הקיסר וילהלם השני רצה להרחיב את התפשטותה הקולוניאלית של גרמניה, ולהתחרות עם בריטניה וצרפת על השפעה גם באימפריה העות'מאנית.
"המדיניות העולמית" השאפתנית שלו, נתמכה על-ידי חוגי המסחר והתעשייה, שביקשו שווקים לכלכלה הגרמנית המתפתחת.
האימפריה העות'מאנית, אשר נפגעה מהמדיניות האימפריאליסטית של רוסיה, צרפת ובריטניה כבר מתחילת המאה ה- 19, העדיפה בסוף המאה ה- 19 את גרמניה על פניהן. היא ראתה בגרמניה גורם נעדר אינטרסים קולוניאליים.
הקשרים בין שתי המדינות התהדקו: ארגון הצבא העות'מאני ואימונו המקצועי הופקדו בידי קצינים גרמנים; מומחים ויועצים כלכליים גרמנים נשלחו לתורכיה; חברות גרמניות קיבלו זיכיונות כלכליים ותוכננה מסילת ברזל בנתיב ברלין בגדד בצרה, שנועדה לפתוח את שוקי המזרח לסחורות גרמניות וגם להתקרב להודו, המושבה הבריטית.
ב- 1898 החליט הקיסר לערוך סיור פוליטי בארץ-ישראל במסווה של עלייה לרגל לארץ הקודש. השאיפות הציוניות היו ידועות לו, והוא סבר כי חסות גרמנית על התיישבות יהודית בארץ-ישראל עשויה להגביר את ההשפעה הגרמנית באזור בעל החשיבות הגיאו-פוליטית, הסמוך לתעלת סואץ. כל זאת נוסף על הזדמנות להיפטר מיסודות לא-אהודים במדינתו. בשולי הדו"ח, שקיבל על הקונגרס הציוני הראשון, כתב הקיסר: "אני מסכים בהחלט, כי היהודונים יהגרו לפלשתינה". התוכנית הציונית, סבר הקיסר, יכולה לשרת את האינטרסים שלו, והוא תכנן להכריז על עצמו, במהלך הסיור בדמשק כעל "מגן האיסלאם", ובירושלים כעל פטרונם של היהודים. לכן ציווה הקיסר על ידידו אוילנבורג, שגריר גרמניה בוינה, לזמן את הרצל לריאיון. לא לפגישה פרטית, אלא לריאיון פומבין כראש משלחת ציונית רשמית.
לכאורה היה בסיס לשיתוף פעולה גרמני-ציוני, אולם כאשר העלה הקיסר את הרעיון באוזני השולטן, דחה אותו האחרון בתקיפות כה רבה עד שהקיסר ניער את חוצנו מהתוכניות הציוניות. רעיון הפרוטקטורט הגרמני, שהרצל היה בטוח כי יצליח להשיגו, נגוז כליל, השולטן חשש כנראה מהאפשרות, שגרמניה תיקח על עצמה בארץ-ישראל את התפקיד שאותו מילאה צרפת בלבנון (ב- 1860).