תולדוט אתר ההיסטוריה - משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן

כ"ה בניסן תשכ"א (1961) - פתיחת משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן

ביום כ"ה בניסן תשכ"א (1961) בשעות הבוקר נשמעה בבית העם בירושלים* הקריאה "בית המשפט!". קריאה זו, שהיא רגילה ושגרתית בכל בית משפט, פתחה הפעם משפט היסטורי חסר תקדים: מדינת ישראל נגד הפושע הנאצי אדולף אייכמן.
על הרגע הנורא והמצמרר של פתיחת המשפט כתב המשורר נתן אלתרמן: "קולו החד והחותך של פקיד בית המשפט בירושלים פילח את קורות ענותו (=סבלו) של העם היהודי … למשמע שתי המלים העבריות 'בית המשפט', קם ממקומו ועמד דום [מי שהיה] ראש משמידיו של העם היהודי בתקופה האומללה ביותר בתולדות האנושות – אדולף אייכמן".**

* בית העם שכן במרכז ירושלים, ברחוב בצלאל, בבניין המשמש כיום מרכז ז'ראר בכר.
** כל כתבי נתן אלתרמן, ספר שני, תשי"ד – תשכ"ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה – 1975, עמ' 501.

מי היה אדולף אייכמן?

אייכמן נולד בשנת 1906 בעיר זולינגן בגרמניה, אך בצעירותו עברה המשפחה לאוסטריה, ושם הצטרף אייכמן למפלגה הנאצית, ואחר כך – לאס.אס (ס"ס).* אייכמן נמנה עם בכירי הגסטאפו – המשטרה החשאית של המשטר הנאצי, ושימש כראש "הלשכה להגירה יהודית", שהייתה ממונה על "הפתרון הסופי של בעיית היהודים". בתוקף תפקידו זה היה אייכמן אחראי לרצח ולהשמדה השיטתית – בעיקר במחנות הריכוז ובמחנות המוות – של שישה מיליון יהודים בגרמניה ובשאר ארצות אירופה שנכבשו בידי הנאצים.
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה וכניעתה של גרמניה הנאצית, הצליח אייכמן להימלט מגרמניה – ולהתחמק ממשפטי נירנברג.** הוא מצא מקלט בארגנטינה, וחי שם עם אשתו וילדיו בעיר הבירה בואנוס איירס, ברח' גריבלדי, תחת שם בדוי – ריקרדו קלמנט. מדינת ישראל, באמצעות השירות החשאי (ה"מוסד"), החליטה לעשות כל מאמץ כדי למצוא את אדולף אייכמן ולהביאו למשפט בישראל. בשנת 1952 החלו החיפושים אחריו, ועוד חמש שנים עברו עד שהשירות החשאי הישראלי קיבל מהתובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה את המידע המיוחל והמכריע על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה ועל זהותו הבדויה.
במבצע חשאי ומסובך נחטף אייכמן בשעת ערב ליד ביתו, הובא למקום מסתור ומשם הוברח בטיסה לישראל. וכך, בצהרי יום שני, כ"ו באייר תש"ך (1960) העביר קול ישראל בשידור ישיר מן הכנסת את הודעתו הדרמטית של ראש הממשלה, דוד בן גוריון: "… אחד מגדולי פושעי הנאצים… אדולף אייכמן, נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזרים, תש"י – 1950".

* אס.אס (ס"ס): ארגון צבאי נאצי שהיה מבוסס על ציות מוחלט למנהיג – להיטלר, ללא מחויבות כלשהי לחוק או למוסר. האס.אס ביצע את המדיניות הנאצית של השמדת היהודים, והגן על המפלגה ומנהיגיה מפני מתנגדי המשטר הנאצי.
** משפטי נירנברג: משפטים שנערכו בעיר נירנברג בגרמניה בפני בית דין צבאי של בעלות הברית, שנלחמו נגד גרמניה הנאצית והכניעו אותה. המשפטים החלו כמה חודשים לאחר סיום המלחמה – בחודש אוקטובר 1945, ובהם הועמדו לדין רוב ראשי המשטר וחלק ממפקדי הצבא הנאצי. במשפטי נירנברג נדונו פשעי הנאצים נגד היהודים רק כחלק מכלל הפשעים של הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פתיחת משפט אייכמן בירושלים

משפט אייכמן נפתח בירושלים בשנת תשכ"א (1961) – יומיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. המשפט נערך באולם הגדול של בית העם בירושלים, שהיה צר מלהכיל את מאות האנשים – ניצולי שואה ובני משפחותיהם וכן בני נוער ואזרחים רבים – שביקשו להיות נוכחים במהלך המשפט. הרכב בית הדין במשפט אייכמן כלל שלושה שופטים: אב בית הדין היה שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי, ולצדו – השופטים בנימין הלוי ויצחק רווה. התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. סנגורו של אדולף אייכמן היה ד"ר רוברט סרבציוס, משפטן מהעיר קלן שבגרמניה, שקיבל את המינוי לאחר שלא נמצא עורך דין ישראלי שהיה מוכן להגן על הפושע הנאצי.
בתא מיוחד עשוי זכוכית משוריינת* ישב הנאשם, אדולף אייכמן, לבוש חליפה ועניבה, ועקב אחר מהלך המשפט באמצעות אוזניות, שהעבירו לו את הנאמר באולם בתרגום סימולטני לגרמנית.
משפט אייכמן עורר התעניינות גדולה בארץ – וגם בעולם, ועיתונאים רבים מחו"ל הגיעו לסקר את מהלך המשפט. אולם בית העם היה מלא מפה אל פה, ואנשים הגיעו לבית העם שעות לפני תחילת הישיבות של בית המשפט, כדי להבטיח לעצמם מקום באולם. באותן שנים לא היו עדיין שידורי טלוויזיה בישראל, והיו רק שתי תחנות רדיו – קול ישראל וגלי צה"ל. אך באותן שנים כבר היו מקלטי רדיו ניידים (טרנזיסטורים), וקול ישראל העביר מדי יום בשידור ישיר את ישיבות בית המשפט, שזכו לאחוזי האזנה גבוהים ביותר.

מתוך נאום הפתיחה של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר:
"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן בשעה זו ששה מיליונים קטיגורים, אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולצעוק כלפי היושב שם: 'אני מאשים!' מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה כולה לארכה ולרחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב ההאשמה הנורא.
דברי ימי ישראל רווים סבל ודמעות, הציווי 'בדמייך חיי' מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה, המן, חמלניצקי ופטלורה – כולם התנכלו להשמיד את העם היהודי. אך בכל תולדותיו לא קם אדם, שעלה בידו לעולל לו את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. אין עוד דוגמה בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם כתב אישום כזה שנשמע כאן. המעללים מקפיאי הדם ומסמרי השער של נירון קיסר, אטילה וג'ינג'יס חאן – הריהם חיוורים לעומת הזוועות ומוראות ההשמדה, שיוצגו לכם במשפט זה.
הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות, ותחילתו עם קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת, כדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים רגעיים או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון מושלם; לא על פי יוזמת יחיד, אלא בקנוניית פשע אדירה ששותפו בה אלפים; לא כלפי קרבן אחד שרוצחו החליט להוציאו מהעולם, אלא כלפי אומה שלמה.
במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש המבצע את מלאכת הדמים מעבר לשולחן הכתיבה, שרק לעתים רחוקות יעשה את המעשה במו ידיו. אמנם, ידוע לנו בוודאות מקרה אחד בו הכה אייכמן עד מוות נער יהודי… אך דברו היה מפעיל תאי גזים; שיחת טלפון שלו – מסיעה רכבות אל מרכזי השמדה; חתימתו – גוזרת דינם של אלפים ורבבות. הוא רק פקד וציווה, ומכוח פקודותיו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם, לענותם ולרדפם לגטאות, להדביק בהם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שעונו ונשדדו, לאחר שנסחט מהם הכול, ואפילו שער ראשם נלקח – הובלו בהמוניהם אל המוות… "

דוד בן גוריון, מדינת ישראל המתחדשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט - 1969, חלק ב', עמ' 662 – 663.

* הזכוכית המשוריינת נועדה למנוע התנקשות אפשרית בחייו של אייכמן בידי בני משפחה של קרבנותיו או בידי ניצולי שואה שעברו את התופת.

התגובות למשפט אייכמן

משפט אייכמן זכה לתגובות אוהדות בארצות רבות עולם, שראו במשפט פעולה של צדק היסטורי עם העם היהודי ועם קרבנות השואה.
אך המשפט גם עורר ויכוח בין משפטנים בעולם: הנסיבות המיוחדות של מעצרו של אייכמן והבאתו לדין בישראל העלו שאלות מוסריות ומשפטיות, לדוגמה – אדולף אייכמן נחטף בידי ישראל והוברח לישראל ממדינה זרה (ארגנטינה) בניגוד לחוק. אייכמן הועמד לדין על פשעים נגד האנושות ורצח עם – פשעים שלא היו קיימים בספרי החוקים בתקופת הנאצים. עלתה בעיה משפטית נוספת: מדינת ישראל, שלקחה על עצמה את ניהול המשפט, לא הייתה קיימת בתקופה שבה ביצע אייכמן את פשעיו.*
מדינת ישראל טענה כי כל פעולותיה נועדו להביא למשפט את מי שהיה אחראי על השמדתם של שישה מיליון יהודים, אך הצליח לברוח ולהתחמק מן האחריות והעונש לפשעיו. מדינת ישראל ראתה עצמה נציגה של העם היהודי כולו, ומבצע לכידתו והעמדתו לדין של אייכמן היה מילוי חובתה ההיסטורית והמוסרית כלפי העם היהודי שנרצח באירופה – גם במחיר של אי הקפדה על חוקיות תפיסתו והברחתו לארץ. ממשלת ישראל גם הדגישה את העובדה, שמשפט אייכמן התקיים על פי כל הכללים, וכי המדינה אף השתתפה בהוצאות המימון של סניגורו של אייכמן, ד"ר סרבציוס.**

* וכך מספר איסר הראל, מי שעמד בראש השירות החשאי והיה אחראי לתפיסתו של אייכמן:
"החוק חייב, כמובן, להודיע לשלטונות ארגנטינה על החשד שלנו, כי ריקרדו קלמנט אינו אלא פושע המלחמה אדולף אייכמן – ואז להמתין להליכים המשפטיים הממושכים הכרוכים בהסגרתו. היה לי ברור, שברגע שיתחיל ההליך הרשמי יוזהר אייכמן וייעלם – הפעם לתמיד. לפיכך הגעתי למסקנה, כי אין לנו ברירה אלא ללכוד אותו בכוחות עצמנו, והצגתי את העניין בפני ראש הממשלה, דוד בן גוריון." (איסר הראל, לכידתו של אייכמן – חובתנו ההיסטורית כלפי הנספים, בתוך: נסים משעל (עורך), ואלה שנות – 50 למדינת ישראל, ידיעות אחרונות, תשנ"ז – 1997, עמ' 95.)
** הכנסת אישרה בשנת תש"י – 1950 את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ואת החוק למניעת השמדת עם. חוקים אלו נגעו בפשעים כלפי העם היהודי, פשעים כלפי האנושות, פשעי מלחמה ועוד.

משפט אייכמן – והשואה

רבים במדינת ישראל ראו במשפט אייכמן לא רק את משפטו האישי של הפושע הנאצי, אלא את משפט השואה כולה – משפט שנועד להזכיר לעולם מה עשו הנאצים לעם היהודי, "כדי שלפחות יכיר העולם בזכותו של העם היהודי למולדתו ההיסטורית", כפי שכתב פ' ברנשטיין בעיתון "הבוקר" באותם ימים. אחרים טענו שאין צורך במטרות נלוות למשפט, וכי המטרה העיקרית היא עשיית דין עם הפושע הנאצי אייכמן, שהיה "ראש משמידיו של העם היהודי", כפי שכתב המשורר נ' אלתרמן. כך או כך, במהלך חודשי המשפט עמדה השואה במרכז ההתעניינות של התקשורת והציבור בישראל, ורבים מאזרחי ישראל, בעיקר הצעירים שבהם, נחשפו לראשונה לעדויות ממקור ראשון על השואה באירופה הנאצית.
עשרות ניצולי שואה – נשים וגברים מן הארץ ומחו"ל – עלו לדוכן העדים והשמיעו את סיפוריהם המזעזעים. העדים ניסו לענות על השאלה שהעסיקה את אזרחי המדינה – ובעיקר את הצעירים: האם היהודים בתקופת השואה הלכו אל מותם "כצאן לטבח"? ניצולי השואה שהעידו במשפט סיפרו את סיפוריהם האישיים, ובאמצעות סיפורים אלו התבהרו התנאים הנוראים והבלתי אפשריים שבהם חיו היהודים באירופה בתקופת השואה. אלפי המסמכים שהוצגו במהלך המשפט חשפו את אופן פעולתו של מנגנון ההשמדה הנאצי, והמחישו את חוסר הסיכוי של יהודים במחנות כנגד מכונת ההשמדה הנאצית. העדויות של הניצולים גם כללו פרטים ומידע על תופעות של מרי והתנגדות במחנות ובגטאות, לצד סיפורים על מעשיהם יוצאי הדופן של חסידי אומות העולם,* שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי להציל יהודים.
משפט אייכמן הביא לשינוי ביחס לפושעים הנאצים – בעיקר בגרמניה. בעקבות משפט אייכמן פתחה ממשלת מערב גרמניה** בחיפושים אחרי 15,000 חשודים כפושעי מלחמה נאצים, ובלחץ דעת הקהל אף האריכה פעמיים את תקופת ההתיישנות לגבי העמדתם לדין של פושעים נאצים.

* חסידי אומות העולם: אנשים – כמעט כולם נוצרים – שסייעו בהצלת יהודים בתקופת השואה באירופה, שהייתה תחת הכיבוש הנאצי.
** באותה תקופה – ועד לשנת 1990 – הייתה גרמניה מחולקת, וחלקה המזרחי – מזרח גרמניה – היה בשלטון קומוניסטי.

סוף דבר…

לאחר תשעה חודשים של דיונים ארוכים בבית המשפט ניתן פסק הדין. שלושה ימים תמימים ישבו השופטים והקריאו את החלטתם, שכללה 244 סעיפי האשמה נגד הנאשם, אדולף אייכמן, ודחתה מכול וכול את טענת ההגנה, כי אייכמן לא היה אלא חייל ממושמע שציית לפקודות מפקדיו: "אנו דוחים בשתי ידיים את גרסת הנאשם, כי לא היה אלא בורג קטן במכונת ההשמדה… הוא עשה את עבודתו מתוך שכנוע פנימי ולא מכורח הפקודה". למחרת הכרעת הדין דרש התובע במשפט, גדעון האוזנר, להטיל עונש מוות על אייכמן: "עומד לפניכם היום משמיד עם, אויב המין האנושי, שופך דמי נקיים. הריני מבקש שתקבעו, כי בן מוות האיש הזה". סניגורו של אייכמן, ד"ר סרבציוס, ביקש רחמים על הנאשם. ואייכמן עצמו נשא נאום ארוך שבו הביע חרטה על חלקו בשואת היהודים וביקש סליחה מן העם היהודי. אך הוא המשיך לטעון, כי כל מעשיו נעשו בפקודתו של מנהיג גרמניה, אדולף היטלר.
בית המשפט גזר על אייכמן עונש מוות בתלייה. אייכמן הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ועניינו נדון בהרכב של חמישה שופטים ובראשם נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן. בית המשפט העליון החליט לדחות את ערעורו של אייכמן, וזה פנה בבקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן צבי. אך גם נשיא המדינה דחה את בקשתו, וביום כ"ח באייר תשכ"ב (31 במאי 1962) הוצא אייכמן להורג בתלייה. היה זה המקרה היחידי של הוצאה להורג בתולדות מדינת ישראל.
גופתו של אייכמן נשרפה, ואפרו פוזר בים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.