תולדוט אתר ההיסטוריה - יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל

ד באייר - יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל

מדינות רבות נוהגות לציין יום הזיכרון לחיילים שנפלו במלחמות העצמאות,* אלא שבדרך כלל יום הזיכרון מתקיים בתאריך נפרד ושונה מיום העצמאות. לדוגמה: יום הזיכרון האמריקני חל בחודש מאי, ואילו יום העצמאות – בחודש יולי. מדינת ישראל – שלא כמו מדינות אחרות – בחרה לציין את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות, ומיד עם סיום יום הזיכרון, בשעות הערב, נערך בהר הרצל בירושלים טקס ממלכתי לפתיחת חגיגות העצמאות.
יום הזיכרון במדינת ישראל קיבל אופי מיוחד שנקבע בחוק, והוא מחייב התנהגות מיוחדת ברשות הרבים, בציבור, וכולל סמלים, אזכרות וטקסים מיוחדים הנערכים בכל רחבי הארץ. ועל כך – בהמשך.
יום הזיכרון הנציח תחילה רק את חללי מלחמת העצמאות, אך במשך שנות קיומה של מדינת ישראל הפך ליום זיכרון לכל ההרוגים בכל מלחמות ישראל, בפעולות צבאיות נגד האויב (ובכלל זה – גם במלחמת העולם השנייה) וכן יום זיכרון לחיילים שנהרגו במהלך השירות הצבאי. בשנים האחרונות נוהגים לציין ביום הזיכרון גם את זכרם של ההרוגים בפעולות טרור – בארץ ובחו"ל.
יום הזיכרון נקרא גם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" וגם "יום הזיכרון לחללי צה"ל".

* מלחמת העצמאות נמשכה כשנה ורבע , והיו בה שני שלבים:
השלב הראשון של מלחמת העצמאות התחיל לפני הקמת המדינה – למחרת ההחלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל (29 בנובמבר 1947 – תש"ח). בשלב הזה התמודד היישוב בארץ בעיקר עם התקפות של ערביי ארץ ישראל (וגורמים נוספים שתמכו בהם).
השלב השני החל כחצי שנה אחר כך, למחרת ההכרזה על הקמת המדינה (ה באייר תש"ח – 14 במאי 1948). בשלב זה פלשו למדינת ישראל צבאות סדירים של חמש מדינות ערב – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק (ואתם חיילים מתנדבים מסעודיה ומתימן).
מלחמת העצמאות נמשכה, עם שתי הפסקות-אש באמצע, עד המחצית הראשונה של שנת תש"ט – 1949. לאחר שצה"ל הדף את ההתקפות של מדינות ערב, נחתמו בתיווך האו"ם הסכמי שביתת נשק: תחילה עם מצרים ולבנון (שבט תש"ט – פברואר 1949); חודשיים אחר כך – עם ירדן, ולבסוף, בתמוז תש"ט – יולי 1949 – עם סוריה.

יום הזיכרון – השנים הראשונות

החל בשנת תשי"א (1951) – שלוש שנים לאחר הקמת המדינה – נקבע יום ד באייר כיום הזיכרון לחללי צה"ל. בשנתיים שקדמו לכך היה המצב שונה: יום העצמאות השני של מדינת ישראל (אייר תש"ט) חל עם סיום מלחמת העצמאות, והאזכרות לחללי המלחמה נערכו במהלך יום העצמאות עצמו, וכך היה גם בשנה שלאחר מכן.* באותן שנים ראשונות לא הייתה הפרדה בין שמחת החג ובין העצב והכאב על הרוגי המלחמה, ובקרב משפחות החללים הייתה תחושה כי המדינה אינה מכבדת בצורה ראויה את זכר יקיריהם, וכי יש צורך לקבוע יום מיוחד ונפרד שבו יתייחדו כל אזרחי המדינה עם חללי המלחמה. שר הביטחון וראש הממשלה באותן שנים, דוד בן גוריון, הקים מועצה ציבורית מיוחדת להנצחת הנופלים במלחמות ובפעולות צבאיות. רוב חברי המועצה היו הורים שכולים. המועצה הציעה לקבוע יום זיכרון מיוחד, שלא יהיה מנותק מיום העצמאות ויחול יום לפניו – ביום ד באייר. הצעה זו קיבלה את אישור הממשלה, והתאריך ד באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל.** כאמור, בשנים האחרונות מציינים ביום זה גם את זכרם של הרוגי פעולות הטרור (בארץ ובחו"ל).

* חשוב לציין, כי בשנת תש"ח היו במדינת ישראל רק 600,000 תושבים יהודים, ומלחמת העצמאות גבתה מחיר יקר מאוד: 6,100 מחייליה ואזרחיה (היהודים) של מדינת ישראל נהרגו במלחמה. מבחינה זו ומבחינות אחרות הייתה מלחמת העצמאות הקשה במלחמותיה של מדינת ישראל.
** בכל שנה ביום הזיכרון מפרסם משרד הביטחון (היחידה להנצחה) את המספר המעודכן של חללי מערכות ישראל. ביום הזיכרון תשס"א (2001) הגיע מספר הנופלים במערכות ישראל ל- 19,312 חללים (לא כולל אזרחים שנהרגו בפעולות טרור).

"ובמותם ציוו לנו את החיים"

ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות התבססה על התפיסה, כי חללי מלחמות ישראל "ובמותם ציוו לנו את החיים". ביטוי ספרותי זה* מנסה להמחיש את ההערכה העצומה לכל אלה שהקריבו את חייהם למען הגנת העם והמדינה, ומביע את הקשר ההדוק והכואב בין המוות ובין החיים: חללי מלחמות ישראל הם שהעניקו לנו, במותם, את החיים – את האפשרות להמשיך ולחיות במדינה. "ובמותם ציוו לנו את החיים" – ולכן מדי שנה בשנה אנו מצווים לעצור ולזכור בכאב את המתים, יום לפני שאנו חוגגים את שמחת העצמאות.
ויש פרשנות נוספת לביטוי "ובמותם ציוו לנו את החיים", והיא: החללים השאירו לנו במותם מעין צוואה להמשיך הלאה, לחיות ולשמוח – ולא לשקוע בזיכרונות הקשים ובכאב השכול. פירוש זה מציע להביט קדימה, להמשיך לחיות ולעשות מתוך תקווה לעתיד טוב. כי במותם ציוו לנו את החיים.

* ח"נ ביאליק, "אם יש את נפשך לדעת", שירים תר"ן-תרנ"ח, דביר, תשמ"ג – 1983, עמ' 405-406.

אופיו של יום הזיכרון

את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל מציינים באירועים ממלכתיים, בטקסי זיכרון ובאזכרות, והוא מחייב את כל הרשויות והמוסדות הממלכתיים וגם את המקומות הציבוריים, כולל מקומות הבילוי והבידור. האדם הפרטי יכול לנהוג בביתו לפי תחושתו, אך ברחוב הישראלי יש ליום הזיכרון אופי מיוחד: בערב יום הזיכרון, עם השקיעה, נשמעת צפירת דומייה הפותחת את אירועי יום הזיכרון. בערב זה וביום שלמחרת סגורים כל מקומות הבילוי והבידור. דגלי המדינה בכל מקום מורדים לחצי התורן, ומעל בנייני ציבור (וכן בבתים פרטיים רבים) מדליקים נרות נשמה.
יום הזיכרון נפתח בצפירת דומייה בת שתי דקות, המציינת את תחילת טקסי הזיכרון והאזכרות בבתי הקברות הצבאיים. טקסי אזכרה מיוחדים נערכים בכל מחנות צה"ל, בכל בתי הספר ובמוסדות ציבור אחרים. שידורי הרדיו והטלוויזיה כוללים תכניות מיוחדות ליום הזיכרון (בלי פרסומות ובלי תשדירי שירות).
פרח דם המכבים נבחר כסמל ליום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, והוא מופיע על מדבקות וסיכות שעונדים ביום הזיכרון.
כל אלה (ועוד) נקבעו בשנת תשכ"ג – 1963 בחוק מיוחד שנתקבל בכנסת: "חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".
הנה קטעים מתוך "חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל":
1. ד באייר – יום הזיכרון
(א) ד באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.
(ב) חל ד באייר ב[יום] שישי בשבוע, יקוים יום הזיכרון ביום ב באייר של אותה שנה; חל ב[יום] חמישי בשבוע – יקוים יום הזיכרון ביום ג באייר של אותה שנה.
2. תחילתו של יום הזיכרון
תחילתו של יום הזיכרון היא משקיעת החמה אור ליום ד באייר… וסיומו עם צאת הכוכבים למחרתו.
3. דרכי קיום של יום הזיכרון
ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תושבת כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; יקוימו אזכרות ועצרות עם; ייערכו טקסי התייחדות במחנות צבא הגנה לישראל ובמוסדות החינוך; תכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום.
4. איסור עינוגים ציבוריים
(א) ביום הזיכרון לא יקוימו עינוגים ציבוריים.
(ב) בליל יום הזיכרון יהיו בתי קפה סגורים מתחילת יום הזיכרון ועד לזריחת השמש למחרתו.
- - - - - -