תולדוט אתר ההיסטוריה - י' באייר: יום הרצל

בנימין זאב (תיאודור) הרצל

בנימין זאב הרצל נולד בעיר בודפסט שבהונגריה בתאריך י' באייר תר"ך – 1860 כילד שני להוריו, יעקב וז'אנט הרצל. אביו, יעקב הרצל, היה סוחר עשיר ובנקאי. אחותו פאולינה הייתה מבוגרת ממנו בשנה. השם "הרצל" הוא תרגום לגרמנית של המילה "לב" – שהיה כנראה השם המקורי של משפחת הרצל. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי של הקהילה היהודית בבודפסט, אך בגיל עשר עבר מבית הספר היהודי לבית הספר העירוני הריאלי. משפחת הרצל לא ניהלה אורח חיים יהודי, אף שבילדותו היה הרצל הולך מדי פעם לבית הכנסת בערב שבת. האווירה בבית הייתה ספוגה בתרבות הגרמנית.
בשנת 1878, בעקבות מותה של פאולינה,¹ עברה המשפחה לווינה שבאוסטריה, ושם למד הרצל משפטים באוניברסיטה. הוא התעניין בעיקר בספרות, במוסיקה ובתאטרון, ואף כתב כמה מחזות, אך הם לא זכו להצלחה. הרצל סיים את לימודי המשפטים וקיבל את התואר דוקטור למשפטים – אך כמעט שלא עסק במקצוע. הוא עבר לתחום הכתיבה הספרותית והעיתונאית, ובשנת 1891 התמנה לכתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (עיתונות חופשית חדשה) בפריז. במסגרת תפקידו סיקר את משפט דריפוס (1894) – סיקור שהיה נקודת מפנה ביחסו ליהודים ולציונות.²
בשנת 1889 התחתן הרצל עם יוליה לבית נשאואר, בתו של תעשיין יהודי עשיר. להרצל ולאשתו נולדו שלושה ילדים – הנס (Hans), פאולינה וטרודה – אך חיי הנישואין שלהם היו אומללים ורצופי משברים. הרצל נפטר בשנת 1904 והוא בן 44 בלבד. מחלת הלב שממנה סבל, דלקת ריאות ותשישות – כל אלו הביאו למותו בגיל צעיר.

הרצל – אבי הציונות המדינית

בנימין זאב הרצל נפטר בגיל צעיר – בן 44 היה במותו. "בפרק זמן זה, הקצר מאין כמוהו, יצר מסגרת לאומית לציבור המפוצל והבלתי מאורגן ביותר עלי אדמות" – ליהודים. "הוא הקים וקיים – בכוחות עצמו כמעט – תנועה, אשר כתום יובל שנים… הביאה לתקומתה של מדינת ישראל."³ בנימין זאב הרצל "לא המציא את הציונות". אחרים, ובראשם חובבי ציון,⁴ הקדימו אותו, אבל הרצל הציע דרכים מעשיות ומדיניות שהביאו בסופו של דבר למימוש החזון של התנועה הציונית.
בניגוד לפעילים הציונים שלפניו, פנה הרצל לאפיק פעילות חדש ובלתי מוכר – פעילות דיפלומטית בקרב מדינאים ונציגי מדינות, כדי לגייס את תמיכתם ברעיון הציוני ובמימוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרצל האמין כי "אסור ליישב את ארץ ישראל בגניבה, אלא רק בגלוי ובערבויות מתאימות, בהתאם לחוק הבינלאומי".⁵ במסגרת פעילותו המדינית נפגש הרצל, בין השאר, עם הסולטן הטורקי, עם מלך איטליה והאפיפיור ועם הקיסר הגרמני שבא לביקור בארץ ישראל. ביוזמתו ובפעילותו המדינית סלל הרצל את הדרך להצהרת בלפור בשנת תרע"ח – 1917 ולהקמתה של מדינת ישראל.
בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", ובו דרישה להעניק ליהודים ריבונות – בארץ ישראל או בארגנטינה. כעבור כמה שנים השתכנע הרצל, כי את מדינת היהודים יש להקים רק בארץ ישראל, ואת המדינה החדשה שעליה חלם הוא תיאר בספרו "אלט-נוי לנד" (ארץ ישנה-חדשה), שהתפרסם בשנת 1902. ⁶
הרצל גם יזם את הקמתו וכינוסו של הקונגרס הציוני, שהיה מורכב מנציגים של העם היהודי בארצות השונות. הרעיון בדבר כינוסו של קונגרס יהודי לא היה רעיון חדש, אבל הרצל היה הראשון שהצליח לממש אותו ולהוציאו אל הפועל.

צוואת הרצל – והחלטת הכנסת

בנימין זאב (תיאודור) הרצל נפטר בווינה, בירת אוסטריה, בתאריך כ' בתמוז תרס"ד (3 ביולי 1904). כשנה וחצי לפני מותו כתב צוואה העוסקת בהלווייתו ובסדרי קבורתו, ובה נאמר: "אני מבקש הלוויה דלה ביותר, בלי נאומים, בלי פרחים… להיקבר בארון מתכת בקבר על יד אבי ולשכב שם עד שהעם היהודי יעלה את גופתי לארץ ישראל. לשם יועברו גם ארונו של אבי, ארונה של אחותי פאולינה… וארונותיהם של בני משפחתי הקרובים ביותר (אמי וילדי) שימותו עד מועד העלאת ארוני לארץ ישראל …"

45 שנה לאחר מותו של הרצל, כשנה ורבע אחרי הקמת מדינת ישראל, החליטה הכנסת (הראשונה) לממש את צוואתו של הרצל: ביום ט"ו באב תש"ט (10 באוגוסט 1949) הביא יו"ר ועדת הכנסת, יזהר הררי, הצעת חוק בדבר קיום צוואתו של הרצל. ההצעה זכתה לתמיכה כמעט מלאה של חברי הכנסת, ועברה באותו היום את כל שלבי החקיקה. החוק קבע גם את התאריך שבו תתבצע ההחלטה ותקוים צוואתו של הרצל: "צוואתו של חוזה מדינת היהודים תיאודור (בנימין זאב) הרצל ז"ל, להעלות עצמותיו לארץ ישראל – תקוים בכ"ב באב תש"ט (17 באוגוסט 1949) בירושלים, בירת הנצח של עם ישראל ועיר קודשו."

הרצל ביקש בצוואתו להעלות את ארונו יחד עם ארון אביו (שנפטר לפניו) וארונותיהם של בני משפחתו הקרובים ביותר - הוריו וילדיו. אך תהפוכות חייהם של שני ילדיו, פאולינה והאנס הביאו לדחייה ממושכת במימוש העניין, ורק בחודש אלול תשס"ו - ספטמבר 2006 הועלו עצמותיהם של פאולינה והאנס לקבורה לצד אביהם בהר הרצל בירושלים.⁷וכך, באיחור רב, מילאה מדינת ישראל את בקשתו של הרצל כי כל בני משפחתו ייקברו יחד אתו בישראל.

קטעים מתוך ספרו של בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים"

על-פי תרגומו של מרדכי יואלי, הספרייה הציונית שעל יד ההסתדרות הציונית, תשל"ח – 1978, עמ' 1 – 14, 75.

"הרעיון … בחיבור זה הוא עתיק ימים – הלוא הוא רעיון הקמתה של מדינת היהודים… ומה הוא הכוח המניע? מצוקת היהודים. מי יעז להכחיש שכוח זה אכן קיים?… והנה אומר אני, כי כוח זה, בשימוש נכון, הוא כביר דיו כדי להניע… כדי להוביל אנשים… בעומק לבי אני משוכנע, כי הצדק אתי – אינני יודע אם בימי חיי ייצא לאור צדקי. האנשים הראשונים שיתחילו בתנועה זו ספק אם יראו את אחריתה רבת ההוד. אבל כבר בעצם ההתחלה מתמלאים חייהם רגש גאווה מרומם ואושר החירות הפנימית… אני מאמין באפשרות ההגשמה… מדינת היהודים היא צורך… ולכן היא תקום.

…שאלת היהודים היא לא סוציאלית ולא דתית… זו היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו לעשותה תחילה לשאלה מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות. עם אנחנו, עם אחד. בתום ויושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל העמים אשר סביבנו ורק ביקשנו לשמור על אמונת אבותינו. אך זאת אין מניחים לנו. לשווא הננו פטריוטים נאמנים…

העם היהודי איננו יכול, איננו רוצה ואיננו מוכרח לכלות. איננו יכול – מפני שאויבים חיצוניים מלכדים אותו. איננו רוצה – כפי שהוכיחו אלפיים שנה של ייסורים נוראים. איננו מוכרח – זאת אנסה, בעקבות יהודים רבים אחרים שלא נטשו את התקווה, להסביר בחיבורי זה. ענפים שלמים של היהדות יכולים לכמוש, לנשור; העץ חי.

…במשך כל ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים מלחלום חלום מלכות… – "לשנה הבאה בירושלים!"… כעת חובה עלינו להראות, כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום.

יודע אני היטב, כי לא די בתבונה לבדה… הנוער, הסוחף אתו את הזקנים, נושא אותם החוצה בזרועותיו האיתנות והופך את נימוקי התבונה להתלהבות.
…אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים!… היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף-סוף כבני חורין על אדמתנו ובמולדתנו… ומה שאנו ננסה שם רק למען שגשוגנו – יפעל פעולה אדירה ומעשירה לטובת כל בני האדם כולם."

כדאי לקרוא על צוואתו של בנימין זאב הרצל - והבאתו לקבורה בישראל
ועל צוואתו של בנימין זאב הרצל - וקבורת ילדיו

על הרצל באנציקלופדיה של ynet

פאולינה מתה בצעירותה, ועל שמה נקראה אחת מבנותיו של הרצל.
הרצל הכיר את האנטישמיות כבר בתקופת לימודי המשפטים בווינה, כאשר היה חבר, עם עוד שלושה סטודנטים יהודים, באגודת הסטודנטים אלביה. עקב התפרצויות אנטישמיות באגודה (כמו שקרה, לדוגמה, בטקס לזכרו של המוזיקאי ריכארד ואגנר) החליט הרצל להתפטר מן האגודה, אך חברי האגודה החליטו לא לקבל את התפטרותו – והדיחו אותו…
עמוס אילון, הרצל, הוצאת עם עובד, תשל"ה – 1975, עמ' 15.
חובבי ציון: תנועה שצמחה בקרב יהודי מזרח אירופה – ברוסיה וברומניה – בתחילת שנות ה- 80 של המאה ה- 19, על רקע יחסם העוין של השלטונות ליהודים והתפרצויות אנטישמיות, ששיאן – הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב"). חובבי ציון כללה אגודות רבות שקמו ברוסיה וברומניה, והמשותף לכולן – השאיפה לתחייה לאומית של היהודים במולדתם, בארץ ישראל, באמצעות עבודת האדמה והמלאכה.
הארגון הכללי של חובבי ציון ברוסיה נוסד בשנת 1884 (בוועידת קטוביץ), ובראשו עמד י"ל פינסקר, שכתב את "אוטואמנציפציה". חובבי ציון שאפו לתחייה לאומית של עם ישראל בארצו, אך לא עסקו בפעילות מדינית: הם התרכזו בעידוד העלייה של החלוצים לארץ ישראל ובתמיכה במושבות הראשונות.
עמוס אילון, שם, עמ' 268.
בספר "מדינת היהודים" הציג הרצל רעיונות דומים לאלה שהעלה פינסקר בספרו "אוטואמנציפאציה". אלא שהרצל לא קרא ולא הכיר את ספרו של פינסקר, וגם לא ידע באותו הזמן על פעילותם של חובבי ציון.
הבת הצעירה, טרודה, מתה בשואה, בגטו טרזיינשטאט. יוליה אשתו ביקשה לשרוף את גופתה. אפרה נעלם בנסיבות לא ברורות ולא הובא מעולם לקבורה.