודים מתימן שהחלו לנוע לעבר המושבה הבריטית עדן כשער עלייה לארץ ישראל "נתקעו" שם בשל המדיניות הבריטית ומלחמת השחרור שפרצה בארץ. הג'וינט, שהקים את "מחנה גאולה" בחאשד כדי לקלוט את היהודים הללו, הגיש להם סיוע.
עד אמצע דצמבר 1948 לא נתאפשרה עלייתם לישראל. רק אז נעתרו הבריטים להטסתם לארץ של 50 ילדים יתומים, ובעקבותיהם הושלמה עד מרץ 1949 הטסתם של כ- 500 עולים יושבי המחנה. זהו השלב הראשון של עליית "על כנפי נשרים". הבריטים קיוו שבכך תסתיים נהירת יהודי תימן על עבר עדן, אולם המציאות טפחה על פניהם. מלחמת האזרחים שהחלה בתימן וההיתר שנתן האימאם אחמד ליציאת היהודים הביאו ליציאה המונית של גולת תימן אל עבר עדן. בכך מתחיל השלב השני של עלייה זו. עם סיומו ב- 1950 נותרו בתימן מאות אחדות של יהודים. רובם יצאו את תימן בראשית שנות התשעים של המאה ה- 20.

בצהרי י"ג באב תרפ"ט, 20 באוגוסט 1929, כאשר מלך תימן האימאם יחיא ישב נינוח במרכבתו בדרכו למסגד, פרץ לפתע לעברו אדם ובידו "שכייה" (איגרת בקשה). שומרי ראשו של האימאם עצרו בגופם את האיש ומנעו ממנו להתקרב אל המלך, אך זה ציווה עליהם לא לגעת בו והורה לאיש להשמיע את בקשתו.
היהודי ביקש שהאימאם יתיר לו לצאת מתימן כי רצונו למות בארץ הקודש. בתחילה סירב האימאם, אך לנוכח בכיו הגדול של האיש נעתר לבקשתו ומסר לו במקום רישיון יציאה כתוב וחתום בעצם ידו. למחרת יצאה כל המשפחה את ביתה בצנעא בדרכה לעדן, תחנת הביניים האחרונה לפני ארץ ישראל, כשאת רכושה נושאים שלושה חמורים.
כעבור 20 שנה ושלושה חודשים, בנובמבר 1949, ישב יוסף צדוק, בנו של אותו יהודי, בארמונו של מלך תימן האימאם אחמד, בנו של האימאם יחיא שנרצח, וניסה להסביר לו את מטרת שליחותו בתימן. היה זה אחרי שהאימאם אחמד התיר ליהודי ממלכתו לצאת לעדן בדרכם לארץ ישראל. המפגש היה חשאי, ורק יורש העצר היה נוכח בחדר. צדוק כותב: "הוא הזכיר בהתמרמרות את היחס האכזרי כלפי היהודים שגרם להם סבל, ייסורים ורעב, ואף הפיל בהם חללים רבים, וסיים את דבריו במילים אלו: 'מטעמים אנושיים נצטרך לשקול מחדש אם להרשות את המשך יציאתם, יען כי היהודים תחת חוקותינו ואלוהים לא יסלח אם נפקירם למדבריות וחיותיהם'". מדוע התלבט האימאם בדבר המשך יציאתם של היהודים מתימן? לאילו נסיבות הוא רומז בדבריו?

יוסף צדוק הגיע לעדן כשליח המחלקה ליהודי המזרח התיכון ביולי 1949, כאשר מחנה "גאולה החדש" (חאשד) כבר קלט עולים שבאו מתימן. את הקמת המחנה אישרו הבריטים, שהדגישו בכך את מגמתם המפורשת לסייע בפינוי כל יהודי תימן ובהעברתם במהירות המרבית לישראל. הבריטים נקטו מדיניות זו כדי להבטיח את המשך שליטתם המוחלטת בעדן. הם העמידו בפני ארגון הג'וינט, שייצג את מדינת ישראל הריבונית, שורה של דרישות, ובהן – שהמחנה יקום מראש כמחנה מעבר, בניגוד למחנה גאולה א' שהיה מחנה קבע; כן דרשו שהמספר המרבי של הפליטים במחנה לא יעלה על אלף והתנו את מספר הנכנסים למחנה במספר יוצאים זהה. כדי לעמוד בדרישה זו היה על הגורמים הישראליים השונים (הג'וינט, הסוכנות היהודית, ממשלת ישראל) לראות ביציאת יהודי תימן מטרת-על לאומית שיש לבצעה כמבצע חירום, אולם ניגודים פוליטיים, מצוקה כלכלית ופיננסית בישראל ומחדלים ארגוניים חברו יחד ובלמו את ביצועה של תכנית ההצלה שהוגדרה "חיסול גולת תימן".
המצב שנגלה לעיניו של יוסף צדוק היה רחוק מאווירת החירום שציפה לחוש. עד מהרה הוברר לו שנציגי מחלקת העלייה בעדן שיגרו איגרות לקהילות תימן לעכב את יציאתן לדרך בטענה שטרם הגיעה השעה לכך. במכתבים ששלח צדוק אל המחלקה ליהודי המזרח התיכון, שאוישה על ידי אנשי מפ"ם (בניגוד למחלקת העלייה שאנשיה השתייכו ל"מזרחי" ול"הפועל המזרחי"), הוא קובל על אנשי הג'וינט ועל אנשי מחלקת העלייה בעדן המגבילים את צעדיו ומונעים ממנו להעביר את הפעילות לפסים של חילוץ והצלה. "חסימה" מקומית זו הביאה את צדוק להחלטה לרדת למחתרת וליזום פעילות עצמאית משלו. הוא שלח מכתבי "קול קורא" לקהילות יהודי תימן וקרא לצאת לדרך על אף מכתבי העיכוב. הוא פנה לאנשי מפתח יהודים בתימן בתקווה שיסייעו לו לארגן את העולים הנעים בדרכים לעבר עדן, ובעיקר להשיג אישור מאימאם תימן לכניסתו לשטח המדינה כדי לפעול מתוכה ולהאיץ את תהליך ההגעה למחנה בעדן.
למרות שהאישור מהאימאם הגיע, נמנעה כניסתו של צדוק לתימן עד ספטמבר 1949. בינתיים הלך המצב במחנה והחמיר. משלחת מטעם משוד הבריאות הישראלי, שהגיעה למחנה בראשות ד"ר יוסף מאיר, מצאה בו 12,000 איש כאשר תנאי הצפיפות במחנה כבר קשים מנשוא.
שנים עשר אלף איש מתגוללים על החול, חלקם מתהלכים, חלקם יושבים בצותא ומשוחחים, חלקם מבשלים, מכבסים או עומדים בתור... והשאר שוכבים, מי מתוך עייפות, מי בחום גבוה מסיבת מלריה או מחלות אחרות אשר טיבן לא ברור, ומי מתוך אי יכולת לקום, מחמת חולשה ואפיסת כוחות... לו לדוגמה יוכלו לגייס 100 אוירונים שיעבירו בבת אחת את כל האנשים תוך ימים ספורים היה זה פותר את שאלת עדן... אין ברירה מוכרחים להעביר את האנשים מיד ובלי כל דיחוי וזה משום הצלת נפשות ממש... אין כל הגזמה באמרי שכל יום דיחוי של איזה סידור שהוא גורם למותם של בני אדם (ד"ר יוסף מאיר, 20 בספטמבר 1949).
ביום שבו נכתבה מחאתו של ד"ר מאיר חסמו שלטונות עדן את המעבר משטח החסות שהיה צפונית-מזרחית למושבת הכתר הבריטי בעדן, והחל "סגר" שנמשך 38 יום. הייתה זו תגובה צפויה מראש שהבריטים הזהירו מפניה כמה פעמים, מחשש ש"עומס היתר" במחנה כתוצאה מהיעדרה של "הרכבת האווירית" המובטחת יביא לפריצת מגפות שתתפשטנה לעדן.
שלושה ימים לאחר תחילת הסגר יצא צדוק לעזרת 2,500 פליטים שנתקעו בדרכם לעדן בשרייג'ה ו- 2,300 פליטים שהיו ברהדה. הוא נעצר עקב הלשנה, אך הצליח להבריח מברק לאימאם אשר בסיומו כתב: "אודה מאוד אם יואיל כבוד מעלתכם להרשות לי לשהות באל-רהדה זמן מה לשם הגשת עזרה ליהודים הסובלים". תשובת האימאם הייתה קצרה ומהירה: "לא מאנע", כלומר: אני מסכים, אין מניעה.
צדוק שוחרר ממעצר והמשיך בשליחותו. הוא נתקל בהמוני יהודים חולים ועירומים למחצה, חלקם לא יכלו להניע את אבריהם והדיבור נעתק מהם. לאחר שבוע ימים שב לעדן כדי להצטייד במזון, בתרופות ובכסף. בשובו למחנה הטילו עליו נציגי העלייה והג'וינט הגבלות, שאסרו עליו להמשיך את המגעים עם האימאם ועם השלטונות המקומיים והגבילו את תחום ניידותו למגזר מצומצם בשטח החסות הבריטי. הייתה זו התערבות פוליטית שמגמתה להגביל את ממדי העלייה.

יציאתו השנייה של צדוק אל תוך תימן הייתה ב- 6 באוקטובר 1949. הוא יצא עם שתי משאיות טעונות ב- 50 שקי קמח, 50 סלי תמרים, עשרה פחי שמן ושני שקי מלח, מחצלות, תרופות וכסף מזומן. הוא חזר לפליטי שרייג'ה בערב סוכות ומצא שמאז ביקורו הקודם נפטרו תשעה אנשים. האנשים, שהתעודדו מעט עם בואו, החליפו בגדיהם ונהרו לבית הכנסת המדברי לתפילת החג. "התפילות והקינות נמשכו שעות. היו אלה שעות של שברון לב ששימשו פורקן לסבלם הרב והממושך... גם הנשים התרכזו בסמוך לגברים ושיתפו עצמן ביללות ובבכי...".
צדוק דאג לשבע מכוניות שהובילו בדחיסות רבה עולים למחנה גאולה. ב- 19 באוקטובר יצא בשלישית עם תרופות ומזון ודאג להעברתם של כל הנשארים למחנה בעדן. הקשרים שיצר עם מושל שרייג'ה סייעו רבות גם בהמשך דרכו. היה זה השליט היחיד שלא ביקש כל תמורה בעבור שירותיו ועזרתו.
הסבל במחנה והתמותה הגבוהה תועדו בדו"ח המשלחת מטעם משרד הבריאות, שהביא לשורה של צעדים: הרכבת האווירית הוחשה; סיימון, מנהל המחנה, הודח על ידי הג'וינט והוחלף במרדכי לפידות; מאות אוהלים הוקמו במחנה ונשלחו אליו צוותים רפואיים.
ב- 15 בנובמבר יצא צדוק למסעו הרביעי אל תוך תימן והפעם כשליח מחלקת העלייה ובתמיכת הג'וינט. הוא נכנס אל תוך שטח תימן והגיע לבירה הזמנית תעיז, מקום מושבו של האימאם אחמד. בהגיעו לבית המכס המקומי נעצר שוב. הוא הציג עצמו כיליד תימן הפועל מטעם הג'וינט שמעולם לא ביקר ב"פלסטין" והראה את רישיון השהייה במקום מטעם האימאם. הוא ביקש להתראות עם האימאם והוחזר אל תאו. תיאור פגישה זו פתח את סיפורנו.
כשבכיסו אישור מהאימאם יצא לאל-קאעדה, סיאני וא-סופאל בליווי שומר. העיר סיאני, שאליה הגיע ב- 21 בנובמבר, שימשה תחנה ראשית ליהודים הנוסעים לעדן והייתה אחת מנקודות הסחר החשובות במרכז תימן. במקום "נתקעו" יהודים במשך כחודשיים בעיקר בשל מחסור באמצעים. צדוק הצליח לעקוף את המכשולים ולהסיע 882 איש ב- 16 משאיות לעבר עדן. באל-קאעדה ניסה לשכנע את ה"תקועים" להצטרף לשיירה שארגן, אולם אלה לא היו מוכנים להינתק מעשרות החולים שהיו עמם. הוא השאיר להם מזון ותרופות, בא בדברים עם המושל כדי להבטיח את ביטחונם ושילם מראש לנהגים שיסיעום לעדן עם החלמת החולים. בכך תמה שליחותו הרביעית של צדוק.

ב- 4 בנובמבר פנה צדוק אל אברהם נדד, מנהל מחלקת העלייה, בקובלנה על שהעלייה הוגבלה שוב, והביע את חששו שמדיניות זו של המחלקת העלייה מסכנת את המשך הצלתם של יהודי תימן. וכך כתב:
נציג הסוכנות קיבל הוראות ממחלקת העלייה להאיט את זרם העולים ולהעמידו על 6,000 לכל היותר לחודש. לפי זה החלו להמריא אוירונים עם עולים רק שלושה ביומיים ובשבת הופסקה ההמראה כלל. אני חרד לשינויים חמורים אלה לא רק מסיבת אפשרות שינוי עמדת שלטונות תימן לעליית יהודים, אלא שמחוסרי היכולת - בפרט אלה שנתקעו בדרכים - לא יוכלו [להגיע] ולא תוגש להם עזרה בהסעתם למחנה. כי מספר בעלי יכולת המגיעים למחנה ימלא את מספר הממריאים המוקטן... פירוש הדבר לגבי אלה שבדרכים - רעב, מחלות, מוות.
מעבר לשאלה הפוליטית של הגבלת העלייה בלטה רגישותו המוסרית-חברתית של צדוק, שהיה ער לכך שבעלי היכולת שבין העולים יכלו לקדם את הגעתם לעדן באמצעות כספם בשעה שמעוטי היכולת "נתקעו" בדרכים באין יכולת לממן את דמי הכופר ודמי הנסיעה. בתחילה ניסה צדוק להעביר את האחריות הכספית אל בעלי היכולת בשם העיקרון "כל ישראל ערבים זה בזה". מאחר שנחל בכך רק הצלחה חלקית, נסע צדוק אל מעבר לגבול כאשר הסיכון האישי הולך גובר עם התגברות "תיאבונם" של סולטנים, פקידי מכס, שוטרים ונהגי משאיות לכופר ולתשלומים ייחודיים. צדוק נקרא לחלץ שיירות שנתקעו בבתי מכס ובתחנות גבול. שליחותו הסתיימה כפי שהחלה בשליחת מכתבי זירוז לקהילות ולכפרים שטרם יצאו לדרך, כשהוא מודיע להם על סגירתו של המחנה לקראת סיום מבצע ההצלה באוקטובר 1950.

ביבליוגרפיה:
כותר: בסערות תימן
מחבר: קמון, עזריאל
תאריך: נובמבר 2000 , גליון 1 (153)
שם כתב עת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
הוצאה לאור : יד יצחק בן-צבי
בעלי זכויות: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.