תולדוט אתר ההיסטוריה - קדושה נוצרית בצפון הנגב

כנסיות צפון הנגב הן עדות לפריחתה של הנצרות בארץ ישראל, הממצאים שהתגלו בכיסופים, מגן, באר שמע, חורבת גררים ובמקומות אחרים, מעידים על הפעילות המסיונרית שהגיעה לשיאה במאה ה-6 בכל רחבי הנגב. כתבה ראשונה בסדרה.

בתחילת דרכה, במאה הראשונה לספירה ערב חורבן בית שני, החלה הנצרות להתפשט בין יהודי ארץ ישראל והפזורה היהודית. במאה השניה היה מספר המתנצרים קטן והשפעתם היתה מצומצמת ואילו המאה השלישית היתה תקופת גידול והתרחבות של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית, בעוד שבתחומי ארץ ישראל היה תהליך הניצור איטי. משנת 324 הפך השלטון בארץ לנוצרי אך עדיין, עד אמצע המאה הרביעית, לא היה רוב לנצרות בקרב אוכלוסיית ארץ ישראל, אולם כבר במחצית הראשונה של המאה החמישית נזכרים כמה עשרות מושבי בישופים בארץ ישראל. במאה השישית היו הנוצרים לרוב המכריע באוכלסיית הארץ כתוצאה מהתנצרות והגירה.

שינוי דמוגרפי חל עם הכיבוש הערבי וסופו של השילטון הביזאנטי שהביאו לרוב מוסלמי בארץ ישראל עד לעת החדשה.

קהילות נרדפות

בקונטרס מיוחד הדן בעדי האמונה הנוצרית "על המרטירים של פלסטינה" המתעד את שנות הרדיפה הגדולה (303-311) נגד הנוצרים ואת סבלם ומותם של המרטירים, בשל היותם נוצרים, אנו למדים כי הקהילה הנוצרית העיקרית ישבה בקיסריה. בעזה, באשקלון, ביבנה, בבית גוברין בלוד וסמוך לבית שאן - התקיימו קהילות קטנות שמחצית אנשיהן הגרו לתחומי הארץ. מקור חשוב נוסף על מצב הנוצרים הוא רשימת הבישופים שנכחו בוועידת הכנסייה בניקיאה שבביתינה בשנת 325. ברשימה זו נזכרות הקהילות שכבר הוזכרו ואליהן נוספו קהילות באמאוס, ירושלים, בית שאן, שכם, שומרון, לגיו, כבול בגליל, אשדוד, גדרה, אילת ורישה שבעבר הירדן.

סמוך לשנת 400 מבקר הנזיר בר-צומא בארץ הקודש ומתאר: "עובדי האלילים רבים היו בזמן ההוא בארץ ישראל ובפיניקיה, והנוצרים מועטים היו עדיין במקומות ההם, היהודים והשומרונים שלטו ברמה, והיו רודפים את הנוצרים בארץ ההיא..

מסיונרים במדבר

תהליך ניצורה של ארץ ישראל התבצע בשתי דרכים: האחת באמצעות כפייה, השניה באמצעות המיסיון. בעזה, על פי מקורות נוצריים, מנתה הקהילה הנוצרית בשנת 394 לספירה 127 איש, קהילה זו היתה קיימת עוד טרם ימי קונסטאנטינוס קיסר. בשנת 401 לספירה, משכנע פורפיריוס בישוף עזה את הקיסר להרוס את מקדשיה הפגניים של עזה.

ניצורם של הנבטים או הסארצנים ששכנו בסיני ובנגב, ושבטי הבדווים שהיגרו והתיישבו במדבר יהודה ובעבר הירדן היה מהיר יותר מאשר בערים, שם החלה הנצרות את דרכה. פעולות המיסיון באמצעות נזירים אשר התיישבו במדבר סיני, בנגב ובמדבר יהודה ואופיה הפגני הלא ממוסד, של אוכלוסיית היעד היו הזרז. הנודע מהם היה הילאריון, אשר תחילה פעל בסביבות עזה ומשעה שהחל לנדוד ברחבי הנגב הצפוני יצא לו שם של איש מופת בקרב שבטי הבדווים. שמו נקשר בניצור אנשי חלוצה והנחת היסודות לכנסיה שם. בסיני נודע משה, נזיר מתבודד שנודע כמחולל נסים בקרב שבטי המדבר. משה שספרו מצוי אצל סוזומנוס, מתואר כמי שהטביל את מאוויה, שהנהיגה ברית שבטים. במדבר יהודה נקשר ,שמו של אותימיוס, שפרטי פועלו מתוארים בביגרפיה שנכתבה בידי קירילוס מבית שאן, ובמיוחד נזכר שם סיפור ניצורם של אספבטוס ושבטו.

בראשית הנצרות התכנסו הנוצרים בבתים פרטיים. כנסייה קדומה ידועה מדורא - אירופוס [סוריה] נבנתה בשנת 232 וחרבה בשנת 265. לפי אובסביוס בתקופה שבין 260 - 303 לספירה נוסדו בארץ כנסיות גדולות כמעט בכל עיר אך אלה לא שרדו. הכנסיות נועדו לשמש את צרכי התפילה של המאמינים, היו כנסיות שנבנו להקדשה ואחרות לזיכרון.

בניית כנסיות בצורה שיטתית החלה בימיו של קונסטנטיניוס הגדול החל משנת 313 תקופת בנייה חשובה נוספת היתה בימיה של הקיסרית אבדוקיה (393-460) אשת הקיסר תיאודוסיוס ה-2.
בימי שלטונו של יוסטיניינוס ה- 1 (527-565) היתה בניית הכנסיות בשיאה. הכיבוש הערבי משנת 638 הביא כמעט כליל להפסקת בניית הכנסיות ובתקופה האיסלמית הקדומה, הבנייה היתה מצומצמת והנוצרים התמקדו בעיקר בשימור הכנסיות הקיימות.

אדריכלות נוצרית

רוב הכנסיות שנחשפו בארץ נבנו במאות ה- 5–6. רובן מבני הבסיליקה הרגילים הכוללים אולם תווך ושתי סיטראות שלהן תקרה גמלונית העשויה קורות עץ ורעפים. כן קיימות בסיליקות בעלות טרנספט (מבנה ערב) אפסידאלי (ראה בהמשך, הכנסייה המערבית ברחובות בנגב) או תוכנית מלבנית. חלק מהכנסיות הן רק קפלות [חדר שקצהו אפסיס] ומיעוטן בעלות תוכנית מרכזית (עגולה, מתומנת או דמוית צלב). בקצה המזרחי של הכנסיות נבנתה האפסיס, שהיא גומחה עגולה למחצה, ששימשה כמוקד הפולחן. קיימות כנסיות בעלות אפסיס מלבנית (בקפלה הצמודה לקיר הדרומי של הכנסייה המזרחית בממשית).

בערי הנגב נפוצה היתה הכנסייה התלת אפסידלית. בחלוצה ובשבטה ניתן להבחין בהתפתחות מאפסיס אחד (כנסייה חד אפסידלית) לשלוש אפסידות, שנוצרו תוך סגירת חדרי הפסטופוריה [חדרי שירות לכלים, בגדים וחפצים קדושים] המופיעים בצדי האפסיס. חדרי הפוסטופוריה כוללים את הדיאקוניקון (החדר הדרומי, הכנסיות ככלל פונות מזרחה), ששימש חדר הלבשה לכמרים ולהגשת מתנות ושמירתן ואת הפרותסיס (החדר הצפוני), ששימש להכנת כל הדרוש לפולחן כולל הלחם והיין. ממנו יצאה תהלוכה של כמרים אל הבמה והמזבח.
במחצית השניה של המאה ה-6 חלו ,שינויים ליטורגיים (פולחניים) שבעטיים שונה תפקידם של חדרי הפסטופוריה (בערי הנגב בחלוצה ובשבטה). בחלק המזרחי של הכנסייה היתה במה שטוחה, הגבוהה בכמה מדרגות משאר הכנסייה, היא הופרדה מהשטח הנמוך באמצעות סורג [מעקה מעוטר]. על הבמה ניצב מזבח דמוי שולחן, שנשען על ארבע רגליים, ומתחתיו היתה רליקוריום (קופסת אבן או עץ) ובה עצמות קדוש. הסינתרונוס, מקום מושבם של הפרסביטרים (הבישוף או אב המנזר והכמרים), נבנה מאחורי המזבח צמוד לקיר הפנימי של האפסיס וכלל מספר ספסלים דמויי מדרגות, שבעליונה בהן היה מושב הבישוף או אב המנזר (ראה בהמשך, בחלוצה).

בחלק מהכנסיות הותקן מקום בסמוך לבמה או כחלק ממנה, הנקרא אמבו. האמבו נבנה מאבן או מעץ ושימש דוכן לדרשנים, למטיפים ולקוראי כתבי הקודש. באי הכנסייה לא נכנסו ישירות לאולם התפילה, אלא עברו דרך אולם רוחבי ברוחב הכנסייה ובחלקה המערבי, הנקרא נרתכס. לפני הנרתכס מצף בחלק מהכנסיות האטריום [חצר מוקפת במעברים מקרים]. האטריום מופיע בכנסיות הקדומות, מן המאות ה- 4 ומחצית ה- 5 ללא נרתכס, לאחר תקופה זו הנרתכס והאטריום מופעים יחדיו.

בחלק מהכנסיות נבנו מצפון ומדרום לאולם התפילה קפלות בעלות אפסיס, ותאי טבילה-בפטיסטריה שבהם אגן טבילה בצורת צלב או עלה תלתן בעל ארבעה עלים (ראה הכנסייה בבאר שמע).
בכנסיות המוקרדות יש לעיתים אגן תפילה למבוגרים ואגן תפילה לתינוקות. מאוחר יותר, אגני התפילה מותאמים לתינוקות בלבד.

מגע יד אומן

עיטור הכנסיות התרכז בתוך הבניין וכלל רצפות פסיפס צבעוניות ובהן מוטיבים גיאומטריים, צמחיים ופיגורטיביים. משנת 427 נאסר לעטר רצפות פסיפס בצלבים ומונוגרמות.

הכנסיות עוטרו ברצפות אבן ושיש צבעוניים הסדורים בצורות שונות, בקירות עם פסיפסי קיר, טיח צבעוני או אריחי שיש. העיטור כלל עמודים מעוטרים, בסיסים וכותרות משיש ואבן ומכוירים בטיח. סורגי שיש, אבן ועץ מעוטרים שמשו אף הם לקישוט. האמבו עוצב באבן צפחה, בעץ או בשיש. מזבחות הבמה ואגני הטבילה מעוצבים בעיטור.

בכנסיות היו מנורות תלויות על שלשלאות, ששיקפו אף הן את הרצון לרכז את העיטור בתוך הבניין. מטרת העיטור היתה לגרות את המאמין להיכנס פנימה ולהשאיר את החילוני הפשוט בחוץ. בכנסיות נקבעו כתובות, מרביתן נכתבו ביוונית ושובצו ברצפות הפסיפס. חלק קטן מהכתובות נחקק ברצפות האבן, על משקופי הכניסה, עמודים, כותרות, לוחות סורג ומזבחות. הכתובות כללו כתובות הקדשה, תחינה ובקשת ישועה, זיכרון, ברכה, ציטוטים מכתבי הקודש, מונוגרמות וכתובות יסוד תוך ציון תאריכים.

הארכיאולוגיה נכנסת לתמונה

מכנסיות הנגב הצפון מערבי נציג את הכנסיות שנחפרו על ידי רשות העתיקות ברוחמה, בכיסופים, במגן ובבאר שמע והכנסיות בשאלאלה [עין בשור] ובחורבת גררית, כנסיות שהיו תחת השפעתן של הערים עזה ואשקלון. החלטנו להוסיף לרשימה את הכנסייה בחורבת שקף סמוך לאלי סיני, בחבל עזה-אשקלון, שבו התגלו ונחקרו כנסיות ומנזרים רבים בערים, בעיירות ובאחוזות חקלאיות (שלא נדון בהן במסגרת זו).

בכנסיות שנחפרו לרוב לא ניתן לראות כיום את רצפות הפסיפס. חלקן הוצאו ממקומן וחלקן כוסו בעפר. לצערנו, גם לא ניתן לראות כלל חלק מהכנסיות. תקוותנו כי בעתיד יימצא המימון אשר יאפשר לחשוף מחדש, לשמר, לשחזר ולהציג את הכנסייה בבאר שמע ובאלי סיני.

כיסופים

הכנסייה בכיסופים היא מטיפוס בסיליקה, הוקמה בעיירה שיש לזהותה עם אורדה המופיעה במפת מידבא. בימי הקיסר יוסטינוס ה- 2 (565-578) וקרויה על שם אליאס הקדוש, וזאת לפי שתי כתובות בנייה וזיכרון ששולבו ברצפתה, האחת בכניסה לאולם התווך והשניה, בין שורת העמודים הצפונית. מן הכנסייה שרדו חלקים מרצפת הפסיפס וקבר ששולב בסיטרה הצפונית, רצפת הסיטרה הצפונית השתמרה כמעט בשלמותה ועוטרה בסדרה של 10 סצינות הערוכות זו מעל זו מהן, ציד ומאבק בין חיות המוקפות בדגמי תשליב דמוי גל. בין עמודי השורה הצפונית שתי סצינות נוספות המגמל ששמו "אורבייקון", וסצינה המתארת את "מעשה אלכסנדר ", וכן תיאור שתי נשים והכתובת "קליאורה הגבירה של פילטו" (הפסיפסים מוצגים כיום במוזיאון ישראל ובמוזיאון רוקפלר).

החפירה בכיסופים, 1977. צילם: נחשון סנה.

שלאלה

מהכנסייה בשלאלה, עין בשור, הנמצאת 21 ק"מ מדרום לעזה, שרדה רצפת הפסיפס של אולם התווך.

שטיח הרצפה כלל מסגרת העשויה ריבועים של תשליבי מיאנדרים ובעלי חיים, לסירוגין. באחד הריבועים עוצב ראש אדם. המסגרת מקיפה מדליונים הסדורים בשורות. המדליונים מעוצבים כדליות גפן היוצאות מאמפורה [כד] שמשני צדיה זוג טווסים. בשורת המדליונים שבטור המרכזי עוצבו: סל כפול, זוג יונים, סל פרות, אמפורה, כלוב ובתוכו ציפור וסל. בטורי המדלינים הצדדיים יש בעלי חיים ומולם בעלי כנף. בכתובת בנייה המציינת את עשיית הרצפה צוינה שנת 561/2 לספירה. כתובת נוספת ובה תשע שורות נמצאה הרוסה. הרצפה נמצאת כיום במלבורן שבאוסטרליה בבניין להנצחת מלחמת העולם הראשונה.

חורבת גררית

חורבת גררית נמצאת כ- 10 ק"מ מדרום לעזה, בשנת 1917 נחשפה במקום כנסייה שתוכניתה בסיליקה והיא מן המאה ה- 6. מרצפת הפסיפס השתמרו חלקים גדולים. באולם התווך השטיח המרכזי כלל עיטור פרחוני הנתון במסגרת, שבתוכה עיגולים ובהם בעלי כנף וריבועים מדגמים הנדסיים. הספין הסמוך לאפסיס, עשוי שלושה מעגלים משתלבים, בתוך כל מעגל ריבוע, במעגל האמצעי סל ענבים ומשני צדיו זוג טווסים.

מגן

הכנסייה נחשפה על גבעה כ- 500 מ' מצפת לקיבוץ מגן וסמוך לבאר עמוקה ולקבר שייח' נוראן. אפשר שהמקום נקרא ליכנוס, שתרגומו "מנורה" כשם נוראן המופיע אצל הירונימוס המספר את תולדות הילאריון. הכנסייה התקיימה למן המאה ה- 5 ועד המאה ה- 7 ונהרסה בשריפה, לכנסייה תוכנית בסיליקה מיוחדת- תוכנית טראפזית, הצרה בכניסה ורחבה באדר האפסיס. ציר הבנייה הוא צפון דרום בניגוד למקובל, מערב מזרח.

מהכנסייה שרדו רצפות הפסיפס המאפשרות לעמוד על תוכניתה, קירות הכנסייה היו לבני בוץ מטויחים ורק קיר הכניסה מהנרתכס היה בנוי אבני כורכר. חלקה הדרומי נהרס ברובו ונותרה רק קידמת הבמה וממנה עדות לסורג. שברי סורג שנמצאו עוטרו בפרחי לוטוס וכתובת יוונית הדורשת בשלום ילדי הנדבן. הכנסייה היתה מרוצפת רצפות פסיפס. הספין המרכזי באולם התווך, מורכב ממדליונים עגולים ומרובעים ובהם תיאורי ציפורים, פיל, סל פירות ואשכול ענבים, במרזב הספין כתובת הקדשה ומעליה מדליום ובו דיוקן אדם מזוקן. בכניסה לאולם התווך, עיטור צלב באדום. למרגלות הבמה, כתובת בתוך טבלת אוזניים, המציינת כי הפסיפסים הונחו בידי אלינוס בן זוננוס הקריין למען קיריקוס הקדוש. בסיטראות שטיחים מעוטרים בדגמים גיאומטריים, בסיטרה המזרחית, במעוין, צדודית אריה ומאחוריו דגל מסוגנן ובסיטרה המערבית, כתובת המציינת בנייה מחודשת של חלקים במבנה.

באר שמע

חורבת באר שמע היא שרידי עיירה ששטחה 400 דונם ושימשה בתקופה הביזאנטית כמרכז צבאי לאחוזת גרר.

הכנסייה בסיליקלית, באולם התווך נחשף שטיח הכולל מסגרת ובמרכזה תשליב של דליות גפן היוצאות מאמפורה. משני צידי האמפורה ניצבים אריות הפונים למרכז. תשליב ענפי הגפן יוצרים 55 מדליונים המתארים בעלי חיים, חפצים ובני אדם.

הבמה, רצפתה פסיפס עם דגמים גיאומטריים ובמרכזה בסיס המזבח שבמרכזו משולב רליקוריום [קופסת שרידי קדושים]. האפסיס, עוטר שונה משטח הפסיפס ובו כתובת ומקום האמבו שצורתו משושה.

משני צידי האפסיס נמצאו הדיאקוניקון והפרוטזיס, שריצפתם פסיפס ובמרכזם בסיסים משושים למזבחות.
הסטראות הצדדיות והנרתכס רוצפו באריחי אבן. באזור זה נמצאו קטעי פסיפס ועמודונים שהם שרידי היציעים. כן נמצאו שרידי הסורג והמזבחות.

מדרום לכנסייה בקפלה צדדית נמצא אגן טבילה. בחזיתו כתובת המשולבת ברצפת פסיפס. בכתובת ההקדשה הנמצאת בטבלה בעלת אוזניים ['טבולה אנסטה'] נזכרת גרר.

ברצפות הפסיפס שולבו 10 כתובות, רובן כתובות הקדשה, ביוונית. בכמה מהן נזכר התורם "סטיפאנוס", שהקדיש את הכנסייה לסטיפאנוס - המרטיר הראשון של הכנסייה הנוצרית.

הכנסייה נבנתה בתקופה הביזאנטית וננטשה במחצית השניה של המאה ה- 7 לספירה.

רוחמה [חר' ג'ממה]

באתר נחשף בשנת 1958 מנזר מהמאה ה- 6 לספירה, המבנה כולל חצר, שבמרכזה בר מים וסביבה תאי תפילה. באולם תפילה שממדיו 4x10 מ' נמצא אפסיס פנימי. רצפת הבניין עוטרה בפסיפס המעוטר בצלבים שחורים. בצפון החצר נמצא קבר בעל שני תאים. קבר נוסף נמצא מדרום לבניין: דרך פתח מקושת ירדו בשלוש מדרגות לאולם קבורה, שכלל מסדרון ושלושה תאי קבורה בהם נמצאו כעשרים שלדים.

תל שקף

נמצא סמוך לחוף הים כ- 1 ק"מ מצפון מערב ליישוב אלי סיני. באתר נחשף בית מרחץ, שחדר ההלבשה שלו עוטר בפסיפס גיאומטרי. בריכה לגידול דגים שדפנותיה עוטרו בצלבים העשויים מצדפים.

לכנסיה תוכנית בסיליקית. אולם התווך עוצב באריחי אבן צבעוניים מטיפוס - 'אופוס סקטילה'. הסיטראות הצדדיות עוטרו בפסיפסים צבעוניים. בנרתכס נמצאה כתובת המספרת כי זו "הכנסייה של יוחנן המרטיר שנוסדה בשנת 544" רצפת הפסיפס לעומת זאת הושלמה בשנת 550 לספירה.

* החפירות בכיסופים נערכו על ידי ר.כהן, במגן על ידי וסיליוס צפיריס ואסתר דינור, ברוחמה על ידי ר.גופנא, בחורבת שקף על יד י. הוסטר ובבאר שמע על ידי י. לנדר וד. גזית.

* האתרים המופיעים בכתבה אינם פתוחים לביקורי מטיילים. בכתבות הבאות בםדרה נביא מידע על אתרים הפתוחים לקהל הרחב.