מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומיתעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה וארכיאולוגיה

בשפלת הגליל התחתון, למרגלות המתלול הזקוף של הר הכרמל מזה, והרי הגליל התחתון מזה, מתנשאת גבעת בית-שערים לגובה של 137 מטרים מעל פני הים. על מדרונותיה הבנויים סלע קירטון רך, חצבו תושבי בית-שערים העתיקה בכישרון אמנותי במערכות קברים מסועפות ומפוארות, בהן קברו את חכמי המשנה ונכבדי העם.

קלוד קונדר, שסקר מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל (P.E.F) את מערות בית-שערים בשנת 1876 העלה ממצאים דלים בלבד. בשנת 1936 כעשר שנים לאחר שעבר לגור במקום, גילה אלכסנדר זייד, שומר אדמות הקק"ל, בדרך מקרה, פתח קטן במדרון הגבעה. הוא זחל דרכו אל מתחת לפני הקרקע וגילה קברים מעוטרים שעליהם כתובות יווניות. בעקבות הגילוי החלו ארבע שנים של חפירות ארכיאולוגיות במקום בניהולו של פרופ' בנימין מזר, אותן המשיך פרופ' נחמן אביגד בשנים 1953-1958. במהלך החפירות נחשפו כ-30 מערות קבורה, ומניחים שקיימות עוד מערות רבות שטרם נחפרו. במערות ובמתקנים אחרים שנמצאו, התגלו מאות כתובות, רבות מהן ביוונית, שפוענחו ע"י פרופ' משה שוובה.

בשנת 1959 הוכרז האתר כגן לאומי, לאחר שהמערות המרשימות ביותר הוכשרו לביקורי קהל.

קשה לדעת מתי "נולדה" בית-שערים, מפני שפרט לכמה חרסים שנמצאו במקום ויכולים להעיד שהיה כאן ישוב בתקופת המלוכה הישראלית, מעולם לא נתגלו בבית-שערים שרידים של ישוב כזה. גם לגבי מקור השם אין מידע ודאי. ייתכן שהוא קשור בשערים שהיו בחומת העיר, או בשדות השעורה הגדולים שהקיפו את העיר. שרידי הבנייה הקדומים ביותר במקום הם מתקופתו של הורדוס. בספרות התלמודית נקרא המקום "בית שריי" או "בית שריין" אך בפעם הראשונה נזכרת בית-שערים בכתבי יוסף בן-מתיתיהו, בשמה היווני "ביסארה", כמרכז אחוזותיה של ברניקי, בתו של אגריפס הראשון, בעמק-יזרעאל. בן-מתיתיהו, שפיקד על הגליל בימי המרד הגדול החרים את התבואה הרבה שנאספה באסמי בית-שערים, כדי לכלכל בה את תושבי הגליל. על-פי תיאורו שוכנת בית-שערים במרחק של שישים סטאדיות (11.1 ק"מ) מסימוניה, היא תל-שימרון, ועשרים סטאדיות (3.7 ק"מ) מגבע עיר הרוכבים, שמזוהה כיום כתל-שוש, סמוך למשמר-העמק.

בעקבות מרד בר-כוכבא (132-135) הפכה יהודה לקולוניה רומית, ולכן החלה נהירה המונית של יהודים, וביניהם תלמידי חכמים, אל הגליל. מרכז הכובד של החיים הדתיים-לאומיים בארץ עבר מיהודה אל הגליל ובית-שערים הפכה לעיירה חשובה. רבי יהודה הנשיא (רבי), סמכותו הרוחנית של העולם היהודי במאה השלישית, קיבל את העיירה באריסות מהרומאים, ובימיו הגיע היישוב לשיא פריחתו: רבי העביר את בית-המדרש שלו ואת הסנהדרין, המוסד הרוחני העליון, משפרעם לבית-שערים והוקמו מבני ציבור מפוארים, כמו הבסיליקה, ששרידיה מצויים באתר. אורכו של המבנה כ-40 מטרים, קירותיו עשויים אבני גזית גדולות ומסותתות, ואחד מקירותיו נוצל כחלק מהחומה של בית-שערים (המבנים הקיצוניים של העיירה שנבנו בסמיכות זה לזה). יש סברה שהמבנה, שכלל אולם גדול, טורי עמודים ובמה גדולה בקצה, היה מושב בית-הדין של בית-שערים הקדומה.

שריד נוסף מאותה תקופה הוא של בית-הכנסת, שנבנה במאה השנייה לספירה וחרב במאה הרביעית. באולם בית-הכנסת ניצבו שתי שורות עמודים, ובחזית המבנה שפנתה לכיוון ירושלים, כמו הרבה בתי-כסנת גליליים, נקבעו שלושה פתחי כניסה. בקירות בית-הכנסת שובצו לוחות שיש ועליהם הקדשה לתורמים כמו זו "של רב שמואל העוסק באימוץ אברי הגוף ושל יהודה העוסק בהשכבת המת" (אימוץ אברי הגוף היא פעולת סידור אברי הגוף לפני קבורה).

שבע-עשרה שנותיו האחרונות של רבי יהודה הנשיא עברו עליו בציפורי, שם ערך את המשנה. למרות זאת, הוא ביקש להיקבר בבית-שערים, ומאז שנקבר שם בשנת 220 לספירה לערך, נעשה בית-העלמין של העיירה למקום מקודש. במקום נקברו מתים מכל רחבי העולם הקדום: מבבל מסוריה מפניקיה ועוד.



בית-שערים, שתוכננה כעיר מתים (נקרופוליס) מפוארת בבטן האדמה, נחשבת כאחת התגליות המרתקות ביותר בארכיאולוגיה הישראלית. המערות וחדרי הקבורה, שנחצבו בצפיפות רבה כדי לחסוך במקום, הם יחידים במינם: בכניסה לכל מערה יש חצר פתוחה, שנוצרה על-ידי כרסום וחציבת קטע מן המדרון, ובשלושת קירות הסלע שמסביב לחצר, חצובים פתחים, שדלתות אבן סוגרות עליהם. כל דלת עשויה מגוש אבן אחד ויחיד, מגולף ומעוטר בדגמים גיאומטריים, דוגמת דלת עץ מחוזקת בפסים ובכפתורי מתכת. באחת המערות באתר (מערכת מס' 25) מצויה דלת אבן מרשימה, בה נותרה טבעת המתכת המקורית, שבעזרתה סובבו את הדלת על צירה. במערה המכונה "קבר ראש בית-הכנסת הצידוני" (מערכת מס' 26) נמצא עיטור בצורת קונוס הפוך, דוגמת כלי מתכת (דופקן), שבו נקש בדלת אדם, שביקש להיכנס פנימה. דרך הפתחים נכנסים לאולמות הקבורה, המורכבים משורות חדרים שבהם תאים צדדיים, המשמשים כתאי קבורה.

קברו של רבי יהודה הנשיא לא נמצא אומנם אחרי שבית-שערים נחרבה, אולם במערת "שמעון וגמליאל" (מערכת מס' 14), יש ממצאים רבים, משכנעים מאוד, שיכולים להעיד שאכן שם הוא קבור. זוהי מערת קבורה של משפחה אמידה, שאורכה 44 מטרים ובחזיתה המרשימה שלוש קשתות הבנויות באיכות גבוהה. השער המרכזי בנוי משתי דלתות שנפתחות פנימה, ומעל המערה בנוי "מבנה הספסלים". המבנה מורכב מרחבה מוקפת ספסלים מדורגים בצורת האות ח' ובו, כפי הנראה, נערכו התכנסויות תלמידי חכמים בימי זיכרון למת הקבור שם, שנועדו ללימוד, לדרשה ולתפילה. המבנה מעיד שבני המשפחה לא רק שהיו אמידים אלא גם ידועים בציבור ככתוב "וכבוד עשו לו במותו-מלמד שהושיבו ישיבה על קברו" (בבא קמא, טז, עב). במערה יש חדרים רבים ובאחרון שבהם יש צמד קברים חצובים בקרקע, דבר שאין לו מקבילה בבית-שערים. אומנם אין עליהם כתובת אך סביר להניח שהם שייכים לבעל ואשה, וחציבתם בקרקע תואמת את צוואתו של רבי "ותהא ארוני נקובה בקרקע" (ירושלמי, כלאים ט לב). באולם אחר במערה נמצאו הכתובות "רבי שמעון", "זו של רבי גמליאל", כשמותיהם של בניו של רבי, וכן הכתובת הדו-לשונית: "זו של רבי אנינא" כשמו של תלמידו של רבי חנינא בר-חמא. השמות האלה מתאימים היטב לתפקידים, שקבע רבי בצוואתו: "שמעון בני-חכם, גמליאל בני-נשיא, חנינא בר-ימא ישב בראש" (כתובות, עג עב). העובדה ששלושת השמות הללו מוזכרים במקור אחד, מרמזת אולי, על קבורתם באותו מקום.

לעומת כמה ממערות הקבורה שקירותיהן פשוטים, ללא קישוטים, יש באחרות שפע של תבליטים, עיטורים, וחריתות, שמייצגים את האמנות העממית היהודית בתקופה הרומאית. העיטורים האופייניים, רובם ברמה אמנותית מקומית ופשוטה, והם מתארים תשמישי קדושה יהודיים כמו מנורת שבעת הקנים, ארון קודש, שופר, לולב ואתרוג. אך לעתים ניתן למצוא גם עיטורים העוסקים בנושאי חולין כמו ספינות, בעלי-חיים, דמויות אדם, דגמים גיאומטריים, צמחים ופירות, ואף נושאים אקטואליים לתקופה כמו איש לגיון רומאי או נושאים מיתולוגיים.



ב"מערת הארונות" (מערכת מס' 20), שהיא המערה הגדולה ביותר (אורכה מצפון לדרום כ-75 מ' וכך גם המרחק בין קצותיה ממזרח למערב) יש כ-130 ארונות קבורה. במערה, שבה האולמות והחדרים יוצרים מעין מבוך, יש חדרים שנועדו בראש ובראשונה להצבת ארונות קבורה. רוב הארונות, כ-90 במספר, אינם מעוטרים, והם מכוסים במכסה גמלוני, בעל ארבע קרנות, המחקה צורה של בית. הארונות האחרים מעוטרים על פי רוב בעיטורים גיאומטריים, או בנושאים השאולים מסרקופגים של התקופה הרומאית כמו נשרים ומקלעות עלים.

באולם התצוגה באתר מוצגים שני ארונות מתים מעופרת, שנוצרו, כנראה, בבית-מלאכה בצידון. הם עשויים מלוחות יצוקים, שקצותיהם הולחמו, ועליהם מכסה שעשוי לוח אחד, ששוליו כופפו כלפי מטה. העיטורים שעליהם נעשו ע"י חותמות תבליט מחומר קשה. באותו אולם מוצגים גם שני ארונות חרס, שהם ממצא נדיר בבית-שערים.



בימי בית ראשון נקברו היהודים במערות קבורה, שבהן משכבים (מעין מיטות). זמן-מה אחרי הקבורה פונו העצמות לתוך כוך שמתחת למשכבים. הכוך כונה מאספה, מלשון "נאסף אל אבותיו". במאספה הזו רוכזו כל עצמות המתים הקבורים שם, באופן קולקטיבי. לעומת זאת, מאחר שבימי בית שני נודעה חשיבות לתחיית המתים, החל להפתח מנהג של ליקוט עצמות אישי; תחילה הונח המת בקבר המשפחתי, עד שבשרו נרקב. כליית הגוף סימלה את ריצוי עוונותיו של המת וכיפרה על חטאיו, דבר שהותיר את העצמות טהורות. כעת באו קרובי המת או מלקטי עצמות מקצועיים, אספו את העצמות (לא לפני שהן התפרקו, וזאת כדי שלא לפגוע בכבוד המת) והניחן בגלוסקמה, שהיא תיבת אבן או חרס בגודל העצם הארוכה שבגוף, והביאו אותן לקבורה. פינוי הקבר אפשר שימוש במקום הקבורה המשפחתי לדורות, אך התופעה הזאת הלכה והצטמצמה, עד שנפסקה לחלוטין במאה השלישית לספירה. באותה תקופה חל שינוי בתפיסת גורלו של הנפטר בעולם הבא: חשיבות השמירה הפיסית של המת לקראת תחיית המתים פחתה, והדגש הועבר אל הצד הרוחני. הגלוסקמאות שימשו מעתה להעלאת עצמות יהודים מהגולה לקבורה בארץ.
כבר אז רווחה האמונה, שהקבורה בארץ ישראל היא סגולה לכיפור עוונות, ובימי בית שני התפתח הרעיון של "גלגול מחילות". זהו תהליך מייגע, שבמהלכו מתגלגלים מתי הגולה דרך מחילות ומנהרות באדמה, עד שיגיעו לארץ ישראל ויקומו בה לתחייה.

כדי להימנע מהצרה הזאת ולקצר את התהליך העדיפו רבים להיקבר מלכתחילה בארץ ישראל, בהר הזיתים או ליד גדולי הדור. כך החלה תופעה של "עליית" גופות מתים לארץ, שהיתה למורת-רוחם של כמה מהרבנים כאן כמו שמלמד הסיפור הבא: "מעשה ברבי ורבי אלעזר, שהיו מהלכין בפליי שמחוץ לטבריה. ראו ארון של מת שבא מחוץ להיקבר בארץ ישראל. אני קורא עליו: ונחלתי שמתם לתועבה. בחייכם לא עליתם ותבואו ותטמאו את ארצי." (בראשית רבה צו, ה).

הכתובות על הקברים מעידות שבבית-שערים נקברו מתים גם ממקומות כמו תדמור, ערי החוף הפיניקי, סוריה, מסופוטמיה ומקומות רחוקים אחרים. בבית שערים נמצאו יותר מ-300 כתובות קבר ביוונית וכן כתובות בעברית, בארמית ובתדמורית. בכתובות נרשמו פרטים על הנפטר כמו שמו, משלח-ידו ולעתים מקום מוצאו, כמו "צבע האריגים", "סוחר הבדים", "תיאודוסיה המכונה גם שרה מצור", "אידאוס ראש מועצת הזקנים, איש אנטיוכיה", וכן מילות ברכה או נחמה כמו "היי אמיצת לב, קאליוספה הגברת, אין איש בן אלמוות. היא הייתה מגבל."

באחת ממערכות הקבורה נמצאת הכתובת היוונית "מצבת זיכרון של קאליופי הבכירה, שהיא גם האמה המשוחררת של פרוקופיוס שזכרו מזהיר." הכתובת מעידה על עבדות, שהייתה קיימת בקרב היהודים, אך היות שקאליופי זכתה להיטמן בבית-שערים, יש להניח שהיא עלתה לגדולה אחרי שחרורה. באחדות מהכתובות אזהרה למי שינסה לפגוע בקבר כמו: "כל מי שיפתח את הקבר הזה על מי שבתוכו ימות בסוף רע", או "אסור לפתוח בהתאם לחוק התורה ולפי צו (המדינה)".

בחצר אחת המערות התגלה לוח שיש, שבו גולפו תשמישי קדושה יהודיים וכתובת יוונית בת 10 שורות, הארוכה ביותר שנמצאה בבית-שערים, ובה כתוב: "תהילה לצדיקה. קבר זה מכיל את השריד ההולך וכלה של קארטריה האצילה ושומר לנצח את זכרה המהולל. זינוביה הביאה אותה כאן לקבורה וקיימה בזה את מצוות אמה. לך המאושרת פרי בטנך, בתך החסודה - הרי היא עושה תמיד מעשים מהוללים בקרב בני תמותה – הקימה יד זאת כדי שגם אחרי קץ החיים תזכו שתיכן באושר בל יימוט."

שתי כתובות נערכו בצורת אפיגרם (מכתם) יווני בסגנון הומרי ומעידות על בקיאותם של יושבי בית-שערים בשפה היוונית הקלאסית. אחת מהן נמצאה במאוזילאום שחרב לגמרי (שחזורו במוזיאון), ובה מוזכר השם היווני של בית-שערים "ביסארה", דבר שהביא לזיהוי ודאי של המקום: "שוכב אני מת, בן ליאונטיוס, סן סאפו-יוסטוס, אשר אחרי קטפתי מפרי של כל חכמה עזבתי את האור, ההורים האומללים המתאבלים בלי הרף ואת האחים, אוי לי בביסארה שלי! ואחר לכתי שאולה אני יוסטוס בן ליאו שוכב כאן עם רבים מקרובי, הואיל וכך רצתה המוירה (הגורל) התקיפה. התנחם יוסטוס, אין איש בן-אלמוות."

אופי העיר הושפע במידה רבה מהיותה מרכז קבורה והיא אוכלסה ביהודים, שבאו לשבת בה לעת זקנתם כדי למות ולהיקבר בה וכן ע"י אנשים, שהתפרנסו מעסקי קבורה כמו חציבה, קברנות, בנייה, סיתות ואמנות. הידרדרות משמעותית בחשיבותה של בית-שערים חלה עם העברת הסנהדרין לציפורי בסוף המאה השלישית לספירה; אז גם חלה ירידה באיכות הבנייה, והקברים, שהלכו ורב, נעשו פשוטים יותר.

בית-שערים חרבה ונשרפה במאה הרביעית לספירה. העדות לתיארוך היא מטמון, שנמצא בשכבה השרופה שליד בית-הכנסת. המטמון מונה 1,200 מטבעות, שזמנם אינו מאוחר לשנת 350 לספירה, ופרופ' בנימין מזר מקשר את השריפה למרד היהודים בקיסר גאלוס בשנת 352. בתקופה הביזנטית היה במקום ישוב קטן, ולאותה תקופה משייכים את גוש הזכוכית העצום (שמשקלו 8.8 טונות) המצוי באולם התצוגה באתר. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו כתובות מעטות, שאינן מעידות על התיישבות משמעותית במקום. בשלהי המאה השישית, בסוף התקופה הביזנטית, כבר החל שוד קברים. במערות נמצאו חפצים אישיים של השודדים, שכדי "לטפל" היטב בקברים נאלצו להישאר במקום זמן רב, והותירו אחריהם כלים כמו סירי בישול, נרות וסכיני ברזל. שוד הקברים נמשך ביתר-שאת בתקופה הערבית הקדומה, אז נקרא המקום שיח' אבריק, ומערותיו שימשו כמקום מחסה. ואולם עם הזמן כוסו החורבות בעפר ובצמחייה ובימי-הביניים כבר לא נודע מקומה של בית-שערים.

היות שהיהודים לא יכלו להשתטח על קברו של רבי יהודה הנשיא "הועבר" מקום קבורתו לציפורי והעיר נשכחה כליל. כך עד שבאו החוקרים והצילו אותה מתהום הנשייה.

ביבליוגרפיה:
כותר: בית שערים
מחבר: צוק, צביקה
תאריך: דצמבר-ינואר 1996 , גליון 13
שם כתב עת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור : טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * צביקה צוק - ארכיאולוג וגיאוגרף, מנהל מחלקת ההדרכה ברשות הגנים הלאומיים