תולדוט אתר ההיסטוריה - חלב ודבש בציפורי

במשנה נמנית ציפורי בין "הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון" (ערכין טי,ו') השם העברי ציפורי או ציפורין מעיד, כי אכן הייתה העיר קיימת גם בתקופת בית ראשון* ורק במקרה אין היא נזכרת בתנ"ך, אך החפירות הארכיאולוגיות עדיין לא הוכיחו זאת. במקור היסטורי היא נזכרת לראשונה רק בתקופת אלכסנדר ינאי, כאשר תלמי לתירוס מלך קפריסין, בנה המורד של קליאופטרה מלכת מצרים, נכשל בנסיונו לכבשה במהלך מלחמתו באלכסנדר ינאי. במשך הזמן הפכה להיות לעיר הראשית של הגליל. כאשר ביקש גביניוס, נציבו של פומפיוס, לפורר את מדינת החשמונאים שנכבשה, על-ידי חלוקתה לחמש "סנהדריות" (מחוזות) בלתי-תלויות זו בזה הייתה ציפורי בירת סנהדריית הגליל. אחרי מות הורדוס התמרדה. הנציב הרומי ורוס החריבה, והורדוס אנטיפס (4-39 לספירה) בנה אותה מחדש והושיב בה אוכלוסייה יהודית מתייוונת.

דווקא לאחר כישלון המרד הגדול התגבר בציפורי היסוד היהודי הלאומי ובתקופת מרד בר-כוכבא ואחריו הייתה מושב חכמים ומרכז של חיים יהודיים ערים. נראה שבסוף המאה השנייה לספירה העביר אליה רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין וציפורי הייתה לתקופת מה בירת הישוב היהודי האוטונומי בארץ.

במקורות מדובר על הקסטרא (המצודה) הישנה של ציפורי. גבעת המצודה נראית מהרבה מצפורים מרחוק ובראשה המצודה של השליט הבדואי דאהר אל-עומר שנבנתה באמצע המאה הי"ח.

המצודה והעיר העליונה

המצודה עומדת ללא ספק במקומה של המצודה מתקופת בית הורדוס. בנדבכיה התחתונים ישנן אבני גזית גדולות מסותתות בסגנון הרודיאני (בגבן זיז חלק נתון במסגרת מוחלקת) .בבניית הקירות נעשה שימוש בסרקופגים (ארונות קבורה של אבן). בנדבכים הגבוהים האבנים קטנות יותר והסיתות נראה להיות בסגנון צלבני (זיז בולט). דאהר אל-עומר רק תיקן, כנראה, את המצודה, שהיתה בימיו הרוסה בחלקה העליון, והנדבכים העליונים ביותר הם תורכיים, הינו מתקופתו. הכניסה למצודה היא דרך פתח בקיר הדרומי-מערבי של הבניין, המעוטר בקשת בסגנון הבנייה המוסלמי, שהיה מקובל בתקופה התורכית. מדרגות בפנים הבניין מובילות לקמה השנייה. על קירות הקומה השנייה כתובות רבות בערבית, זכר למלחמת הקוממיות, שבמהלכה שימש המבצר מקום ריכוז לכנופיות הערביות. מכאן הן הגיחו להתקפות על היישובים היהודיים. במצודה יש איפוא עקבות של ארבע תקופות היסטוריות לפחות:

1. תקופת סוף בית שני ואחריה (מראשית ספירת הנוצרים) כאשר המצודה שימשה, כנראה, כמחנה לצבא הרומי. במקורותינו מסופר על דליקה שנפלה בשבת בחצרו של יוסף בן סימאי בשיחין, שהיה אפיטרופוס של מלך (מנהל אחוזותיו של אגריפס השני) "ובאו אנשי גסטרא (קסטרא - מצודה) של ציפורי לכבות, מפני שאפיטרופוס של מלך היה" (שבת קכ"א; ירוש', שם פרק ט"ז, הלכה ז). החיילים הרומאים ששכנו במצודה באו למנוע את כליון רכושו של אגריפס השני, הנאמן והמקובל על הרומאים.

תל שיחין נראה מהפירצה בקיר הצפוני-מזרחי של הקומה העליונה, שדרכו נשקף הנוף של בקעת בית-נטופה וההרים העוטרים אותה. התל נמצא מצפון לאגם אשכול (מאגר המים של בית-נטופה).

2. התקופה הצלבנית (המאות הי"ב והי"ג). ציפורי הייתה בתקופה זו מאחז חשוב של הצלבנים. ליד עינות ציפורי התרכזו הצלבנים לפני צאתם לקרב חיטין, שבו נחלו כישלון חרוץ והוא ששם קץ לממלכה הצלבנית הראשונה (ממלכת ירושלים).

3. תקופת דאהר אל-עומר (במאה הי"ח). המבנה נבנה בידי אחמד, בנו של השליט הבדואי דאהר, וכל הקיים עתה קיבל את צורתו בימיו. אורך קירות הבניין 15 מטר ועוביים בקומה התחתונה כארבעה מטרים. כל קשתות הבניין מחודדות והגג קמור.

4. תקופת מלחמה השחרור (1947-1948). בתחום העיר העליונה (השוק העליון במקורותינו), מדרום למצודה ובקרבתה, נמצאים בורות מים, מרתפים ושרידי בניינים. העיר התחתונה (השוק התחתון במקורותינו) התפרשה לרגלי הגבעה מצד דרום ומזרח. כל אלה הם מהתקופה הרומית והביזאנטית.

"ולמה נקרא שמה ציפורי?"

אמרו חכמינו: "ולמה נקרא שמה ציפורי? שיושבת בראש ההר כציפור" (מגילה ו', ע"א). אם נתמה על דבריהם, שהרי אין גבעת ציפורי גבוהה במיוחד, תיפתר זו משנעלה במדרגות אל קומתו השנייה של המבנה. מן החלונות הפעורים יתגלה לעינינו שלל נופים קרובים ורחוקים כממעוף הציפור.

במזרח רואים את הרי נצרת המשתפלים אל בקעת תירען, ובראשם כמה מבתי נצרת עילית וחלק מהכפר משהד (גת החפר, מקום הולדתו של יונה הנביא). ההר הנמצא צפונית מערבית ממשהד, כק"מ ממזרח לציפורי העתיקה מכונה הר ידעיה, על-שם משמר הכוהנים ידעיה, שהשתכן בציפורי לאחר חורבן ירושלים. למרגלות רכס תירען רואים את הכפר תורען. רכס תירען, שבקצהו המזרחי נמצא מגדל צופים לכיבוי שרפות, מסתיר מעינינו את בקעת בית-נטופה המזרחית. בקצה המערבי של רכס תירען רואים דרך מפולסת, המובילה לקיבוץ הדתי בית-רימון, ובשיפולי הקצה הזה נראים פזורים בתי השבט הבדואי ערב אל-היב. בקרבתם צפונה, מאחורי קו הרכס, נמצא הכפר רומנה (אין רואים אותו מציפורי) הוא בית-רימון מתקופת המשנה. בקעת בית-רימון, שהיא אותו חלק של בקעת בית-נטופה הנמצא בקרבת היישוב בית-רימון, נזכרת כמקום אסיפות יהודים וחכמי יהודים בראשית המאה השנייה לספירה.

אמר ריש לקיש:
"חזי לי זאת:
חלב ודבש בציפורי"
בבלי, מגילה ו', ע"א

על גבעה קטנה ממערב לבתי הבדואים נמצאת חורבת רומה, עליה קיים היה בתקופת המרד כפר יהודי, שממנו יצאו נטירא ופיליפוס, מגיבורי יוטבת במרד הגדול.

מכאן ואילך נפתח הנוף אל בקעת בית-נטופה. בצפונה מתרומם רכס יוטבת, תלול וגבוה למדי. לאורך מרגלותיו שבר גיאולוגי והעתק, שהרים את הרכס למעלה. כבכל בקעות הרוחב של הגליל התחתון המרכזי תלול המדרון הצפוני של בקעת בית-נטופה ואלו מדרונה הדרומי (ברכס תירען) הוא מתון. מעבר לבקעה הרחבה מצפון נראה רכס הרי יוטבת.

הפסגה הראשונה שלו הנצפית מציפורי (מימין) היא הר האחים, לזכרם של שני האחים נטירא ופיליפוס, גיבורי יוטבת. גבוה ממנו וממערב לו מתנשאות פסגות הר השאבי (545 מטרים) המזכיר גיבור אחר של קרבות יוטבת, הלא הוא אלעזר מכפר שאב.

בהמשך הרכס מתבלטת פסגתו המחודדת של העצמון (547 מטרים) שתלילותו וגובהו אומרים עוצמה. שמו הערבי של העצמון, דידבה, פירושו הנוטר - השומר. המסתכל בו מציפורי או הצופה מפסגתו ישתכנע כי אכן ראוי הוא לשמו. לרגלי העצמון בעמק שוכן כפר מנדא, הוא כפר מנדי מתקופת המשנה. אל ההר הזה ברחו הקנאים עם משפחותיהם מיישובי הסביבה, לאחר שציפורי פתחה לפני צבאו של קסטיוס גאלוס את שעריה. הצבא הרומי הקיפם בחגורה והצמיאם, ואחר-כך קטל אותם ללא רחמים (66 לספירה). הבתים שמצפון-מערב לעצמון הם בתי הכפר הערבי כוכב, היא כוכבא של תקופת התלמוד. במערב גובלת בקעת בית-נטופה בגבעות אלונים-שפרעם, ומעליהם בקצה המערבי מתרומם הכרמל והמשכו רמות מנשה. בתוך הבקעה רואים קטע חשוב ממפעל-המים הארצי: תעלה פתוחה ומאגר ויסות, הוא "אגם אשכול". כאן קיימת מעבדה הבודקת ללא הרף את טיב המים ומחטאה אותם בכלור. מצפון לאגם נראה תל שיחין, שהוזכר לעיל, הוא תל העיר חנתון של התקופה הכנענית ובית ראשון, שישבה על דרך מרכזית שהובילה מארצות הפרת והחידקל אל עכו.

טובלים רגליהם בשמנת...

המשכו של הסיור בציפורי ימחיש לנו את עושרה ועוצמתה של העיר. דווקא כאן, ממרומי המצודה, נוכל להבין ולחוש את המקורות והסיבות לעושר ולעוצמה הללו.

שטחי אדמת-הסחף הפוריה, הנפרשים לעינינו בבקעה, הם עושר שמור לבעליו גם בתקופתנו. חלקה המזרחי של הבקעה אמנם אינו מנוקז, ומוצף מים כל חודשי החורף, אך עובדה זו נוצלה בעבר ומנוצלת גם היום לגידולי-מיקשה שונים, הנהנים מן המים שנספגו באדמה.

עינות ציפורי עתירי-המים, שחלפנו על פניהם בכביש-הגישה למושב ולאתר, מצויים באפיקו הרחב ובעל הגדות המתונות של נחל ציפורי. צירוף כזה, של נוף מתון המספק שפע של אדמה חקלאית נוחה לעיבוד ומים רבים, הוא נדיר יחסית וחשיבותו רבה. בתקופה בה לא היו משאבות השתמשו בתעלות, שהיטו את המים בשיפוע מתון משיפועו של הנחל, עד שאלו גבהו יחסית לתחתית האפיק ואיפשרו משיכת מים אל החלקות שבאפיק מתחת.

יתרונותיה החקלאיים של ציפורי ברורים ומוחשיים ומוצאים את ביטויים אף במקורותינו, כמו שאמר ריש לקיש: "אני ראיתי זבת חלב ודבש של ציפורי והייתה שישה עשר מיל על שישה עשר מיל" (מגילה ו'); או רבי יוסי "שאמר לבנו בציפורי: 'עלה והבא לנו זיתים מן העליה'. הלך ומצא את העליה שצפה בשמן" (ירושלמי, פאה פרק ז', הלכה ג).

לא רק על החקלאות הייתה תפארתה של ציפורי, אלא גם על המסחר. מרכזיותה כעיר מסחר תומחש לנו בקיום יחידת-משקל שהיתה מקובלת ברחבי הגליל - ליטרא של ציפורי.

מבבל למצרים

בקעת בית-נטופה ובקעת תירען, ובהמשכן בקעת ארבל ובקעת יבנאל, חוצות את הארץ כמעט למלוא רחבה. נוף שטוח ומתון שכזה הריהו תוואי אידיאלי לחציית ארץ-הרים כארץ הגליל. ממערב, ובמרחק לא גדול, נמצא נמל עכו, ומדרום-מערב משתרע עמק יזרעאל, שאליו מגיחה ליד מגידו דרך-הים העתיקה.

ציפורי, כמו חנתון לפניה, ישבה על צומת דרכי-מסחר בין-לאומיות שחיברו את מעצמות-העל של העולם העתיק, אשור ובבל עם מצרים. מדרום הגיע, כאמור, סעיף של דרך-הים שחצה את עמק יזרעאל ממגידו ועד שימרון (ליד נהלל) ופנה בין הגבעות הנמוכות אל נחל יפתחאל ואל חלקה המערבי של בקעת בית-נטופה. ממערב, מעכו, הגיעה הדרך שהובילה באפיק נחל אבלים, נטשה אותו באיזור הגבעות הנמוכות שמדרום-מערב לעצמון וחדרה לבקעה ליד תל חנתון (שיחין). כאן חברו הדרכים לדרך אחת, שנטשה עד מהרה את בקעת בית-נטופה, חצתה את בקעת תירען וירדה אל בקעת יבנאל ואל מעברות הירדן שבדרום הכינרת.

מעשה בעל ניחוח פיקנטי יבהיר לנו מעט את חשיבותו ועתיקותו של צומת דרכים זה. מקור הסיפור במכתבי אל-עמרנא - ארכיון ממלכתי מימי אמנחותפ השלישי ובנו אמנחותפ הרביעי (המאה ה-י"ד לפני הספירה), שנמצא במצרים. במכתבים אחדים נזכר שמו של לביה מלך שכם, שהיה "שובב" כדבעי. מעשי "שובבותו" - פשיטות שוד ברחבי הארץ – לא ערבו לחיכם של מלכי הערים המותקפות והם הרבו להתלונן בפני מלך מצרים על "תעלוליו". משרבו התלונות לא יכול עוד המלך המצרי (שארץ-ישראל היתה תחת שליטתו) להחריש ושלח צבא כדי לאסור את לבאיה ולהביאו למשפט במצרים. אנשי הצבא המצריים הובילו אותו ממגידו לחנתון והתכוונו להגיע לעכו, כדי להפליג ממנה למצרים. לבאיה נמלט מידי שוביו וברח למגידו ומשם לגנה (ג'נין) בדרך לשכם. בגינה הוא נהרג בידי אנשי העיר הנאמנים למלך מצרים. אותנו תעניין דווקא תלונתו של מלך בבל הקובל כי סוחר בבלי בשם אחיטב נשדד על-ידי מלך שימרון ומלך עכו בחנתון. תלונה זו מעידה על כך שהדרך הבינלאומית עברה בתוואים שציינו לפני כן.

מה יתרון לה לעיר היושבת בצומת דרכי מסחר בינלאומיות? חשיבותה הבטחונית אמנם אינה מוטלת בספק, אך לא תמיד יש בכך יתרון. עובדה זו למדו על בשרם תושבי ארבל וחנתון, כאשר עריהם נהרסו כבדרך אגב על-ידי מלכי אשור במסעי מלחמותיהם (במאה ה-ח' לפני הספירה).

היתרון הגדול והחשוב שיש לתושבי העיר מן הישיבה על צומת-דרכים הוא היתרון הכלכלי. עד היום אפשר לראות את הפרנסה המצויה בשפע לנותני השירותים בדרכים הראשיות. בנוסף לכך, עצם המגע עם המסחר הבין-לאומי סיפק שפע של מידע ואפשרויות למי שיושב בחצי הדרך שבין מעצמות-העל.

הבה נתאר לעצמנו סוחר המוביל סחורות מבבל למצרים. לא די שקשתה עליו הדרך הארוכה, הוא גם פחד מפני שודדים ואולי אף ניצל בעור שיניו מידיהם. מחלות שונות פקדו את אנשיו וחיות טרף ודאי גבו לעתים את שלהן. עתה, כשהוא מצוי באמצע הדרך, הוא נתקל בתושב ציפורי המציע לקנות את סחורתו במחיר נמוך מזה שישיג במצרים. תחילה יסרב, אך איש ציפורי - היודע, מתוך מגעו עם הסוחרים, את מצב השוק בשתי הארצות ולא פחות מכך את תלאות הדרך - עומד על שלו. עתה מתלבט הסוחר הבבלי. המחיר אמנם נמוך, אך הדרך למצרים ארוכה ורצופה קשיים. איש ציפורי מערער את בטחונו באשר לשוק במצרים ומעצים את חששותיו מסכנות הדרך... טבעי הדבר, שיתפתה וימכור במחיר נמוך. והרי לכם יתרון כלכלי ממדרגה ראשונה.

כל היתרונות החקלאיים והמסחריים הללו הם שהשפיעו בתקופות שונות על השליטים בהחלטתם לקבוע את העיר כעיר מחוז – עובדה שהוסיפה על חשיבותה, התפתחותה ועושרה של ציפורי. עושרה של ציפורי עוד יומחש לנו למראה שרידיה, אך לא בעושרה זה קנתה לה מקום של כבוד בתולדותינו.

בתי-כנסת בציפורי

לשיא פריחתה הגיעה ציפורי בימיו של רבי יהודה הנשיא (סוף המאה השנייה לספירה), שהעביר לכאן את הסנהדרין והפכה לבירת ה"אוטונומיה" היהודית. סימנים דלים של פריחה יהודית זו, ששיאה בחתימת המשנה, נראה בשרידים המעטים של בתי-הכנסת. בציפורי היו בתי-כנסת רבים, ביניהם בתי-כנסת מיוחדים לבעלי מקצועות מסוימים, כגון אורגים, ובתי-כנסת של יוצאי מקום אחד, כגון בית-כנסת של הירושלמים ובית-כנסת של הבבלים.

בתחומי הכנסייה הצלבנית העתיקה, במורד הגבעה מצד מערב, נמצאו שרידים של שני בתי-כנסת (המפתח לכנסייה נמצא במנזר הסמוך למצודה). מצפון לכנסייה, סמוך לגדר האבנים המקיפה את חצר הכנסייה, נגלה פסיפס בית-כנסת ובו הכתובת: "דכיר (לטב) רבי יודן (בר תנ)חום (ב)ר... דיהב חד(א)... " שפירושה: "זכור לטוב רבי יודן בן תנחום בן... שנתן (דינר) אחד... ". זוהי מזכרת לאחד התורמים לבניין בית-הכנסת הזה, כפי שהיה נהוג אז בגליל. בתי-כנסת היו נבנים אז תרומותיהם של אנשים אחדים. הכתובת שמורה עתה בחדר משמאל לאפסיס (גומחת-התפילה) של הכנסייה הצלבנית.

בתוך חצר הכנסייה נשען על הקיר, משמאל לשער, משקוף-אבן ועליו כתובת יוונית מהמאה החמישית לספירה, וזה תרגומה: "על-ידי גלסיוס (יצחק) המפורסם המלומד בנו של אאטיוס השר, על-ידי יהודה ראש בית הכנסת ועל-ידי סידוניוס ראש בית-הכנסת (ניבנו) החומות האלה לכבוד יאנס (יוחנן) אפרו (דיסיוס), ראש בית-הכנסת המפורסם של אנשי צור".

הכותרות המפוארות ועמודי הגרניט המוחלקים למשעי שייכים למבנים מהתקופה הרומית. ייתכן, כי אלה אינם אלא שרידי בתי-כנסת ובניינים אחרים של ציפורי מתקופתו של רבי. מן המקורות אנו למדים על הגדול בבתי הכנסת - "כנישתא רבתא דציפורין" - וכן על "בית המדרש הגדול" שבו לימד הנשיא. הייתכן כי על אחד מעמודי-הגרניט הללו נשען רבי בעת התפילה?!...

הנצרות - אויבת בשער

בהיות הנצרות לדת המדינה ניסה המומר הקומס (תואר כבוד - "רע הקיסר") יוסף, שלפי מקורות נוצריים היה מקורב לבית הנשיא, לבנות בעזרת השלטון הביזאנטי כנסיות ביישובי היהודים בגליל, וביניהם בציפורי. היהודים התנגדו לכך בחריפות והשלטונות הגבירו את רדיפותיהם על היישוב היהודי. הדבר גרם להתפרצות מרד נוסף, בשנת 352 לספירה, שגלוס דכאו; מכאן שמו "פולמוס גלוס". במרד זה חרבה ציפורי, וכנראה גם בית-שערים. אך עד מהרה נבנתה ציפורי מחדש, ושוב היה יישובה היהודי רוב בעיר עד סוף המאה החמישית, כעדות בית- הכנסת וכתובתו היוונית. באותה תקופה ישב כבר בציפורי אפיסקופוס (ארכיבישוף) נוצרי. הנצרות חדרה לאט לאט לציפורי ודחקה ממנה את רגלי היהודים. המסורת הנוצרית קובעת את ציפורי כמקום מגורי חנה ויהויכין, הורי מרים, והמנזר הבנוי כאן קרוי על שמם. יש עדויות מועטות, שיישוב יהודי הוסיף להתקיים בציפורי גם בתקופה הערבית הקדומה וייתכן שהושמד סופית רק על-ידי הצלבנים.

הכנסייה העתיקה, ששרידי כותלה המזרחי שלמים עדיין, היא כנסייה צלבנית. ציפורי הייתה חשובה לצלבנים מבחינה צבאית הרבה יותר מנצרת, בהימצאה על דרך טבריה, בירת הגליל הצלבנית, ובהיותה מקור מים חשוב לסוסיהם (יש לזכור שעיקר כוחם של הצלבנים היה בחיל- הפרשים, ובעיית מי-השתיה לסוסים הייתה חשובה מאוד). לפיכך לא מפליא הדבר שהצלבנים הקימו בציפורי במאה הי"ב כנסייה גדולה ומפוארת. האפסיס הגמלוני והשקעים הגדולים הקעורים משני צדיו נשארו בקירה המזרחי ומעידים על תפארתה. העמודים שנותרו ממנה הם צלבניים אופייניים, וחתכם הוא פחות או יותר בצורת צלב (צימוד של ארבעה בלילים). ציפורי הייתה בתקופה הצלבנית עיר מבוצרת. ליד עינות ציפורי התאסף הצבא הצלבני לפני קרב חיטין (1187), וממנה יצא אל תבוסתו הנחרצת.

הנכד שלא שכח את עיר הולדתו

דרך עפר, המסתעפת למערב מכביש הגישה למנזר, מובילה במורד הגבעה אל בית-הקברות של מושב ציפורי ולמבנה עתיק הניצב לצדו – קבר המיוחס לנכדו של רבי יהודה הנשיא, יהודה נשיאה. הקבר משמש היום מקום עליה לרגל ותפילה. בקירות בפנים יש גומחות לארונות-קבורה, שנשדדו במשך הזמן. הבניין הוא מתקופת התלמוד, אם כי חלקו העליון תוקן מאוחר יותר. במשך כל ימי הביניים, ואף בתקופה החדשה, ידוע היה הקבר בטעות כקברו של ר' יהודה הנשיא, שקברו בבית-שערים נשתכח. במשך כל הדורות היו יהודים באים להשתטח עליו והוא נזכר בספרות הנוסעים.

כאמור לעיל, הייתה ציפורי עיר יהודית ברובה, תוססת מאוד בחייה ומקום של לימוד תורה. היא הייתה עיר מולדתם של רבים מיוצרי התלמוד, ביניהם גדול אמוראי ארץ-ישראל - רבי יוחנן. העיר שהתחרתה בציפורי הייתה טבריה, שגם היא נבנתה בידי הורדוס אנטיפס. אך תלמידי חכמים ויהודים אדוקים בדתם נמנעו מלהתיישב בטבריה, מחשש טומאה, כי הייתה בנויה על קברים עתיקים.

ר' שמעון בר-יוחאי, לאחר שהשלטון הרומאי חדל לרדפו לשם הוצאתו להורג, יצא ממחבואו, שהיה לפי המסורת בפקיעין שבגליל, והתרחץ בחמי טבריה. בהבינו את החשיבות הלאומית של טבריה טיהר אותה מטומאתה ומאז התחילה בה התיישבות יהודית מאסיבית, עד שהייתה לעיר הראשית של כל צפון הארץ. בהתחשב בכך העביר אליה ר' יהודה נשיאה (230 - 270 לספירה, ששמו היה יודן נשיאה בארמית, שהייתה לשון הדיבור של המוני בית ישראל בגליל) את משכנו ואת הסנהדרין. אך לפני מותו ביקש, לפי המקורות, להיקבר בציפורי.

ושוב במעלה הגבעה - אל התיאטרון

אחרי כישלון מרד בר-כוכבא (135 לספירה) ניסה השלטון הרומאי לעקור את אופיה היהודי של ציפורי, ושמה שונה לדיוקיסריה, כלומר עיר האל (דאוס) זבס והקיסר. ניהול העיר נמסר לידי נכרים. אלא שהשם החדש נשתכח עד מהרה, וניהול העיר חזר לידיים יהודיות.

בתקופת רבי יהודה הנשיא (שנת 200 לערך) הייתה ציפורי מושב הנשיא והסנהדרין ותססו בה חיים יהודיים עשירים. אבל תמיד היו בה חיל מצב רומאי ופקידים רומאיים ומשפחותיהם. בתקופת אדריאנוס אף נסלל אליה כביש מכפר עותני (על-יד מגידו), שחצה את עמק יזרעאל, ואין ספק שכביש זה הוסיף לתנועת רומאים אל ציפורי. למענם נבנה מאחורי המבצר הקיים בימינו, צפונה-מזרחה ממנו, תיאטרון שעד כה נחפר רק בחלקו. היום גלויים על פני השטח רק כמה מחלקיו העליונים. כדרך תיאטראות רומיים במקומות אחרים בארץ הוא נבנה במורד של גבעה, פתוח אל נוף יפה. לפי החישוב היו בתיאטרון כ-4000 מקומות ישיבה, מסודרים בשלוש רצועות. האורכסטרה (מקום המקהלה) הייתה חצובה בסלע ומרוצפת לוחות אבן והבימה הייתה מאחוריה, למרגלות הגבעה.

ממערב לתיאטרון נתגלתה בחפירות וילה רומית ובה אלמנטים ארכיטקטוניים מעניינים (עמודים וכותרות יוניות, רצפת פסיפס ועוד). היום יש לראות בשטח רק את בורות החפירה. כשיורדים מגבעת המצודה בדרך דרומה-מערבה נתקלים בהרבה שרידי בניינים עתיקים ואף בשרידי חומה, שהקיפה כנראה את הקסטרא הישנה (העיר העליונה).

התיאטרון מסמל לא במעט את המאבק המתמיד על הייחוד היהודי. בכל שנות קיומה לחמה היהדות בתרבויות שבחיצוניותן, בפשטותן ובצבעוניות שבהן משכו את בני העם וקסמו להם. התרבות ההלניסטית, ובעיקר גילוייה החיצונים וסגנון החיים שגרסה, היוו איום על הייחוד התרבותי והלאומי של היהודים. סכנה זו היא שגרמה לפריצת מרד החשמונאים, והיא שנסכה דאגה בלב חכמי ישראל, לנוכח התיוונות המלוכה והאצולה. גם בשלהי התקופה הרומית, כשההלניזם (תרבות יוון ודתה) היה כבר בירידה, חששו החכמים מהיגררות יהודים אחרי סגנון החיים הזה. בערים מעורבות, כציפורי ובית-שאן, הייתה ההשפעה של סגנון זה, שבמרכזו בידור והנאות הגוף, רבה ומסוכנת ומצאה ביטוי גם במקורות: "דרש ר' שמעון בן פזי: מהו שנאמר: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובמושב לצים לא ישב' (תהילים א', א) - אשרי מי שלא הלך לטטריאות (תיאטראות) ולקרקסות של נכרים" (עבודה זרה י"ח).

לטבריה ומה שבדרך אליה

בין טבריה לציפורי הייתה תנועה מתמידה של הולכי רגל ונוסעים. האיזור היה כמעט כולו יהודי. הדרך מציפורי למשהד היא, כנראה, קטע מהדרך העתיקה לטבריה. ממשהד - גת החפר - נמשכה הדרך לטבריה פחות או יותר בתוואי הכביש של ימינו. יהודיותם של ההולכים בדרך זו הייתה כה בולטת, עד שכאשר "ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי, התירוהו לו... משום שחיטה, מפני שרוב ישראל הם (ההולכים בדרך זו)" (בבא מציעא כ"ד, ע"ב).

הדרך המתפתלת במורד מן המצודה מזרחה היא הדרך העתיקה לטבריה. ליד האוהל הבדואי שלצד הדרך יש שורת שיחי אטד אירופי, שמראהו מבהיר את עוקצו של משל יותם (שופטים ט', ג-טו). אך מה ששובה את עינינו הם דווקא הזיתים העתיקים, חלולי הגזע המצולק... הייתכן כי זיתים אלה חזו בתפארתה של ציפורי, או שמא האזינו לשיחתם של רבי יוחנן ותלמידו ר' חיא בן אבא, שהיו מטיילים ועולים בדרך זו מטבריה לציפורי: "הגיעו לבית שדה (מקום גידול של תבואות), אמר ר' יוחנן: 'רואה אתה בית שדה זה, שהיה שלי ומכרתיו בשביל שביקשתי לעסוק בתורה?' הגיעו לבית זית אמר: 'רואה אתה בית זית זה שהיה שלי ומכרתיו בשביל שביקשתי לעסוק בתורה?' הגיעו לבית כרם אמר: 'רואה אתה בית כרם זה, שהיה שלי ומכרתיו בשביל שביקשתי לעסוק בתורה?' התחיל רבי חיא בוכה. אמר לו: 'מפני מה אתה בוכה?' אמר לו: '...שלא הנחת לזקנתך כלום'. אמר לו: 'חיא בני, וכי קלה היא בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן בששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום? כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים, אבל התורה ניתנה לארבעים יום'..." (שמות רבה, מ"ז).

...ובכל זאת מהי גדולתה?

שעה שאנו צועדים בדרך ומחזות מן העבר חולפים בדמיוננו הגיע הזמן להרהר בייחודה ובגדולתה של ציפורי. לא שרידי האבן ולא פאר העבר יבהירו זאת, אלא עיון בקטע מלוח המאורעות שתחילתו עם דיכוי מרד בר-כוכבא (135 לספירה) ועד לחתימת המשנה, בשנת 200 לספירה לערך. תוצאותיו של מרד בר-כוכבא היו נוראות: השמדה כמעט גמורה של היישוב היהודי ביהודה וכנראה פגיעות חמורות גם ביהודי הגליל. גזירות השמד של אדרינוס .מנעו אפשרות של חיים יהודים על פי חוקי התורה. אדרינוס פעל לא מתוך הגיון פוליטי אלא בחמת-זעם ובגאווה פצועה - נגד עם קטן, שמרד והקיז את דמה של המעצמה הענקית. איסור על מילה, סמיכת חכמים ולימוד תורה יחד עם רדיפה כלכלית ואפילו פיזית - נועדו לכלות את העם המיוחד והשונה...

המעשה הבא, שנותר עמנו מן התקופה ההיא, מדבר בעד עצמו: "אדרינוס שחיק עצמות הושיב שלוש משמרות... ואמר: 'מי שיברח מכאן יהא ניצוד כאן, ומי שיברח מכאן יהא ניצוד כאן'. הכריזו הרומים: 'מכל מקום שיהודי טמון שם, יצא - והמלך יעשה לו טובה'. אלו שהבינו לא יצאו, ואלו שלא הבינו היו יוצאים ונצודים. נתכנסו כולם לבקעת בית רימון. אמר אדרינוס: 'עד שאני אוכל קרן גלוסקא זו וירך תרנגולת זו, אבקש אחד מהם עומד ולא אמצא'. מיד הקיפום לגיונותיו והרגום. והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקפריס הנהר. אלו שנשתיירו טמונים (במערות) היו יוצאים בלילה והולכים לריח מתיהם ומביאים מהם ואוכלים... פעם אחת יצא בתור אחד מהם ומצא את אביו הרוג. נטלו וטמנו ונתן עליו סימן ואמר להם: 'לא מצאתי כלום'... יצא אחר והלך לריחו של אותו הרוג ומצאו והביאו. משאכלו אמדו לו: 'מהיכן הבאת הרוג זה?' אמר להם: 'מזווית פלונית'. אמר לו אותו בחור: 'ומה סימן היה נתון עליו?' אמר לו: 'סימן פלוני'. אמר: 'אוי לו לאותו האיש שאכל מבשר אביו' " (איכה רבה א').

והעם לוחם על קיומו, נאבק בקשיים הכלכליים ובגזירות המאיימות על צלמו וייחודו. רבי חנינא בן תרדיון, שנתפס מקהיל קהילות ומלמד תורה, נידון לשריפה איטית; אשתו נידונה להריגה, ועל בתו נגזר לשמש כזונה. רבי יהודה בן בבא נהרג בידי הרומאים, לא לפני שסמך חמישה חכמים בין אושא לשפרעם. ועם אלה מתו שאר עשרת הרוגי מלכות, וביניהם רבי עקיבא, וכנראה עוד רבים ששמותיהם נעלמו מאתנו מתו במאבק הזה.

עקשנות זו, מאבק מלא סכנות זה, הם ששמרו על הגחלת. רוח של אחווה נשבה בין שומרי הגחלת, ובאחד הכינוסים הם מחלקים זה עם זה את טליתותיהם על-ידי קריעתן. משהונח מעט מן הגזירות מתכנסים חכמים באושא (היום ממזרח לרמת יוחנן) ומכריזים: "כל מי שהוא למד יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד - יבוא וילמד". (שיר השירים רבה, ב'). מאוחר יותר מוכתר נשיא ומחודש הסנהדרין.

הנשיא והסנהדרין נודדים לשפרעם ואחר-כך, בימי רבי יהודה הנשיא - לבית-שערים, וממנה לציפורי. רבי יהודה הנשיא מכובד ואהוב על בני עמו ומנהל מדיניות מפוכחת, המביאה אפילו לידידות עם הקיסר הרומי אנטונינוס ולהשגת אוטונומיה מסוימת בניהול חיי היהודים, ולאפשרות קיום הייחוד הלאומי על פי תורת ישראל. כאן, בציפורי, מגיעה לשיא הפריחה התרבותית-הלכתית בחתימתו של מפעל ענק - כינוס המשנה, מפעל שהבטיח את המשך המחשבה, הדיון והפסיקה גם בצוק העתים ובזמני שפל, ובזאת הבטיח מפני התבוללותו של העם בארצות גלותו. ציפורי היא איפוא סמל של תקומה מתוך שואה נוראה. רק 65 שנים חלפו מיום שנרדפו כאן, בבקעת בית-רמון, יהודים עד צוואר, רק 65 שנים חלפו מיום שהקריב יהודה בן-בבא את חייו בין שפרעם לאושא - עד ליום בו נחתמה המשנה בציפורי, יום בו שוקמו החיים היהודיים בגליל בהגיעם לשיא חדש שהבטיח את ההמשך.

מנהרה גדולה והרפתקה קטנה...

עינות המים של ציפורי נמצאים בקרבת הסתעפות כביש הגישה למושב ציפורי מכביש שפרעם-נצרת ובקרבת אפיק נחל ציפורי. על המעיין הראשי בנוי עתה בניין, ובו משאבה. כאן היו בתקופת התלמוד "שקי דציפורי", כלומר: השדות המושקים של ציפורי הנזכרים בספרות התלמודית. בתנאי הימים ההם לא יכלו להעלות מכאן את המים ליישוב עצמו ולשדות הגבוהים לצד מזרח. כנראה שלצרכי שתייה ואולי גם להשקיית השדות המזרחיים, חצבו ובנו אמה, שהובילה מים ממעיינות קטנים בסביבת משהד, עין-אבל ועינות אמתי. בחלקה חצובה האמה בסלעים ובחלקה היא בנויה. במהלכה יש מאגר-מים תת-קרקעי, גדול ומעניין, הנמצא בערך כקילומטר וחצי ממזרח למצודת ציפורי; אורכו 200 מטר, רוחבו 8 מטר וגובהו 5 מטר. אפשר להגיע למאגר בכל שביל המוביל מציפורי לעבר משהד, אך מוטב ללכת בדרך העפר אל משהד היוצאת מזרועו המזרחית-צפונית של המושב. בקרבת המאגר, קצת צפונה-מזרחה ממנו, נטועה חורשת אורנים. נטיעות אחרות צפופות, פרט לזיתים עתיקים, אין בסביבה, ולכן אפשר לזהות את מקום המאגר בעזרת החורשה. המאגר גבוה ומטויח עדיין בחלקים רבים בטיח המקורי. כדי שהמים לא יחלחלו דרך האבן הסדוקה הוסיפו לטיח אפר צמחים. יחסית השתמר המאגר בצורה טובה, אם כי יש באמצעו מפולת של התקרה. אל המאגר מגיעה זרוע של האמה מסביבת משהד. זרוע שנייה של האמה פונה צפונה ועוקפת את הר ידעיה. אין אנחנו יודעים עדיין את המשכה, שאינו ניכר בשטח, אך במרחק של כ- 500 מטר ממקום היפסקה נמצאת בריכה חצובה בסלע. ייתכן שהאמה הובילה את המים אליה. ההמשך מהבריכה אינו ידוע לפי שעה, אך ייתכן שהייתה כאן אמה שהובילה את המים לציפורי העיר, אולי אף ל"קסטרא", כלומר לעיר העליונה. על קיומה של אמת-מים שעברה בתוך העיר ואף בחצרות הבתים נרמזנו משאלה בהלכות שבת, במסכת שבת שבמשנה, ואילו קיומו של מפעל מים בסדר גודל כזה ייתכן כי הוא קשור בסגנון החיים ההלניסטי, הדורש - לצורך המרחצאות והמזרקות - כמויות גדולות של מים, הרבה מעבר לכמות שנאגרה בבורות הרבים.

המעבר בתוך המנהרה לאורכה, ממערב למזרח, אינו קשה אך הוא כרוך בכל זאת בהרפתקה קטנה של ירידה בקירות המפרידים בין הבריכות. מי שעדיין לא שבע מההרפתקה הקטנה הזאת מזומנת לו גדולה ממנה. בחורשת האורנים, במרחק קטן משרידי האמה העתיקה, פעור סדק גדול בסלע הקשה. כאן מצוי בולען (תופעה הנוצרת על-ידי המסת הסלע), שהירידה למעמקיו מצריכה מעט גמישות ו... נרות או פנסים. תחילה יורדים אל חדר רחב, ומשם, דרך נקיק צר בירכתיו, הלאה למעמקי הסלע - הרפתקה של ממש.

סוף שאינו סוף

בתקופת מלחמת השחרור, ובכל מאורעות הדמים שקדמו לה, הייתה ציפורי מרכז של כנופיות רצח ערביות. על כן ברחו תושבי הכפר לאחר כישלון הכנופיות והכפר ניטש. הדבר קרה ב"מבצע דקל", בעת שטור של צה"ל נע משפרעם לכביש נצרת.

בשנת 1949 נוסד במקום מושב עובדים מטעם תנועת המושבים. [...]

מגבעת המנהרה נשקיף אל בתי המושב ואל המצודה במרומי הגבעה. המושב חידש את האחיזה היהודית בציפורי, אך עם ישראל לא ידע לכבד את העיר שהיא סמל וציון דרך חשוב בתולדותיו.

על הגבעות שמדרום למצודה ואלה שמדרום-מזרח לה נמצאו בשנים האחרונות מערות קבורה רבות מימי פריחתה של ציפורי. מערכת קברים שלמה, המצויה בשוליים הצפון-מערביים של המושב, נהרסה כמעט לחלוטין כשנחצב כאן בור תחמיץ. מערה אחרת התגלתה בתחומי המושב (ליד המרפאה) ונסתמה על-ידי רכז הביטחון של המושב, שחרד לקלקולה עוד מערה, ובתוכה "עמוקות" רבות (חציבה של קבר בקרקעית הסלע) נמצאת במורד הגבעה שממזרח לבתי ההרחבה של המושב. השטח הגדול שבו פזורות המערות הללו מעיד אולי על קיומו של בית-קברות ענקי, שממדיו ייתכן כי עולים על אלה של בית-שערים. סימני שרידים אחרים מתקופות שונות מפוזרים על פני שטח עצום. חלק מהשרידים החשופים הולך ונהרס ואחרים ממתינים עדיין לחשיפתם. ציפורי מחכה למי שיגאלנה מעלבונה ויגלה את הסודות והלקחים שעוד שמורים עימה!

* יישובים שנוסדו בתקופה הפרסית וההלניסטית נקראו בשמות לא עבריים, כגון ערדסקוס בשטח קיבוץ אלונים של ימינו. רק יישובים שהיו קיימים עוד בימי בית ראשון ואוכלוסייתם הוסיפה להיות יהודית שמרו על שמותיהם הקדומים.