לפני כ- 200 שנה ערך נפוליון בונפרטה, גנרל צעיר בצבא הצרפתי, מסע בזק לכיבוש ארץ-ישראל. מבחינה צבאית היה המסע כישלון, ונפוליון הסתלק מהארץ בעור שיניו. אף-על-פי-כן היה המסע הכושל הזה לנקודת זינוק כפולה: נפוליון היה זמן קצר אחר-כך לשליטה הגדול של צרפת, וארץ-ישראל הפכה, בזכותו, לראשונה מזה מאות שנים, ליעד מבוקש לתיירים, לעולי רגל, ובעיקר לחולמי חלומות.
ספרי המסע לארץ-ישראל שפורסמו במאה ה-19, היו פופולריים מאוד באירופה. הם היו אחד הגורמים החשובים בהתעוררות הלאומית היהודית. לאורך מאות שנים התייחסו היהודים אל הארץ כאל מחוז כיסופים דתי, שבו עתידים להתרכז היהודים. שובם לארץ הקודש לא יתרחש במהלך ההיסטוריה, אלא רק לאחר תום ההיסטוריה. או אז יבוא משיח ותפרח מלכות ישראל השמימית. והנה עתה, בעקבות נפוליון, הפכה הארץ מחלום משיחי לישות גיאוגרפית.
תהליך ההשכלה של היהודים שהתחולל אז, הוליד את החילוניות. החילוניות הולידה את הלאומיות. הלאומיות הולידה את הציונות, הציוניות הולידה את ההתיישבות, וההתיישבות הייתה התשתית ממנה נולדה מדינת ישראל. המרכיבים הללו היו שילוב של כיסופים רגשיים ואידיאולוגיה פוליטית.
ההתיישבות הייתה המקום בו התקיים המפגש בין האידיאולוגיה לאנשים שהיו מוכנים להגשים אותה. אלה היו אנשים מיוחדים, שקיבלו על עצמם את המאמץ העצום שנדרש להפוך רעיון מופשט למציאות. פעם קראו להם חלוצים. עוד בימים הראשונים של הציוניות הם עלו לארץ כדי לבנות בית ביסוד המעלה שבגליל, או בעקרון שנחשבה לנגב.
בראשית המאה דרש מתווך נדל"ן יהודי בפולין עבור מגרש בוואדי סיר שליד באר-שבע (היום עמק שרה), מחיר זהה למחיר מגרש ברטיסבון בירושלים (היום רחביה). הוא לא הטעה את לקוחותיו. אדרבא: במודעת המכירה שפרסם הדגיש שוואדי סיר היא "ישימון ציה", ואילו רטיסבון "סמוכה לחורבות המקדש". אבל אז היה יתרון גדול לישימון שהוא ארץ בראשית טהורה, על פני סמטאותיה המלוכלכות של עיר עתיקה וצפופה.
ב-1909 הוקמו בעת ובעונה אחת שני יישובים: האחד, במרכז, נקרא תל-אביב, והשני, הרחק מהמרכז, מזרחה לירדן, נקרא דגניה. מלכתחילה היה ברור שתל-אביב תהיה גדולה יותר מבחינת מספר התושבים. הדגש בה יהיה על איכות חיים של הפרט. ברור היה שדגניה תהיה כפר קטן. לנכונות לחיות רחוק, באזור קשה ומסוכן, היה מחיר אישי כבד, אבל הייתה גם תמורה חשובה. החלוציות זכתה אז להוקרה רבה. מעצביה של דגניה היו לנושאי הדגל של ההנהגה הלאומית. אהרון דוד גורדון, לוי אשכול, קדיש לוז, יוסף בוסל, שמואל דיין - הם רק חלק מאותם מעטים שכתובתם היה בדגניה. רבים מן האבות המייסדים קשרו את גורלם בפריפריה, ולאחר מותם הם נטמנו בה: טרומפלדור בתל-חי, מאיר יערי במרחביה, יצחק טבנקין בעין חרוד, ברל כצנלסון בכנרת ובן-גוריון בשדה בוקר. הקשר שלהם אל הספר היה מרכיב חשוב בצמיחתם להנהגה הלאומית.
תל-אביב הייתה העיר העברית הגדולה ביותר, ירושלים הייתה העיר הקדושה ביותר, אבל היוקרה הרבה ביותר הייתה לנגב ולגליל. תנועות הנוער, שבסיסן היה בעיר, חינכו את חבריהן לעזוב אותה ולהרחיק לכפר. "זו הדרך אחרת איננה, בה ללכת עד תום" דקלמו בתנועות הנוער והתחייבו לחיות חיי חלוץ, הרחק מהמרכז. האירועים ההרואיים של היישוב קשורים בהקמת יישובים חדשים בספר: חניתה (1938), שלושת המצפים בנגב (1943), י"א הנקודות (1946). איזה כבוד היה להשתתף במעמד העלייה של הקרקע, איזה כבוד היה להימנות עם החלוצים ההם.
המעמד היוקרתי של החלוצים שבנו את ביתם בפריפריה הלך והתעצם והגיע לשיא עם הקמת המדינה. בטקס העלייה על הקרקע של אחד הקיבוצים בנגב בירך לוי אשכול, שר האוצר דאז, את המתיישבים באומרו: "יותר זול למדינה שכולכם תגורו על חשבונה מעתה ועד עולם במלון תל-אביב", אבל הוא הוסיף: "בחרנו להשקיע בכם לא בגלל שיקולים קיומיים: נכונותכם לחיות כאן מאפשרת את קיומו של המלון בתל-אביב".
למרות היוקרה שהייתה לפריפריה, הרוב הגדול לא ויתר על הנוחות ועל היתרונות של המרכז. האידיאולוגיה שהקנתה יתרון לפריפריה תורגמה לאמפתיה ולהענקת יתרון למנהיגים מהעמק, מהגליל ומהנגב. בכנסת הראשונה היה מספרם של חברי הכנסת מהקיבוצים ומהמושבים גדול ממספר חברי הכנסת מתל-אביב.
בראשית שנות ה-50 החל כרסום ביוקרת הפריפריה בתודעה הלאומית. ראשיתו של הכרסום עם בוא העלייה הגדולה. הטעות הגדולה ביותר של מדינת ישראל הצעירה הייתה הפניית העלייה הגדולה לפריפריה. האבות המייסדים, שבאו מן הספר, היו משוכנעים שהרעיונות אותם טיפחו בדבר יתרון הפריפריה מתאימים לכולם. גם לעולים. הם שלחו את העולים מתימן לראש העין, שנחשבה למקום רחוק, על עולים מרומניה הם הטילו להקים את ירוחם בלב הנגב, עולים מטוניס נשלחו לחצור הגלילית. שולחיהם לא היו ערים לכך שהאתוס החלוצי, העבודה החקלאית והמגורים בכפר המרוחק מתאימים רק למעטים. המעדר, שוותיקי העלייה השנייה כה אהבו להצטלם כשהם אוחזים בו, היה עבור העולים מצפון אפריקה סמל לכישלון אישי. מה שלקבוצה אחת היה סמל חיובי, להתפאר בו, היה לדידה של קבוצה אחרת סמל שלילי, להתבייש בו. החקלאות שהייתה ליוצאי מזרח אירופה ביטוי לקדמה תרבותית, הייתה ליוצאי צפון אפריקה ביטוי לנחשלות תרבותית.
השוני המהותי בתפיסת הסמלים בין הוותיקים, שרובם היו יוצאי אירופה, לבין המהגרים החדשים, שרובם היו יוצאי ארצות האסלאם, התגלה רק בדיעבד. מאוחר מדי. הסיבה העיקרית לאיחור בזמן היה מצבם ומעמדם של העולים החדשים: הם היו פליטים קשי יום, ללא שפה, ללא מעמד, ללא הנהגה מוסכמת. לאורך שנות ה-50 תשומת לבם המיידית הייתה נתונה למלחמת ההישרדות אישית. רק בשלהי העשור החלה להתגבש בקרבם זהות עצמית. אבל בשלב הזה כבר נקבעה העובדה הגיאוגרפית המהותית: מקום קליטתם של המוני המהגרים, בעיקר מארצות אסיה ואפריקה, נקבע הרחק מהמרכז.
למרחק מן המרכז הייתה משמעות חשובה ביותר למצבם התרבותי, הכלכלי והחברתי של העולים. מלכתחילה הם היו קבוצה חלשה יותר, משכילה פחות. עתה נוסף לכך המרחק ממקורות התעסוקה, ממרכזי התרבות, ממוקדי ההשכלה. הכפר או העיירה בהם התגוררו, היו למצבור חברתי של תסכול ועליבות. הדימוי העצמי של התושבים היה נמוך, והוא שהקרים גם של הדימוי הקולקטיבי שלהם ושל מקום מגוריהם. הכרסום היה מהיר וחד משמעי. הוא יצר מעגל קסמים: כך, למשל, היה קשה לגייס לבתי-הספר מורים טובים. מערכת החינוך הירודה גרמה לפגיעה נוספת ביוקרה, וזו גרמה לאלו שהצליחו להיחלץ מהמצוקה לשאוף להסתלק ולעבור למרכז. בתוך זמן קצר איבד רעיון ההתיישבות בספר את כוח המשיכה שהיה לו בעבר. כמה כעס דוד בן-גוריון כאשר הסתבר לו שהקצינים בצבא הקבע בונים לעצמם שכונה ליד תל-אביב. במיוחד הכעיס אותו שהם קראו לשכונתם "צהלה".
צהלה וירוחם נבנו באותו זמן. האחת הפכה לשכונה שהכול שאפו לרכוש בה בית, והשנייה הייתה לעיירת פיתוח מדברית, שתושביה ביקשו להיחלץ ממנה. השילוב של הניתוק, העדר תעסוקה, העדר הנהגה טבעית, העדר שפה, הוליד תחושה עמוקה של השפלה. העולים שהובאו לקריית שמונה או לבאר-שבע בלי שנשאלו, חשו כאילו הוותיקים ביקשו להרחיקם מסביבתם.
רק בשנות ה-60 החלה להבשיל בישראל ההכרה, שההחלטה לשלוח את העולים לפריפריה הייתה טעות. מעתה ואילך נעשה מאמץ לאומי לסייע לעיירות הפיתוח ולמושבי העולים. ניתנו מענקי פיתוח למפעלי תעשייה בנגב ובגליל, ושכר עידוד למורים. אלא שנתגלה, ושוב מאוחר, שהמענקים הביאו יותר נזק מתועלת. מפעלי התעשייה שהופנו לקריית-שמונה ודימונה, היו עתירי עבודה ודלי שכר. המורים שניאותו ללמד בפריפריה, היו בדרך-כלל צעירים חסרי ניסיון. בתי-הספר שנבנו בחיפזון, היו ברמה נמוכה, וכך הפער שהיה מלכתחילה הלך והתרחב.
ב-1977 התחולל מהפך פוליטי. לאחר עשרות שנים של שלטון תנועת העבודה כבש הליכוד את השלטון. במערכת בחירות זו הביעו המוני בוחרים מן הפריפריה את תסכולם ואת תביעתם הנחרצת לשינוי במעמדם. השוני בדפוס הצבעתם היה אחת הסיבות החשובות למהפך. מנהיג הליכוד, מנחם בגין, שהיה לראש הממשלה, הבטיח "להיטיב עם העם" והתכוון להקצות תשומת לב לסגירת הפער. הוא יזם את פרויקט "שיקום השכונות", שאמור היה להעלות את רמת החיים והתרבות של תושבי השכונות. אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה: "שיקום שכונות" התגלה כפרויקט שהיטיב עם הפוליטיקאים. לתושבים העניק הפרויקט קישוטים קוסמטיים, באמצעותם ביקשו הפוליטיקאים לטייח את העזובה. אזורי המצוקה המשיכו בשקיעה איטית.
בראשית שנות ה-80 צץ סיכוי חדש: בעקבות הסכם השלום עם מצרים הורדו ההתנחלויות בסיני. אלפי התושבים המפונים קיבלו פיצוי כספי וחיפשו מקום חדש. משום מה לא היה מי שיעודד אותם להתיישב מחדש בנגב, ולכן גם הסיכוי ליישב בפריפריה שכבה חזקה הוחמץ. לעומת זאת, באותה עת הוחלט להפנות לנגב ולגליל גל עלייה חדש שהגיע מאתיופיה. הטעות של קליטת העולים בשנים הראשונות של המדינה חזרה על עצמה. שילובם של האתיופים בחברה הישראלית היה קשה ממילא, וההחלטה להרחיקם מהמרכז הוסיפה קושי על קושי. הפער בין המרכז לפריפריה התרחב.
בעקבות נפילת הקומוניזם והתפוררות ברית-המועצות, הגיע לארץ בשנות ה-90 גל עולים גדול. כמו בעבר, הופנו גם הם לפריפריה. יישובים כמו שדרות ואופקים כמעט הכפילו את עצמם במהלך העשור. גם נצרת עילית, כרמיאל ובאר-שבע צמחו בקצב מהיר. הפעם היו רבים מהעולים בעלי השכלה ומקצוע. הם הביאו עמם יוזמה ותנופה כלכלית. המרכז קלט חלק קטן יותר מהעולים, ובכל זאת גם הפעם הפער לא הצטמצם. הסיבה לכך הייתה שמעכשיו פעלה המערכת הסלקטיבית מעצמה. אנשי המדע והרופאים שבאו מהמוסדות היוקרתיים של ברית-המועצות נקלטו במרכז, ואילו בפריפריה נותרו אלו שתעודותיהם המקצועיות היו מרשימות פחות.
במהלך השנים שבהן הפכו ערי הפיתוח למקומות בעלי דימוי ירוד, נשכחו שירי תנועות הנוער, שפעם פיארו את הנגב והגליל. החלוצים מחניתה ומרביבים היו כבר בני 70-80. בהשקיפם על נעוריהם הרחוקים, זכרו ימים אחרים שבהם היה מכובד לעזוב את תל-אביב למען חלום הנגב והגליל. חסרי אונים הם ראו כיצד, במלאות 50 למדינה, יזמה ועדה מיוחדת עשרות אירועים לאומיים. החגיגות התרכזו במרחב שבין חדרה לגדרה. החלוצים נשכחו.
והנה, למרות התמונה הפסימית, נראה שמשהו חדש מתחיל להתרקם. משהו הטומן בחובו בשורה לפריפריה. ההתבוננות בהיסטוריה האנושית חושפת מרכיבים פרדוכסאליים. אנו מגלים שלפעמים כוח הופך לחולשה וחולשה הופכת לכוח. כך מתחולל עכשיו ביחסי מרכז - פריפריה שינוי מעניין ונוסך תקווה. היתרונות שהעניק המרכז לאחר הקמת המדינה, היו אבן שואבת להמונים שהפכה אותו למחוז חפץ. היתרון הזה הופך במהירות לחיסרון. ההמונים שגדשו את המרכז, הפכו אותו לצפוף, רועש ומאיים. פקקי התנועה ועשן המכוניות היו למפגע והחלו לכרסם באיכות החיים וביוקרת המרכז. אט אט נחשפים המרחבים הפתוחים בנגב ובגליל כאלטרנטיבה הטומנת בחובה אופציות חדשות. אולי בפתח ממתין שינוי.


פרופ' זאב צחור - נשיא המכללה האקדמית ספיר, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.