שלא כמו באר שבע, שהוקמה על שרידי יישוב עירוני עתיק – הוקמו בנגב בשנות החמישים והשישים, כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסייה, שבע ערים חדשות לגמרי.
ערים אלה רוכזו בשני מוקדים:
1. בנגב הצפון – מערבי – שם שוכנות שדרות נתיבות ואופקים. הן הוקמו במרחב שבו היו קיימים יישובים כפריים רבים.
2. בהר הנגב – שם שוכנות מצפה רמון, ירוחם, דימונה וערד. הן הוקמו סמוך למוקדי הכרייה והחציבה באזור ים המלח, בשדות הפוספטים ובמכתשים. סביב ערים אלה היו מעט מאוד יישובים כפריים, וכאלה פני הדברים עד היום.


 

קליטת העולים בשנות ה- 50

המוסדות המיישבים תכננו שהיישובים העירוניים של הנגב הצפון-מערבי יהיו יישובים בגודל קטן ובינוני, שישמשו מרכזי שירותים ליישובים הכפריים סביבם. פרנסתם של התושבים הייתה צריכה להתבסס על מתן שירותים ליישובים הכפריים – שירותי חינוך ובריאות, חנויות, סניפי דואר, בנק, קולנוע וכדומה – וכן על עבודת חקלאות ביישובים הכפריים. לגבי הערים הדרומיות, אלה שבאזור הר הנגב, התכנית הייתה שכלכלתן תתבסס בעיקר על כרית המחצבים בסביבתן.

לאחר מעשה התברר כי המטרות שלשמן הוקמו הערים החדשות התממשו רק בחלקן. בתחילת הדרך, ערי הנגב הצפוני לא הפכו למרכזים עירוניים לסביבה הכפרית. זאת מפני שהיישובים הכפריים סיפקו לעצמם את מרבית השירותים שהם נזקקו להם, ולשאר הצרכים הם העדיפו להשתמש בשירותים של הערים הגדולות הסמוכות, באר שבע ואשקלון. גם לגבי הערים שבאזור הר הנגב לא התממשו הציפיות – אפשרויות הפרנסה בתעשיית המחצבים היו מצומצמות ולא נתנו פתרון תעסוקתי מספק לתושבים.

קליטתם של העולים החדשים – רובם ממדינות אפריקה ואסיה – ביישובים העירוניים החדשים בנגב, הייתה קשה וסבוכה לא רק מהבחינה הכלכלית אלא גם מבחינת ההסתגלות החברתית והתרבותית. אצל חלק גדול מהם המעבר לחבל ארץ מבודד, לא מוכר ולא מפותח, שלא הם בחרו לחיות בו, הותיר צלקות עמוקות ותחושות של כעס וקיפוח.

בסיס כלכלי צר
בעשור שלאחר הקמת הערים החדשות בנגב הוחלט להקים מפעלי תעשייה בתוך הערים עצמן, וכך לספק לתושביהן מקומות עבודה. ואכן, הממשלה הקציבה כספים ובשנות השישים והשבעים הוקמו בערים אלה מפעלים של תעשייה עתירת עבודה, שהעסיקו כוח אדם רב לא מקצועי. רוב המפעלים השתייכו לענף הטקסטיל או לענף המזון, וכך נוצר ביישובים מצב של בסיס כלכלי צר ותלות בענף אחד.

המפעלים שהוקמו תרמו אך במעט לפיתוח היישובים ולשיפור רמת החיים בהם. הם אמנם סיפקו עבודה לתושבים רבים, אך השכר היה נמוך והעבודה ברובה חדגונית וללא אתגר. משנות השמונים ואילך נסגרו רבים מהמפעלים, ובאחרים צומצם מספר העובדים. הסיבה העיקרית לכך היא שהתעשיות עתירות העבודה הן תעשיות מסורתיות, והן לא התאימו יותר למדינה מודרנית ומפותחת כמו ישראל. (זאת לעומת מדינות לא מפותחות, ששכר העבודה בהן נמוך ולכן אפשר לייצר בהן מוצרים בעלות נמוכה ולמכור אותם במחיר זול יותר.) הצמצומים וסגירת חלק מהמפעלים גרמו לאבטלה חמורה, ותושבים רבים איבדו את מקור פרנסתם.

המצוקה הכלכלית והחברתית יצרה בחלק מהיישובים מצב קשה ודימוי שלילי.
תושבים שרכשו השכלה ומקצוע וצעירים שהשתחררו מהצבא, לא מצאו לעצמם תעסוקה הולמת במקום והם היגרו לאזורים אחרים, שם יכלו למצוא מבחר גדול יותר של מקומות עבודה ואפשרויות קידום רבות יותר. גם אוכלוסייה חדשה לא נמשכה למקום. בשנים אלה – משנות השבעים ועד לשנות התשעים – גדלה אוכלוסיית היישובים העירוניים בנגב רק במעט, וזאת כתוצאה מהריבוי הטבעי.
היו תקופות שבהן האוכלוסייה לא גדלה כלל ולעתים אף התמעטה כתוצאה מהגירה.

בין הערים החדשות של הנגב חשוב לציין את ערד, שהיא שונה מן האחרות בכמה היבטים.
כל ערי הנגב החדשות מלבד ערד הוקמו בשנות החמישים, במהירות וללא תכנון מספיק מראש, ואוכלסו על ידי עולים חדשים. ערד לעומתן הוקמה בראשית שנות השישים, לאחר תכנון מפורט והכנות מדוקדקות. קביעת מיקומה של העיר, הבסיס הכלכלי שלה והרכב אוכלוסייתה, נעשו לאחר שבוצעו סקרים שנגעו להיבטים השונים של ההתיישבות באזור המדברי. בתחילה התיישב בעיר גרעין של ישראלים ותיקים, ששימש גורם מלכד וקולט עלייה בשלבים מאוחרים יותר.
תכנון התעסוקה התבסס על ענפי כלכלה מגונים, בעיקר במפעלי תעשייה ותיירות סביב ים המלח. כך נהנו התושבים מבסיס כלכלי רחב, ולעיר היה דימוי של עיר צעירה עם איכות חיים וחיי קהילה מיוחדים.



 

דור העולים-המייסדים הופך לדור קולט עלייה

מתחילת שנות התשעים החלה אוכלוסיית הערים לגדול גידול ניכר. כיצד קרה הדבר? החלו להשתקע בהן עולים חדשים – מרביתם עולים מארצות חבר העמים ומאתיופיה – ותושבים ממקומות אחרים בארץ. כך דור המייסדים, שלפני כ- 40 שנה היה דור של עולים חדשים, הפך לדור של ותיקים הקולט עולים חדשים.

קהילת העולים החדשים הביאה לשינויים חיוביים ביישובים אלה: דירות שעמדו זמן רב ריקות התמלאו בדיירים, בתי ספר שהיו בסכנת סגירה התמלאו תלמידים, והיצע העובדים גדל. כתוצאה מכל אלה – חלק מערי הפיתוח גדלו והתרחבו, וחלה בהן תנופת פיתוח מסוימת. אלא שהמפגש של העולים החדשים עם ותיקי היישובים הוא לעתים מורכב ומסובך. נוצרו תחרות על מקומות עבודה, עומס גדול על שירותי הרווחה, ומתח הנובע ממפגש בין תרבויות שונות, הרגלים שונים ואורח חיים שונה.

כיום המצב בחלק מערי הנגב הוא עדיין קשה ורמת האבטלה גבוהה. מאות תושבים אקדמאים בוגרי מקצועות ההנדסה, משפטים, מחשבים ומקצועות אחרים, עוזבים את הערים מאחר שאין מקומות עבודה מתאימים היכולים לקלוט אותם. כדי להתמודד עם הבעיה, המועצות המקומיות או העיריות של היישובים מתאמצות להקים עסקים שונים ותעשיות, ביישובים עצמם ובאזורי תעשייה בין-עירוניים. הן גם מעודדות פיתוח ענפי כלכלה נוספים – בעיקר תיירות. לשם כך הן מגייסות משקיעים ויזמים ודואגות להשיג תקציבים והטבות מהמדינה.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel