תולדוט אתר ההיסטוריה - אך משחק הוא : העיתונות על הרצל והקונגרס הציוני הראשון

העיתונות על הרצל והקונגרס הציוני הראשון.

בפברואר 1896 יצא לאור בווינה, בגרמנית, הספר "מדינת היהודים" של הרצל. בסוף אותה שנה יצא הספר בעברית בוורשה בתרגום מיכל רבינוביץ. בקיץ 1897 נערך הקונגרס הציוני הראשון בבזל. העולם היהודי נע וזע, בתחילה לא ידע כיצד להגיב, אחר-כך התעורר ואף התלהב. גם עיתונות העולם הגיבה על הרעיון החדש בתמהון, בהשתאות, בגיחוך וגם באהדה. שני העיתונים החשובים בעולם - ה"טיימס" האנגלי וה"ניו-יורק טיימס" האמריקאי התייחסו אף הם לתופעה החדשה ולקונגרס שיוזם הרעיון כינס.

ה"ניו-יורק טיימס" הזכיר לראשונה את התכנסות הקונגרס שנועדה ל- 11 באוגוסט 1897, 18 ימים לפני פתיחתו. העיתון מוסר כי תוכניתו של ד"ר הרצל עוררה ויכוחים באירופה, ואילו בארצות-הברית היא נתקבלה בדרך-כלל בקרירות. את הרצל תיאר העיתון כתושב וינה נכבד, שדבריו מתפרסמים בעיתונים אוסטרים ואירופים, מחבר מחזות ורוכב על אופניים. הוא מוסר מפי עיתון אנגלי כי הרצל הוא אדם אדיב ואדיש בדרך כלל, אבל כאשר הוא דן בתוכניתו לקומם מחדש את העם היהודי בארץ-ישראל, אז הריהו אש להבה וחיוניות. לדברי ה"ניו-יורק טיימס" מבקש הרצל לרכוש מידי התורכים את ארץ-ישראל כדי להקים בה מונרכיה בנוסח אנגליה. העיתון מוסר מפי כתב-העת האנגלי, כי אם יסרבו לו התורכים, ימתינו הציונים עד שהאימפריה התורכית המתנוונת תתפרק, ואז יקבלו את ארצם מידי קונגרס אירופי שיחלק את שאריות הממלכה, או שיחפש ארץ אחרת לעמו, כמו ארגנטינה והרצל יאמר ליהודים: שם ציון שלכם !

אחרי פתיחת הקונגרס, כינה העיתון את הרצל "משה החדש", וציין, כי הצירים קיבלו אותו בהתלהבות גדולה. ב- 1 בספטמבר, בידיעה על נעילת הקונגרס, הודיע העיתון כי אחת ההחלטות היא, שהקונגרס הציוני הבא יתכנס בשנת 1898 בירושלים.

ה"טיימס" של לונדון מוסר אף הוא כי הצירים קיבלו את הרצל בהתלהבות ובתשואות. במהלך הקונגרס התפתחה מעל דפי העיתון מחלוקת בין שני יהודים אנגלים נודעים: אוסוולד ג'ון סיימון והרב הספרדי הראשי חכם משה גסטר. סיימון פירסם מכתב ארוך למערכת בו טען, כי הקונגרס הציוני אינו מייצג שום חלק של העם היהודי, והוא עצמו, וכמוהו כמעט כל היהודים באנגליה, אינו מסכים עם תכניותיו של ד"ר הרצל. הכותב מתנגד לתפיסתו של הרצל, שמימוש רעיונותיו יפתור את בעיית האנטישמיות באירופה. כן לא נראה לו כלל הרעיון "ליצור מחדש את הלאומיות היהודית במזרח". פירוש הדבר יהיה, לדעתו, "ליצור פרימיטיביות, לא התקדמות".

אחרי יומיים ענה הרב גסטר באריכות לסיימון. הוא שלל את טענותיו והסבריו וציין, כי כל מה שהתנועה החדשה מבקשת, הוא לפתור את אחת הבעיות הקשות ביותר המעיקות בשעה זו על אירופה - האנטישמיות נגד היהודים.

סיימון ענה לרב גסטר ב- 3 בספטמבר והגדיר את הקונגרס הציוני "טעות מחפירה".

העיתונות העברית

העיתונים העברים ברוסיה ובפולין קיבלו אף הם בתחילה את ספרו ותוכניתו של הרצל בפקפוק ובאי הבנה. אולם לאט-לאט נכבשו לתוכניותיו והפכו תומכים נלהבים לתנועה שהקים הדוקטור-העיתונאי מווינה.

בתחילת אוקטובר 1896 מופיעה בעיתון "הצפירה" היוצא לאור בוורשה מודעה קטנה של הוצאת "תושיה" שפירסמה מהדורה עברית של "מדינת היהודים". הספר לא זכה לפרסום רב. רק אחרי כחודש הקדיש העיתון - במדור "בשוק הספרים והסופרים" - ארבע שורות בלבד ל"מדינת היהודים".

עורך "הצפירה", נחום סוקולוב שהיה נשיא ההסתדרות הציונית 35 שנה אחר-כך, לא הסתיר את דעתו השלילית על פעילותו של הרצל – וב 20 באוקטובר 1896, תחת הכותרת "הלא משחק אני", הוא הביא משל:

מעשה באיכר שעמל קשות, חרש, זרע, עיבד וקצר את שדה התבואה שלו, אחרי כן אסף את התבואה לגורן ושמח על הישגיו, והנה, לא הרחק מהגורן שיחקו נערים באש והציתו את הגורן. "והנערים לא יזמו לעשות רעה, כי ליבם תמים..." והנמשל: "זהו דבר ד"ר הרצל ודבר חלומו אשר חלם על מלכות ישראל. לא נעים הוא לנו להגיד את הדבר הזה, אך לא תמיד עשות חובה הוא דבר נעים". סוקולוב מתאר בהרחבה את מעשיו של הרצל עד אז, נסיעותיו ופגישותיו עם שרים ורוזנים ואומר: "כל אלה הם כדורי אש מעופפים... ולא הרחק מן הכדורים האלה יש מפעל אחד, גורן אחד וזה שמו: המושבות ליהודים בארץ ישראל, והניצוץ מכדורי האש האלה, יוכל להפוך לאפר ולהרוס ולעקור את כל המושבות". וסוקולוב מסיים: "לכן נעשה את חובתנו להעיר ולעורר ולהודיע, כי כל משא הד"ר הרצל ועניינו אך משחק הוא... ואנו ניעץ לד"ר הרצל לכבוש את נבואתו, ואם לא יכבשנה, אז לא נחדל לעשות חובתנו ולהודיע, כי אך את חזון לבו ולא את חזון לב העם מודיע בעל-החלומות הנכבד הזה".

בשנת 1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, אין "הצפירה" מגלה עניין רב בהתכנסות הקרבה והולכת. והנה, ב- 5 במאי - ידיעה יוצאת דופן: שיר הלל לקונגרס הצפוי במינכן (לפני שהועבר לבזל). אחר-כך, התעלמות כמעט מוחלטת. הקונגרס עומד להתכנס ב- 29 באוגוסט, וב"הצפירה" של אותו יום - אין זכר. כך גם למחרת, יומו השני של הקונגרס. ב- 31 באוגוסט יש אמנם כותרת בעמוד הראשון: "מלך ביופיו תחזינה עינינו" - אבל היא עוסקת בביקורו הצפוי של הצאר ניקולאי בוורשה, ב- 2 בספטמבר נשבר הקרח. סוקולוב מדווח מבזל. הידיעה מופיעה אמנם בעמוד פנימי, אך קוראים דקי אבחנה חשים את ראשיתו של השינוי : "קוראינו יודעים, כי אין אנו מחסידי הרצל. מאז הוציא לאור את מחברתו הרבינו להתווכח עמו, וגם עתה עוד חזון למועד הוויכוחים, אך האמת תמריצנו להודיע, כי באיש הזה נפגשו מעלות ומדות רבות הראויות למנהל מפלגה. הד"ר הרצל, מלבד כשרונו הגדול בתור סופר אירופאי, הוא גם איש חמודות, בעל טעם ונימוס. קומתו הגבוהה והנאווה, עיניו השחורות, תוארו היפה וכל שיחו ושיגו מפיקים חן וענווה, אצילות הרוח ורוממות הנפש. בברק עיניו השחורות... נדמה כי במשך ירחים מספר מאז החלה הרוח לפעמו, כבר למד הרבה מפי הניסיון, ותקוותנו עזה כי עוד ילמוד הרבה".

בימים הבאים משתנה ללא-הכר יחסו של "הצפירה" לציונות. הידיעות והמאמרים על הקונגרס ובעקבותיו מתרבים והולכים. סוקולוב היה לאיש אחר, כפי שמעיד בנו פלוריאן, בספר זכרונותיו: "שנת 1897. משבר בחיים סוקולוב. בדרכו לבזל, לקונגרס הציוני הראשון, עדיין לא חדרה להכרתו חשיבותו הרבה של מאורע זה בחיי היהודים. עם שובו לווארשה, מלא רשמים חדשים ומעודד, ניגש סוקולוב לעבודה בהתלהבות מחודשת. לפניו ניצבת מטרה ברורה... מנוי וגמור עמו להקדיש עצמו מעתה כל כולו לציונות".

גם "המליץ", העיתון היומי היהודי שהופיע בפטרסבורג הבירה, לא יצא מגדרו לקראת הקונגרס. בחודש אוגוסט 1897 לא הקדיש העיתון אפילו שורה אחת למאורע גם לא ביום פתיחת הקונגרס. רק ביומו השלישי של הקונגרס, ה- 31 באוגוסט, מתחיל השינוי. במדור המברקים מתפרסם מברק בן 17 מילים מבזל: "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אספת הציונים. נאומו של נורדוי עשה רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה".

בשבוע הראשון של ספטמבר, תופס הקונגרס שהיה, יותר ויותר מקום ב"המליץ". מבזל מדווח הסופר ראובן בריינין בהרחבה על ישיבותיו. ומאמר המערכת של העיתון נדרש לקונגרס ב 10 בספטמבר. החששות מפני הקונגרס היו רבים, מציין המאמר, כיוון שהיה חשש כי "הציונים החדשים" רוצים אך ורק במעשים גדולים ולא בעבודה מעשית בארץ ישראל "והנה נתברר כי גם ראשי הקונגרס יודעים ערך הפעולות אשר פעלו חובבי ציון עד עתה, ולא באו לרפות ידיהם וכי עתה, אחרי הקונגרס, תתחזקנה ידי החובבים עוד יותר להרבות פעולותיהם... הנה כי כן, לא הביא הקונגרס כל רעה לישראל ולציון, ואך טוב הוא לישראל".

"המגיד", שבועון יהודי שיצא לאור בקרקוב - אז בממלכה האוסטרוהונגרית, הוא העיתון היהודי ה"פרוציוני" ביותר באותם ימים. בניגוד לעיתונים אחרים, שהתעלמו מהנושא או הצניעו אותו, עוסק "המגיד" בקונגרס בהרחבה. אין אצלו "אספת הציונים" אלא "קונגרס ציוני", ודפי העיתון מלאים בידיעות על המאורע ובהדגשת חשיבותו.

"המגיד" היה העיתון היהודי היחיד שערך לקונגרס קבלת פנים נלהבת: בגיליון יום שישי, 26 באוגוסט 1897, שלושה ימים לפני פתיחת הקונגרס פירסם העיתון מאמר-מערכת: "שבת של מי היא? שבת של בזל. ממזרח וממערב, מצפון ומים, מארבע כנפות שמים בא הרוח, רוח ישראל מארצות קיבצם, מארבע כנפות הארץ, מכל מדינה ומדינה אספם, חשו ובאו המונים המונים - בזל מגמת פניהם וקונגרס ציוני קבצם יחד".

בגיליון הבא של "המגיד" קרתה תקלה: כתב העיתון בקונגרס, הציר ר"א ברודס, "היה טרוד בעבודתו באסיפה", כדברי ההתנצלות של העורך, "ולא הספיק לפי הנראה להודיענו את כל פרטי האספה כחפצנו". עם זאת הבטיח העורך, כי בגיליון הבא "נביא את כל החלטות הקונגרס ותוצאותיו בשלמותן וגם נביאן בכור הבקורת ונתבונן אל התועלת הכללית שנקוה מהן".

בראש אותו גיליון הופיע שיר בשם "ברכת לב" שנשלח להרצל, "וסופרנו שמח להעתיקו למעננו, ולהדפיסו ב'המגיד"'. ואלה שורותיו האחרונות של השיר:
"התאחדו ועליכם / תשרה רוח השכינה, / אז יצו גם אלהיכם / ותהי ליהודים מדינה. /
אל נא תרהו הציונים / מפני חומדי לצון / כל העם אחריכם עונים: / אמן, כן יהי רצון".

הציר-העיתונאי ברודס אמנם שיגר לגיליון הבא של "המגיד" כתבה ארוכה על דיוני הקונגרס, ברוח אוהדת מאוד, ובראש אותו גיליון הופיע מאמר נלהב של העורך, יעקב שמואל פוכס שהכריז :

"בשוב צירי הקונגרס הציוני מבול היינו כחולמים".

לא אתחלתא דגולא

חודשים אחדים לפני כינוס הקונגרס החל להופיע באודסה ירחון עברי חדש "השילוח". עורכו הוא אשר גינצברג, הידוע יותר בכינויו – אחד העם. כתב עת זה התייחס בדרך כלל בספקנות לקונגרס הצפוי. הנה מה שכתב מי שחתם "רבי קרוב": "ואנוכי את חטאי אני מזכיר, לא אראה בזה אתחלתא דגאולה, וגם לא בית דין הגדול לענייני ישראל. האספה תהיה פשוט אספה כיתר האספות. וכבר היו לעולמים אספות של חובבי ציון..., דברו דברים, הרבה דברים, ומאומה לא עשו. כי אחינו בחוץ לארץ (הכוונה מחוץ לרוסיה) כבודם במקומם מונח, יאהבו בכלל לדבר הרבה. ולעשות? לפעמים גם יעשו הרבה, אבל לא לחיבת ציון. ביחוד לא יאהבו לתת כסף לדבר הזה".

גם העורך, אחד-העם, הדגיש שאין להתרגש מהרצל: "אם בארצות המערב נושאים ונותנים על דבר 'הרצליזמוס' הם רשאים לעשות כן, מפני שלהם גילה ד"ר הרצל באמת אמריקה חדשה, אבל אנו, חובבי ציון שברוסיה, אין לנו כל סיבה להתפעל ולהתרגש".

גם אחרי הקונגרס, בו השתתף אחד העם, אין הוא במתלהבים. הוא גורס, שאסור לדחוק את הקץ ו"לא בשביל ליסד היום או מחר את מדינת היהודים באנו לבזל, כי אם לקרוא באוזני כל העולם קריאה גדולה : עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים !" שלא כחבריו חובבי ציון מרוסיה שיצאו לקונגרס מפקפקים וחזרו נלהבים, חור אחד-העם מן הקונגרס מאוכזב מן התוצאות.

עיתונים עבריים יצאו לאור גם בארץ ישראל, אבל כמעט ולא פירסמו מאומה מן הקונגרס. בעיני "החבצלת" של י"ד פרומקין, ביטאונו של "היישוב הישן", היתה הציונות פסולה ובגיליונות ק"ן 1897 אין לקונגרס כל זכר. באופן מפתיע, גם ב"הצבי" בטאונו של אליעזר בן-יהודה, יש לחפש את האירוע בזכוכית מגדלת. לפני הקונגרס ובמהלכו - אין עליו דבר ב"הצבי". שלושה ימים אחרי נעילת הקונגרס מתפרסמת בעמוד הראשון מודעה בולטת: "בשורה טובה לקוראינו היקרים. הסופר המהולל, החוקר העמוק, הפילוסוף הנעלה, חובב-ציון הנלהב ד"ר מקס נורדוי, בחיבתו לציון, בחפצו להועיל לבני עמו איש יהודה ותושב ירושלים - ישמיע דבריו בגליוננו מעת לעת". זו כל מנת הציונות שהעיתון מספק לקוראיו. כעבור שבועיים מופיע ב"הצבי" מאמר ארוך, "ישראל בגלות" - "משא אשר נשא ד"ר מקס נורדוי, באספת חובבי ציון בבזל." הרצל אינו נזכר. ייתכן כי "הצבי", הלוחם לתחיית השפה העברית, אינו רוחש חיבה להרצל, אשר סבר כי במדינת היהודים, לכשתקום, מן הראוי שהשפה הרשמית תהיה אירופאית. השערה מבוססת יותר אומרת, כי בן יהודה לא פירסם דברים על הקונגרס מתוך חשש, שהציונות נוסח הרצל עשויה להרגיז את התורכים ולפגוע במושבות בארץ. לפיכך מופיע נאומו של נורדוי כאילו נישא "באספה של חובבי ציון". עשרה ימים אחרי נעילת הקונגרס, מדפיס בן-יהודה שיר של המשורר הצעיר שאול טשרניחובסקי ששמו "חיים חדשים" המסתיים :
"ממזרח השמש אבואה / אופיע אל ציון נשקפתי: שם שחר יגיה /
וצללים ינוסו מנגוהות פרויים / ואביט מסביב על צפריר שמים /
לא עוד ענני חושך בת עיני חזתה".

במערב אירופה התייחס ה"ג'ואיש כרוניקל", העיתון היהודי החשוב באנגליה שנוסד ב- 1841, אל התנועה החדשה ואל ד"ר הרצל בזהירות, שגם בה יש עליות ומורדות. בחודשים שלפני הקונגרס הזכיר העיתון לא אחת את ההכנות לקראתו, אבל לפתע הוא הביא דברים חריפים נגדו מפי הרב הראשי אדלר שהביע תמיכה ביישוב ארץ ישראל בדרך של הקמת מושבות; לעומת זאת, "הרעיון של ד"ר הרצל לייסד מדינה יהודית שם הוא מוטעה לחלוטין... הדבר מנוגד לעיקרי החיים היהודיים, לדברי הנביאים ולמסורת היהדות". הרב אדלר העלה בדבריו גם את החשש, שרעיונו של הרצל יחשיד את היהודים החיים בארצות השונות בחוסר נאמנות. ערב הקונגרס נזכר העניין בקיצור נמרץ ב"ג'ואיש כרוניקל" המספר כי בארצות-הברית אין אהדה רבה לרעיונותיו הציוניים של הרצל.

אחר סיום הקונגרס אוחזת ב"ג'ואיש כרוניקל" התלהבות זמנית, והוא מקדיש מקום נכבד לאירוע. בגיליון ה- 3 בספטמבר 1897, מתפרסם נאומו המלא של מקס נורדוי בקונגרס וכן מופיעים צילומים גדולים של ד"ר הרצל, נורדוי, ופרבשטיין מציריך. (שום עיתון יהודי ממזרח אירופה לא פירסם בעת ההיא תצלומים) בנוסף הובא פרוטוקול מלא של הקונגרס, שהשתרע על פני חמישה עמודים צפופים. אחרי שלושה שבועות בלבד חל צינון ניכר ביחסו של העיתון לתנועה הציונית. בארצות-הברית נתפרסמו דברי תמיכה בהרצל ובציונות רק בעיתון העברי - "הפיסגה". עיתוניהם של היהודים הרפורמים יצאו בשצף קצף נגד הרצל.

זו היתה קבלת-הפנים הכתובה לרעיון החדש וליוזמו.