מאגר מידע | חזרה3 | הדפסה

עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי > זרמים ציוניים > חיבת ציוןעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18

חייו - נולד בפולין, פינסקר למד בבית ספרו של אביו באודסה. אחד מהיהודים הראשונים שלמדו באוניברסיטת אודסה, הוא החל ללמוד משפטים אבל הבין שכיהודי יש לו סיכוי קטן להיות עורך דין ולכן הלך ללמוד רפואה באוניברסיטת מוסקבה.
ב- 1849 הוא סיים את לימודיו וחזר לאודסה לעסוק ברפואה.
פינסקר היה אחד מן המייסדים של שבועון רוסי שקרא ליהודים לדבר רוסית, ולאחר מכן הוא אף תרם לעיתון שעודד יהודים להתבולל, להיטמע בין הרוסים. כאשר החלו הפוגרומים באודסה ב-1871 נפקחו עיני היהודים הנאורים ופעולות הדוגלות בהתבוללות נפסקו. פינסקר חזר לעסוק ברפואה והפך לאדם ידוע בפעילותו בחיים הציבוריים. לאחר כמה שנים פעילויות ההתבוללות חודשו אך הובאו להפסקה פתאומית כאשר גל חדש של פוגרומים החל בדרום רוסיה. העובדה שהממשלה הרוסית ממנה פעולות אנטישמיות גרמה לפינסקר להחליף צדדים. הוא הפסיק לראות את תנועת ההשכלה כדרך הנכונה ליהודי רוסיה והפסיק להאמין שההומניזם יגרום להפסקת שנאת היהודים.
פינסקר הגיע להסכמה עם משה לילנבלאום, מנהיג תנועת חיבת ציון, שהאנטישמיות מושרשת בעובדה שהיהודים הם תושבים זרים ושעליהם להגר לארץ ישראל, ארצם של היהודים.

מסע לאירופה ב-1882 - מסע שאפשר לפינסקר לבקר בכמה מבירות היבשת ולדון בצורך בהגירתם של יהודי רוסיה - הוביל לכתיבת ספרו "אוטואמנציפציה" (1882), ספר שעסק בניתוח שורשי האנטישמיות וקרא ליסוד בית יהודי בארץ ישראל או בכל מקום אחר. הספר עורר תגובות חזקות בתוך היהודים ופינסקר בסופו של דבר נהיה ליושב ראש "חובבי ציון" ונישאר אחראי על הארגון ,למרות מחלוקות שפרצו בין סיעות בתוך הארגון, בתמיכתו של הברון אדמונד דה רוטשילד.

הישגיו - הפוגרומים והאנטישמיות הרשמית הובילו את פינסקר, מי שהיה מהמובילים בקריאה להתבוללות והשכלה, לההפך לציוני. בתחילה, לאחר הפוגרום ב-1871 הוא חיכה מספר שנים לפני שחזר לאמונתו המקורית (ההתבוללות) אבל לאחר הפוגרום השני הוא שינה לגמרי את דעתו.

הוא כבר היה מושפע מלילנבלאום ותנועתו חיבת ציון. מסעו לאירופה ב-1882 אפשר לו להישמע אצל מנהיגים בוינה, ברלין, פריס ולונדון. התפישה של ניתוב הגירת יהודי רוסיה לארץ אחת נדחה בוינה ובפריס, מקומות שם מנהיגים יהודים העדיפו הגירה לארה"ב מאשר לארץ מולדתם של היהודים. בלונדון, מנהיג יהודי שהיה גם חבר פרלמנט, הסכים עם פינסקר על כך שהבעיה היהודית צריכה לקבל הכרה בין לאומית.

ספרו "אוטואמנציפציה" פורסם כתוצאה ממסעו זה, למרות שבאופן אנונימי, רגשות המחבר לא ניתנו לפרשנות מוטעה, הוא טען שהיהודים לא יכולים להיטמע בשום ארץ ולכן הם צריכים לייסד לעצמם מולדת שבה הם יוכלו לחיות בדיוק כמו האומות האחרות. הוא התנגד קשות הן לדעת יהודי המערב שדגלו בהתבוללות והן לדעת היהודים הדתיים שרצו לסבול בשקט ולחכות לבא המשיח. הוא היה מוכן להשאיר את ההחלטה הסופית על מיקום המולדת לקונגרס הציוני, וציפה שהתהליך הכלל עולמי של התעוררות לאומית יתרום לעם היהודי. הוא קיווה שיהודי המערב יעזרו לאחיהם היהודים ביסוד המולדת.

אנשי תנועת "חובבי ציון" היו נלהבים לגבי הספר. הם עודדו את פינסקר לא לחכות להחלטה של יהודי המערב אלא להמשיך מיד בתהליך העבודה על יסוד המולדת בארץ ישראל ולשוחח עם מנהיגי תנועות כמו למשל הרמן שפירא. לילנבלאום ומקס מנדלסתם סייעו לשכנע אותו. הוא היה אחד ממתווכי הועידה שבה יוסדה תנועת חיבת ציון המקומית באודסה. קבוצה ששמרה עם קשר עם תנועות אחרות ושכינסה כנס יסוד בקטטוויצ' בנובמבר 1884 . כנס שבו פינסקר היה היושב ראש. שם, הוא הדגיש את הצורך שיהודים יחזרו לעבוד את האדמה אבל לא התדיין על הולדתה או עצמאותה של מולדת יהודית בשל פחד שיגרום לרתיעת יהודי המערב.
ניסיונות לייסד סניפי חובבי ציון מחוץ לרוסיה נכשלו ואודסה נשארה מרכז התנועה. פינסקר שאל את לילנבלאום לקחת את האחריות על המשרד ופעילותיו המועטות. בריאותו המתדרדרת גרמה לו להתפטר אבל מחלוקות בין דתיים למשכילים גרמו לחזור בו. למרות זאת האורתודוקסים המשיכו לגרום לו בעיות, וב-1889 הוא לא נוכח בכינוס התנועה בוילנה כדי שלא ישכנעו אותו שוב שלא יתפטר.
באותה ועידה אברהם גרינברג, שמואל מוהליבר ושמואל פוען נבחרו להנהיג את התנועה שמרכזה נשאר באודסה.

ב-1890 התנועה נהפכה לחוקית באודסה ושגשגה בכל רחבי רוסיה כאשר יהודים החלו להתיישב בארץ ישראל. התנאים ברוסיה ליהודים היו נוראים והם גורשו ממוסקבה ב-1891 . פינסקר החל לקוות שחזונו יוגשם אבל השלטונות העותמאנים אסרו להגר לארץ ישראל. משבר התעורר בתנועה וגרם לפינסקר לפקפק האם ארץ ישראל תהווה אי פעם פתרון לבעיה.

הפסימיות שלו הובילה אותו לחקור אפשרויות אחרות, כמו למשל ארגנטינה. ממש לפני מותו הוא קרא את מאמר ללילנבלאום שהוא בדיוק השלים שציין את פחדו שארץ ישראל לעולם לא תהיה יותר מממרכז רוחני לעם היהודי, המאמר מעולם לא פורסם.


על אנשי מעש נוספים:
ז'בוטינסקי ולדימיר (זאב) (1880-1944)
לאון (יהודה לייב) פינסקר : חלוץ ציוני (1821-1891)
אחד העם (1856-1927)
חיים לסקוב (1919-1983)
יוסף ויתקין (1876-1912)
שולמית אלוני (1928-)
אלכסנדר זייד (1886-1938)
יצחק טבנקין (1887-1971)
יגאל ידין (1917-1984)
ישראל שוחט (1886-1961)
מקס נורדאו (1849-1923)

ביבליוגרפיה:
כותר: לאון (יהודה לייב) פינסקר : חלוץ ציוני
מחבר: הסוכנות היהודית
שם אתר: הסוכנות היהודית לארץ ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני
הוצאה לאור : הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני. המרכז לתכנים ותקשוב
בעלי זכויות: הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחינוך יהודי ציוני. המרכז לתכנים ותקשוב