תולדוט אתר ההיסטוריה - המלכה לעתיד ברחה לעכו

עתוני אנגליה והעולם מלאים בידיעות ובסיפורי רכילות על חיי בית המלוכה הבריטי, על התנהגותם של בני משפחת המלוכה ועל מריבות בין יורש העצר צ'רלס לאשתו. סיפורים אלו מסופרים בהנאה רבה ומיליונים קוראים אותם, אבל מי אומר ששערוריות כאלו נודעו בעולם רק בימים אלו? אחד מסיפורי הרכילות המרתקים על סכסוכים בין המלך האנגלי לעתיד לאשתו, סיפור שהיה לאחת השערוריות המלכותיות הגדולות ביותר באנגליה במאה ה-19 קשור דווקא לעכו, עיר הנמל הגדולה של הארץ באותם ימים.

עכו של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 היתה עיר נמל בין-לאומית, שאליה באו ספינות מכל העולם כדי לייצא את פרי הארץ, וברחובותיה ובאכסניותיה, הלא הם החאנים המפורסמים שלה, ביקרו סוחרים ואנשי עסקים ותיירים ואורחים מכל פינות אירופה והתנהלו בה חיים סואנים. ארבעה מושלים שלטו בה זה אחר זה במשך יותר משמונים שנה – דאהר אל עמר, אחמד ג'זאר, סולימאן פשה ועבדאללה פשה – הם הרחיבו את גבולותיה, את כוחה ואת מסחרה, ואף כי הם היו אכזרים ורעי לב, כמושלים המזרחיים מאז ומעולם, הרי הם העשירו את העיר – וגם את עצמם – והרחיבו את גבולותיה. ואף-על-פי שהם משלו בחסות השלטון התורכי שמרכזו היה בקושטא, הרי לעתים היו שליטים עצמאים של ארץ רבה. שהגליל במרכזה.

סולימאן פשה עלה לשלטון בשנת 1805 לאחר מות אחמד ג'זאר, ומשל בעכו 13 שנים בעזרתו של שר האוצר היהודי חיים פרחי. יום אחד באה לעכו אורחת נכבדה מאוד: קרוליין, אשתו של יורש-העצר האנגלי העתיד להיות המלך ג'ורג' הרביעי (מלך בשנים 1820-1830).

זה היה ביקור מלכותי אירופי ראשון בעכו זה מאות שנים וסולימאן, שהיה חשדן מטבעו, חשש כי לביקור זה של אישיות ממלכתית אנגלית, יש כוונות מדיניות מסוכנות. אף-על-פי-כן, כפי שתיאר זאת אחד הנוסעים מאותם ימים, הוא קיבל את הנסיכה בכל הכבוד הראוי. וכך מתאר את הביקור אחד ממלוויה:

"הוד מלכותה הוזמנה לקבלת פנים בידי הפשה וגם אנו השתתפו בה. סולימאן נשען על קצה ספה מרוקמת בחוטי זהב, וכל ממלוכיו (משרתיו וקציניו) עמו, שקטים ומקשיבים וידיהם על החזה ורק בקושי העזו לחייך לבדיחות ליצן החצר. הפשה הושיב את הוד מלכותה לצדו ועישן נרגילה. הוא נענה באדיבות, בעזרת מתורגמן, לכל מבוקשנו, קפה הוגש בספלי זהב משובצים יהלומים. מקטרתו ונדן חרבו של סולימאן היו משובצים יהלומים. הוא שאל מעט, אך עמד על כך שנבקר בביצורי עכו החדשים ונראה את סוסיו הערביים."

מקור אחר סיפר על חששותיו של הפשה: "בהגיעה לעכו התייחסו אל הוד מלכותה בכל הכבוד הראוי. הפשה היה במצב עדין, מאחר שלא ידע כיצד לנהוג עמה והיה חשדני לגבי מטרות ביקורה: אולם הוא ציווה בתוקף לספק לה את כל מבוקשה ולחלוק לה את כל הכבוד הראוי לרום מעלתה."

לקבלת הפנים היה גם צד מבדח שכן המלכה לעתיד סירבה לעלות על אחד הסוסים האצילים של הפשה, שהועמדו לרשותה כדי לצאת לסיור בעיר, והעדיפה על פניו חמור פשוט.

ואולם לא היה כל מקום לחששותיו של הפשה. הביקור לא היה מהלך מדיני מתוחכם מצד אנגליה, אלא היתה לו סיבה פשוטה הרבה יותר: קרוליין הסתכסכה עם בעלה המלך לעתיד וביקשה להתרחק ממנו ככל האפשר ויצאה למסע במזרח. בעלה ניצל את ההזדמנות וצירף לפמלייתה אחדים ממרגליו ובשובה לאנגליה הועמדה לדין בפני בית הלורדים כדי שיוכל להתגרש ממנה בטענה שקיימה יחסים עם גבר אחר. הנסיון נכשל ותוצאתו היתה השערוריה המלכותית הרעשנית ביותר שידעה אנגליה במאה הקודמת.

עיר עליזה

ובכן, עכו של אותם ימים, שהיו בה כעשרת אלפים נפש, היתה גם עיר עליזה. אחד הנוסעים הנודעים, הגרמני זאצן, מספר כי היו בה שבעה בתי-קפה ובליינים רבים בהם, וגם יצאניות אפשר היה למצוא בה. תושביה נהנו "לעשות חיים", בילו את שעותיהם בבטלה וערכו חגים עממיים רבים. חמישה חאנים, בתי מלון ואכסניות לאורחים ולבהמותיהם היו בה:

• חאן אל-עומדאן שהקים ג'זאר.
• חאן אל-אפראנג', שעמד במקומה של האכסניה הוונציאנית מן התקופה הצלבנית.
• חאן אל-שונה, ששימש בתקופה הצלבנית מרכז הרובע של אנשי פיזה.
• חאן אל-שוורדה, שהיה בתקופה הצלבנית אכסנית ונציאנית.

ולאלה הוסיף סולימאן בשנת 1810 חאן חמישי, חאן אל-חמיר – חאן החמורים, מאחר שבאיו לא היו אמידים דיים להיעזר בגמלים. חאן זה נהרס בפיצוץ במלחמה שניטשה ב-1840 בין התורכים למצרים.

הנוסעים האירופים שביקרו בעכו, הרבה לתאר אותה. הרוזן פורבּין, לשעבר מאהבה של פאולינה, אחות נפוליאון, מספר ב-1817:
"בכל מקום בעיר זו רואים ערבוביה של חורבות גותיות ומבנים מודרניים, כאן כנסיה הרוסה לגמרי, שם מנזרים, ארמון, ובית-חולים עזובים; קצת הלאה מהם מסגד חדש, עשיר והדור, שצריחיו מתנשאים מתוך ערמות רפש: ולבסוף הסראי (בית הממשל), שגניו דמויי הטרסות מפרידים בין חומות העיר. מראה עצי השקד, התפוזים והדקלים היפהפיים המבדרים צמרותיהם ברוח מעל ערבוביה זו, מפיג כלשהו את הרושם הקשה והעצבנות שמשרים בתי המגורים בעיר. הרחובות צרים ומלוכלכים, הבתים הבנויים אבני חול נמוכים וצפופים, גגותיהם שטוחים, ודלתותיהם קטנות, ומראם מזכיר בתי סוהר. מרפסותיהם של מקומות המגורים השונים קשורים לאכסדרות מגושמות וחסרות חן."

והנוסע האנגלי באקינגהם מתאר כך את עכו:
"העיר היא מיזוג של הדר וגינדור עם האומלל והעלוב, של תיכנון גרוע עם שימושיות סבירה, אך ניתן לומר שידה של השימושיות על העליונה... המבנים הפרטיים כולם עשויים אבן, אך שונים הם בגודלם ובתיכנונם; הגגות ללא יוצא מן הכלל שטוחים, ובמרפסות ניתן לשאוף אוויר בערבי הקיץ. רבים מן הרחובות מרוצפים ואחד או שניים הם רחבים כהלכה, אך לרוב הם צרים ומלוכלכים. בפינה הצפונית המערבית של העיר ישנם בתים חרבים רבים, ערמות רפש ושלוליות מי הגשם."

מראה קודר ופראי

לעומת הדעות החלוקות בדבר טיב בתיה של העיר, היתה תמימות דעים בעניין נופה האנושי. וכך כותב פורבין:
"שמונת אלפים עד עשרת אלפים תורכים, ערבים, יהודים ונוצרים מתהלכים ברחובות עכו ובשווקיה השורצים מחלות, ומראם קודר ופראי. תחושת אי נעימות משתלטת בך בפוגשך בדמויות נוראות מעוותות צורה, ויצורים שכמו קמו מקברם זוחלים כאן ערומים למחצה, עטופים בשמיכות גדולות, מטונפות, שצבען לבן דלוח עם פסים שחורים, והראש עטוף סמרטוטים בטורבאן. בכל מקום רואים לצד חולי העיניים, את המסכנים שהיו טרף לאכזריותו של ג'אזר פשה, עוורים, עלובי חיים כרותי חוטם וכרותי אוזניים. צירוף זה של בני אדם עצלים ועלובי חיים מעורר שאט נפש. ניתן לראותם בכל שעות היום רובצים בשמש מתחת לחומות גני הסראי." עם זה, כאמור, הנוסע הגרמני זאצן מתמקד דווקא בצד הקליל בחיי עכו: מיצאנית ועד בתי-קפה וחגיגות רחוב.

המושבה האירופית גרה בחאנים, שיכלו להיות בימי מצוקה למבצרים. באקינגהם תיאר את אחד החאנים:
"החאן הישן... הוא אחד הטובים שראיתי. הוא בנוי, כמקובל במבנים מסוג זה, מחצר גדולה, ריבועית, עם מזרקת-שיש יפה במרכזה ואכסדרות נאות סביב, ומאחוריה חדרים לאיכסונם של הזרים... ניתן לחשוב כי מבנה זה, על-פי תקופת בנייתו, סגנונו וטיב קישוטיו, הוא הבניין המושלם היחיד שנותר כאן מימי הסרצנים (התקופה הצלבנית). בנוסף לאכסניה המיועדת לבני המערב, שבה התאכסנו, היו בעיר עוד אכסניות תפוסות בידי נוצרים בני עדות שונות. יש גם מחסנים רבים רחבי-ממדים, בנויים היטב."

הקונסולים ובני המערב אמידים התגוררו בחאן אל-אפראנג'. את החאן הזה מתאר הנוסע ברמזן מגרמניה:
"באנו למקום מושבו של הקונסול, ונתקבלנו בחביבות רבה. הבית שבו הוא גר, הוא חלק מאחד המבנים הטובים ביותר בעיר. זהו בניין גדול, בן שלוש קומות, עם אכסדרות רחבות ידיים הפונות לעבר חצר רחבה שאווירה צח ורענן. המבנה גדול דיו לאכסן עשר משפחות, בנוסף למשפחתו של מר פילאייר, הקונסול הצרפתי, והוא שייך לפשה."

באותו מבנה פגשו גם את הקונסול האוסטרי. דעה חיובית פחות על מבנה זה יש לויליאם ר. וילסון, אנגלי בן המעמד העליון, ידידו של הדוכס מקנט – אבי המלכה ויקטוריה – שהיה רגיל, כנראה, למבנים מפוארים יותר: "כאן גרים הקונסולים של אנגליה וצרפת. הראשון שמו מלגמה והוא איטלקי, והשני פילנובי (למעשה פילבון). בתיהם צנועים ושפלים, והם כמעט המשכו של מנזר ומהווים חלק מחאן, או מבנה ריבועי, שלו חצר רחבת-ידיים."

בני אירופה אלה נתקשו להשיג להם משרתים ומשרתות מבני הסביבה, שסירבו בדרך כלל לעבוד אצל נוצרים, והעדיפו לסבול חרפת עב ולא לעבוד עבודה שנראתה משפילה ביותר למוסלמי.

תיאורי השווקים

בעניין השווקים הדעות חלוקות. אחד הנוסעים מדבר על "שוק רחב-ידיים שנתברך במגוון סוגי ירקות, ולידו שוק רחב-ידיים לתבואה, עופות ובקר." באקינגהם כותב: "אשר לשווקים – נוסף לרגילים ישנם גם שניים ארוכים, שגגם מקומר ומוארים מלמעלה וספסלים בהם מזה ומזה, והם מסתורומחסה מגשם ומשמש. השערים הגדולים שבפתחי השוק שומרים על בטחון הרכוש שבו." לעומתם, פורבין מספר על "שווקים השורצים מחלות". ונוסע אחר מתאר את השווקים כעלובים, שאין כמעט למצוא בהם סחורות אירופיות.

לנמל עכו שוב לא היתה בתחילת המאה ה-19 אותה חשיבות כבמחצית השניה של המאה ה-18. עכו ינקה עתה את חיותה ממעמדה המדיני ולא ממסחרה דווקא. רוב הידיעות מדגישות את מגבלות הנמל. התורכי עלי ביי מוסר כי הוא "צר מאד, וכמעט אין מקום עגינה ליד הרציף, אבל סמוך לחיפה יש אפשרויות עגינה טובות, המקום שם מספיק לשייטות גדולות, אלא שמעגן זה, לרוע המזל, פרוץ לכל הרוחות." ואורח אחר מוסיף: "מסוכן לאניות להיכנס לנמל עכו מחמת הסלעים הרבים, ומחמת שהוא פרוץ לרוח דרומית-מערבית."

נמל עכו

באקינגהם מוסר כי "במזג אוויר טוב המפרץ עצמו יכול היה לשמש מקום מעגן לאניות גדולות, אך לא בחורף, והנמל שהוא אגן רדוד וקטן מאחורי שובר גלים חרב, מספיק בקושי לתריסר ספינות, כשהן עוגנות בצפיפות זו ליד זו. לכן אניות הבאות לחופים אלה לטעון או לפרוק סחורה, מעדיפות לרוב לעגון באזור חיפה."

אחד הנוסעים מתאר את כניסת ספינתו לנמל: "נכנסנו לנמל עכו... דרך שובר גלים הרוס שבקצהו צריח ומגדלור; על אניה. המשא לעבור בינו לבין שובר הגלים; ספינות קטנות נכנסות דרך שובר הגלים ויכולות לקשור עצמן לחוף סמוך לחומות. נשארתי שעתיים על הסיפון בציפיה שהממונה על הנמל יתעורר ויאשר לנו לעלות לחוף."

מתיאור מתקופה קודמת, משנת 1802, בימי שלטונו גל ג'זאר פשה, מתברר שבאותם ימים היה מצב הנמל טוב בהרבה, אז פחדו מג'זאר שהיה האכזר במושלי עכו:
"ספינה יצאה מן העיר כדי לנווט את אנייתנו לנמל. נתברר כי האיש שניווט אותנו הוא האחראי על הנמל בכבודו ובעצמו, שטרח לסייע לנו, אף-על-פי שעמדו לרשותו עשרים איש. משנקשרה האניה, האחראי על הנמל פשט בגדיו, וצלל מתחת האניה ועלה ומסר לנו כי ארבע רגל מים מפרידים בינו לקרקעית הנמל. הוא היה איש זקן, ואנו הופתענו מפעלתנותו ותשומת לבו כששאלנוהו לפשר מעשיו השיב לנו כי הוא ממלא אחרי הוראותיו של ג'זאר שהיה בוודאי כורת את ראשו לאלת אילן היתה נגרמת תאונה לאחת האניות העוגנות בנמל עכו."

ואמנם בימי סולימאן פשה עדי היתה עכו עיר נמל חשובה, אבל כבר החלה לרדת מגדולתה. התהליך הסתיים בימי המושל עבדאללה ... עם כיבוש עכו בידי המצרי, אברה פשה.